מאת:הראל נחמני
יום מתיש עבר על מתחרי הטור טראנס אלפ. גשם שוטף וראות מעורפלת ליוו את הרוכבים הישראלים בקטע השני של הטראנס אלפ. טיפוסים קשים וירידות מסוכנות הפרידו את הראל נחמני ובן זוגו למרוץ. לאה גולדשטיין עדיין בראש
שני רוכבי אופניים ישראלים מקבוצת 'אשכולות' הראל נחמני ורונן שיריזלי משתתפים השנה בטור טראנס אלפ. בתוך המרוץ מוצא הראל נחמני זמן גם לתאר במילים את החוויה המדהימה הזו. יומן מסע טראנס אלפי.
יום שני 07.07.2008
התעוררנו מוקדם בבוקר. מיד כשפקחנו את העיניים הבנו שהתפילות לאל לא נשאו פרי. השמיים היו קודרים, גשם זלעפות ירד, ערפל כבד מכסה את פסגות ההרים והיה קר מאוד בחוץ, חורף אמיתי. התחלנו את היום בגובה 1,200 מטר ועלינו היישר לגובה 2,500 מטר, ככל שעלינו מעלה נעשה קר ואפלולי יותר, הגשם לא פסק. בשלב זה התמקמנו במרכז קבוצה A כלומר, בערך במקום ה- 50 הכללי וה- 10 בקטגוריה. מכאן והלאה הכל השתבש.
מהפסגה התחלנו בירידה של כ- 30 ק"מ (כ- 2,000 מ' מצטבר). קור אימים (קרוב ל- 0 מעלות), גשם בלתי פוסק שמצליף בגוף, ערפל סמיך (טווח ראייה מקסימלי כ- 30 עד 50 מ'), סיבובים אינסופיים (חלקם של 180 מעלות) ומנהרות חשוכות בדרך, הפכו את הירידה הזו לסיוט מתמשך. בצד הכביש הצר גדר בגובה חצי מטר, אם בטעות עוברים מעליה יש סיכוי לטוס ללא מצנח.
בחלק מהמקומות הכביש ממוקם מאות מטרים מעל למדרונות תלולים. ירדתי עם היד על הברקס ולא לקחתי שום סיכון מיותר, הביטחון האישי חשוב יותר מתוצאה טובה. עשרות רבות של רוכבים עקפו אותי בירידות, חלקם במהירויות מפחידות. למרות הערפל, הצלחתי ליהנות מעשרות נחלים ומפלים העוברים מתחת לכביש. הייתי בטוח שאם היה יום בהיר, הנוף שהיה מתגלה לעיני היה מדהים.
רונן נעלם מאחורי. התפללתי שזה כבר ייגמר. אי אפשר לתאר את ההרגשה במילים, סוג של חוויה שרק כשחווים אותה, אפשר להבין במה מדובר. את רונן פגשתי רק בפסגה הבאה.
הירידה הסתיימה ולפני שהספקתי להתאושש החלה עלייה ארוכה נוספת. הגוף שלי קפא והתאבן, החלטתי להתחיל לטפס לאט ולחכות שרונן יעבור אותי. מדובר בעלייה של כ- 15 ק"מ עם גובה מצטבר של כ- 1,400 מ'. אמנם מדובר בשיפועים מתונים יותר מהעלייה הראשונה, אך העלייה הייתה רצופה והגשם לא פסק. עליתי בקצב בינוני וקיוויתי שרונן ישיג אותי, אך כשהגעתי לפסגה פגשתי רק את גדעון עם רכב הליווי שלנו, רונן עדיין לא הגיע.
בזמן שחיכינו לרונן החלפתי את הבגדים הרטובים והוספתי חולצה תרמית, על מנת להיות מוכן לקראת סט הירידות השני. לבסוף רונן הגיע גם הוא לפסגה, הסתבר שגם רונן עבר טראומה לא קטנה בירידות, מה שהקשה עליו לפתח מהירות בעלייה, וכך נדחקנו לאחור בדירוג, אבל לפחות יצאנו מהסיוט בשלום.
ירדנו את הירידה מטה ביחד. הפעם כבר היה פחות קר ולמרות שהגשם לא פסק הרגשנו בטוחים יותר ואף ירדנו מהר יותר מאשר בירידה הראשונה. הירידה השנייה החזירה במקצת את הביטחון שאבד אי שם בסיבובים האינסופיים של הירידה הראשונה, ולבסוף הגענו לאיטליה. בבת אחת, נעלם הערפל והתגלה עמק יפהפה ומוריק, שנהר גדול זרם במרכזו. המשכנו כ- 30 ק"מ וסיימנו את היום במרכז בריקסן, עיירה איטלקית קסומה.
כמו שצפינו, הירידות האיטיות פגעו במיקום שלנו וסיימנו את היום במקום ה- 41 בקטגוריה. בסך הכל אחרי יומיים של רכיבה היינו מדורגים 27 בקטגוריה ו- 104 בדירוג הכללי.
לאחר המסאז' היומי הלכנו להחליף את רפידות הברקסים של האופניים שנשחקו לחלוטין בירידות של היום ובררנו לגבי מזג האוויר הצפוי מחר, שעל פי התחזית אמור להיות בהיר.
לני אנגלהארדט ושותפו הברזילאי קיקו דורגו במקום 24 בקטגוריה של עד 80 (גיל מצטבר של שני הרוכבים), לאוניד אניצפלד שרכב היום מצוין הוביל בקטגוריה של רוכבים בודדים, ולאה גולדשטיין ובן זוגה הקנדי התחרו בזוגות המעורבים עם זוג צ'כי על הבכורה, עושה רושם שהמאבק בין שני הזוגות הללו יוכרע ממש על קו הסיום.
מילה טובה על הארגון
פשוט תענוג. החל מרישום האנשים ביום לפני התחרות שעבר בצורה חלקה, ועד לכל פרט קטן שקשור לתחרות. התוצאות התפרסמו ממש בזמן אמת ובכל ערב התקיימה ארוחת פסטה בעיירה בה מסתיים המרוץ באותו היום.
מאות מתנדבים ואנשי צוות כיוונו את המשתתפים בכל מקום, הסדר היה מופתי, הזינוקים יצאו בדיוק בזמן. בחלק גדול מהמרוץ הכבישים אינם היו סגורים. מאות רוכבים נסעו בצדי הכביש בדבוקות גדולות שבמקביל רכבים הנוסעים משני הכיוונים. בקטע האחרון רכבנו עשרות קילומטרים בכביש עם תנועה ערה ואפילו צפופים אחד לשני. הכבוד שרוחשים הנהגים באיטליה, אוסטריה וגרמניה לרוכבי אופניים הוא מעורר הערכה ותקווה שגם במחוזותינו יתקבלו רוכבי אופניים על הכביש כשווי זכויות.
