מאת:הראל נחמני
הקטע הרביעי והחמישי בטור טראנס אלפ עבר במזג אוויר נעים ובהיר יחסית לצד כפרים ציוריים, אבל הרוכבים שלנו, הראל ורונן היו צריכים להחזיק חזק, הירידות גבו נפגעים רבים שטופלו על ידי צוות רפואי, ופעמיים הוזנק מסוק לטיפול בפצועים קשה
סרטון על הטרנס אלפ
יום רביעי 09.07.2008
מאחר וישנו בלילה בבית השוכן מתחת לפעמוני הכנסייה, לא היינו צריכים להזמין השכמה מוקדמת. קו הזינוק הפעם היה במרחק 100 מטר ממקום הלינה, מה שאפשר לנו להתארגן בניחותא ואף לשתות כוס קפה בפיאצה שמעבר לרחוב כ- 15 דקות מהזינוק (לאחר 20 דקות חימום כמובן).
יצאנו מהכפר, ולשם שינוי התחלת המרוץ הייתה בירידה. התמקמנו בראש הקבוצה השנייה ושמרנו על קצב מהיר. לאחר כ- 20 דקות התחלנו לטפס. החלטתי לשמור על דופק קבוע. נפרדתי מרונן, שהחליט לא לקחת סיכון ולעלות רגוע היום. שמרתי על קצב מהיר ועקפתי עשרות רבות של רוכבים. התקרבתי לרוכבים הראשונים בטור.
בפסגת ההר חיכה לנו גדעון. עצרתי לכמה זמן כדי לחכות לרונן, שהגיע כ- 8 דקות אחרי, אבל בניגוד לאתמול הוא הרגיש טוב. מרגע זה ועד סיום יום הרכיבה היינו יחד. ירדנו ירידות ארוכות של כ- 20 ק"מ, בנקודות מסוימות, היינו במהירות של כמעט 90 קמ"ש, ואפילו עקפנו רוכבים בירידה. היה זה סוג של פיצוי אחרי הטראומה של הירידות בגשם ביום הראשון והשני, כשעשרות רוכבים עקפו אותנו בזה אחר זה.
מדי פעם עברנו ליד רוכבים שפספסו את השביל ועפו לצדדים, ממש לא נעים. מזג האוויר היה נפלא, בהיר ומעונן לסירוגין, הנוף היה מטריף, פסגות הרי הדולומיטים שבקצבותיהם המזדקרים מעלינו בגובה של מאות מטרים נשאר עדיין שלג מהחורף הקשה. עשרות רכבלי סקי, חלקם פעילים, התגלו לאורך הדרך.
התחלנו שוב לטפס בתוך עיירה קטנה. העלייה הזכירה לי את ההתחלה של הטיפוס בנשר, רק שהשיפוע הגיע ל- 12 מעלות ונמשך לאורך כמה קילומטרים. מדי פעם עברנו ליד אגמים קטנים עם מים צלולים, שבתי קפה קטנים ממוקמים בפתחם. בכל סיטואציה אחרת היינו עוצרים לקפוצ'ינו, אבל היום המשכנו לטפס.
שוב ירידות ארוכות במהירויות מטורפות, ואנחנו נצמדנו לדבוקת רוכבים עד שהתחברנו לכביש הראשי והדבוקה חלפה מאתנו ונעלמה מקדימה. סימנתי לרונן להיות צמוד אלי והתחלנו למשוך בירידה מתונה מול רוח חזקה. לאחר כ- 10 ק"מ הופיע מאחורינו (לשמחתי הרבה) פלוטון של כ- 15 רוכבים, נדבקנו גם אליו. בשלב מסוים ברכיבה הורידו אותנו לדרך צדדית שהמשיכה בתוך דרך כורכר, כנראה שהמארגנים החליטו לתת לנו לחוש קצת רכיבת שטח עם אופני כביש. בסיום הדרך, חזרנו לאספלט והמשכנו עם הדבוקה עוד כ- 15 ק"מ לנקודת הסיום בכפר Sexsten.
המיקום שלנו היה דומה לאתמול (בסביבות מקום 40 בקטגוריה), אבל מה שבאמת היה חשוב הוא ששנינו הרגשנו טוב, נהנינו מכל רגע, וחיכינו לרכיבה של יום המחר, שאמור היה להיות היום הקשה בכל הטור, עם 130 ק"מ כ- 3.2 ק"מ טיפוס מצטבר ו-4 פסגות לחצות.
אמנם לא רבים בארץ מכירים את הטור טראנסאלפ, אבל קיימת חבורת ישראלים כמו לני אנגלהארדט ואנדרס בוקסר, שהגיעו לאירוע אחרי 4 שנים ברציפות. לני ובן זוגו הברזילאי קיקו וגם ליאוניד אניצפלד, רוכבים מצוין ומדורגים בין חמישים הראשונים בדירוג הכללי. גם הנשים הישראליות עושות חיל באירוע, לאה גולדשטיין (שמובילה את קטגורית הזוגות המעורבים ביחד עם בן זוגה הקנדי) ואלן בן-חיים (בזוגות המעורבים עם אנדרס) מייצגות אותנו בכבוד.
BR>
יום חמישי 08.07.2008
יותר מחצי מרוץ היה מאחורינו, אבל היום הזה אמור להיות יום קשה במיוחד, 130 ק"מ עם 3 ק"מ טיפוס מצטבר וחמש פסגות לחצות. התמקמנו טוב וזינקנו היישר לעלייה הראשונה. רונן, שהתאושש מהרגליים הכבדות שאחזו בו ביום השלישי, נראה מצוין והכתיב קצב טוב.
עלינו יחד ואף הרשנו לעצמנו לשוחח עם רוכבים ממספר מדינות שונות, כולל ראש המשלחת הקנדית המונה 14 איש שהם שבע זוגות. איתם נמצאים שני הישראלים, לאה גולדשטיין ובחור נוסף בשם ניל. קבענו לשתות יחד קפה בערב אחרי סיום הקטע, רצינו לדבר קצת על ישראל ועל ההתארגנות לטראנס אלפ בשנה הבאה (יש מה ללמוד מהקנדים).
הפסגה הראשונה הייתה מאחורינו כעבור שעה. התגלגלנו במהירות אל העמק הבא, ועברנו בדרך בכפרים קטנים ויפים. ראינו כמה רוכבים פצועים, הם טופלו בצד הדרך לאחר שפספסו את אחת הפניות. לפחות פעמיים הוזנק מסוק כדי לפנות רוכבים שנפצעו קשה. העלייה לפסגה השנייה הייתה קצרה, רכבנו בירידות מטורפות במהירות של מעל 80 קמ"ש. פתאום, מצאנו את עצמנו בתוך פלוטון של כ- 150 רוכבים, ירדנו במהירות של יותר מ- 60 קמ"ש, חוויה מיוחדת וקצת מפחידה.
הגענו לסוף הירידות וממש בסיבוב לפני תחילת הטיפוס השלישי רונן צעק לי שמשהו קרה לאופניו. עזבתי את הפלוטון וירדתי בחזרה לכיוונו של רונן. הוא הראה לי שנשבר לו שפיץ בגלגל האחורי, איזה מזל רע. החלטנו להיפרד. רונן פרש לרכב הליווי שחיכה לנו באמצע העלייה השלישית.
המשכתי לבד לקראת עלייה נוספת בשיפועים העולים על 10 מעלות. לחצתי חזק ועבר הרבה רוכבים ורוכבות. הרכבת המשיכה לדהור וירדתי הפעם בלי פלוטון. פתאום באמצע המסלול הכניסו אותנו לתוך סמטאות צרות של כפר עתיק, וברגע אחד ירדתי שיפוע של כ- 25 מעלות. הידיים היו על הברקס וירדנו במהירות אפס כמה מאות מטרים.
אמבולנסים המשיכו לעבור ולפנות רוכבים שנפלו ונפצעו, עשה רושם שהעייפות המצטברת גרמה לתאונות רבות יותר מאשר בימים הראשונים של הטור. שלוש שעות עברו ואני התחלתי לטפס שוב, הפעם עלייה ארוכה שבסופה שיפועים חדים. התחלתי חזק אבל בשלב מסוים הגוף שידר אותות מצוקה. הרפיתי והורדתי דופק. בחוץ היה יחסית חם, רכבתי כמה דקות לבד, לא רואה איש מקדימה ולא שמעתי אף רוכב מאחורי.
טיפסתי העלייה שמעל 1,000 מטר במצטבר. מעודדת מקומית בצד הדרך סימנה לי שאוטוטו זה מאחורי והכנתי את הגוף לירידות הקרבות. התחלתי לבד, אבל לאט, לאט התאסף לו פלטון נאה של כ- 25 רוכבים. רכבנו בירידה מול רוח פנים אימתנית הנותנת הרגשה שאנחנו בכלל בעלייה. באמצע נכנסנו לתוך מנהרה של כמה מאות מטרים בשיפוע חד ולא ראיתי כלום. החזקתי חזק בכידון, וקיוויתי לא לעלות על שום מכשול בדרך.
נדבקתי לפלוטון וניסיתי לשמור על הכוחות. הסיום של היום, התגלה בדמותה של עלייה באורך 7 ק"מ, לעיירה Feltre, התחנה הסופית. לאחר קרוב ל- 5 שעות של רכיבה, העלייה האחרונה נראתה ארוכה הרבה יותר מכפי שהיא. הוספתי עוד מאמץ אחרון וחציתי את קו הסיום.
הנשים בטור
נכון שמספר הרוכבות בטור נמוך בהרבה ממספר הרוכבים, אבל בהחלט יש פה ייצוג מכובד למין הנשי, גם בכמות הרוכבות וגם באיכותן. הרוכבות בטור הן ברובן חברות במועדוני רכיבה שונים (בעיקר מאירופה ומצפון אמריקה), והאימונים שלהן לטור לא שונים במאום מהאימונים שמבצעים הגברים.
גם בארץ יש תשתית של מועדוני רכיבה מקצועיים, כל מה שצריך על מנת שיהיו יותר רוכבות ישראליות בטור ובכלל, הוא שמועדוני הרכיבה בארץ ישימו דגש על עבודה עם נשים, ושילובן התוך האימונים של קבוצות הגברים.
