לכל רץ למרחקים ארוכים יש את הסיבות שלו. אנחנו עושים את זה בשביל לשמור על עצמנו, לפעמים כדי להוכיח משהו לעצמנו ואולי גם לאחרים, אם יש לנו מזל הריצה היא המדיטציה שלנו, אבל מה שבטוח זה שבמקרים רבים אנחנו מושפעים מאנשים אחרים שהפכו את הריצה לדרך חיים וזה נראה כל כך טוב כשמסתכלים על זה מהצד, אפילו אם רק שומעים על זה בסיפורים.
היה תחרותי בעיקר עם עצמו. יובל היימן ז"ל | צילום: באדיבות משפחת היימן
סג"מ יובל היימן ז"ל היה אחד כזה, כך יעידו כל קרוביו. מצד אחד הוא התברך בכשרון הטבעי לרוץ מהר ורחוק, ואת זה הוא גילה כבר בגיל צעיר. מצד שני הצניעות שלו עצרה אותו מלהשוויץ בזה, אבל יובל היימן כל כך אהב לרוץ ויותר מזה – כל כך התחבר לריצה ולספורט כדרך חיים, עד כדי כך שהחברים שלו בקורס הקצינים בבה"ד 1 נהגו לכוון את השעונים בכל פעם שיצא לרוץ כדי לראות "מה הוא שווה". וזה בדיוק החומר שממנו קורצו אותם ספורטאי נשמה, שהם לאו דווקא צריכים להיות אלופי הארץ או מאמנים מדרבנים שעומדים עם סטופר. הם פשוט ספורטאים עם לב ענק ואמונה גדולה במה שנותן לנו הספורט, ובמקרה הזה הריצה.
לא היה תחרותי באופיו
סגן משנה יובל היימן ז"ל נולד ב-16 ביוני 1993 וגדל ביישוב אפרת שבגוש עציון. על החיבור שלו לספורט מספרת אמו זהרה: "כבר בבית הספר היסודי יובל גילה שהוא אוהב לרוץ. הצד התחרותי היה פחות רלוונטי בגלל האופי שלו, הוא פשוט לא היה תחרותי באופיו, היה נחבא אל הכלים. בסביבות גיל 14 הוא הבין שיש לו יכולות מיוחדות והמורה לספורט הזמין אותו להשתתף בתחרויות לבתי ספר. זו היתה הפעם הראשונה שהוא נחשף ליכולות שלו והוא היה טוב בזה ובעיקר נהנה מזה. פחות עניין אותו מי נמצא לידו, הוא הסתכל בעיקר על עצמו ותמיד שאף לרוץ עוד ולעשות עוד".
וכך הפך יובל לרץ מוכשר עם תוצאות יפות מאוד יחסית למי שעוסק בזה כתחביב בגיל ההתבגרות שלו. הוא השתתף מדי שנה באליפות הספורט של גוש עציון ועמד קבוע על הפודיום במרוץ ל-5 קילומטרים כשב-2010 גם ניצח את המרוץ הזה בזמן של 17:53 דקות.
2012 היתה שנת הגיוס שלו ועוד לפני כן הוא ירד עם משפחתו לאילת כדי ללוות את אביו משה בישראמן. אגב, גם במקרה של אביו ושל אחיו הצעיר ארבל, הריצה היתה עוד משהו חזק שחיבר ביניהם והם נהגו לרוץ ביחד בכל הזדמנות אפשרית. בשנת הגיוס שלו ליובל לא היה יותר מדי זמן להתאמן, כך שלישראמן הוא הגיע על תקן מעודד ומלווה שרץ עם אבא שלו את מאות המטרים האחרונים. "אני חושב שיובל קינא", נזכר האב משה: "באותה שנה אחיו ארבל השתתף בטריאתלון אילת והוא קינא בעיקר באימונים המשותפים ששנינו עשינו, וגם בגלל שהוא רצה לעשות את זה בעצמו. היה לו תכנון לעשות את זה כשהוא ישתחרר. בריצה הוא לא ספר אותנו, ואני מאמין שהוא היה מסתדר עם הרכיבה והשחייה. הוא רץ כמו רוח סערה וזה מאוד התאים לזה מבחינה גופנית".
תכנן בעצמו על הישראמן. יובל היימן (משמאל) עם אביו משה ואחיו ארבל | צילום: באדיבות משפחת היימן
יובל התגייס לצנחנים ושובץ בגדוד סיור של הצנחנים בפלוגת חיל ההנדסה. בתור אחד שרצה להפיק את המקסימום בכל מקום הוא יצא לקורס מ"כים והמשיך לקורס הקצינים, כאשר גם בבה"ד 1 התגלו יכולות הכושר המופלאות שלו. "הוא שבר את השיא של בה"ד 1 בריצת 3,000 מטר", נזכרת אמו זהרה, "הוא היה רשום בספר השיאים גם בבוחן לורן (בוחן סבולת שמבצעים בבה"ד 1, ד.ב), אבל הרבה פעמים הוא גם יצא לרוץ בלי שעון כי מה שבאמת היה חשוב לו היתה הריצה עצמה. הטריאתלון היה אחד החלומות שלו ובתור מישהו שמאוד אהב לטייל היה לו חלום לרוץ בכל מקום. הוא רצה להגיע לכל שבעת פלאי תבל ולרוץ שם. התכנון שלו לשנת 2018 היה לנסוע לחומה הסינית, לרוץ שם ולהמשיך משם לרוסיה כדי לצפות במונדיאל".
לרוץ כדי לזכור
בין שני החלקים של קורס הקצינים של יובל היימן, ישראל יצאה למבצע "צוק איתן", הרגילה של יובל וחבריו התקצרה והצוערים מהקורס הוצבו באוגדת עזה. יובל ביקש למלא תפקיד חשוב במערכה והתנדב להיות הקשר של מפקד הגדוד. ב-21 ביולי 2014 בשעה 5:30 בבוקר זוהו דמויות חשודות כמה מאות מטרים משדרות ומקיבוץ ניר עם. גדוד גפן של יובל מבה"ד 1 אבטח את הגזרה והמג"ד סא"ל דולב קידר החליט להגיע למקום. שני ג'יפים הוקפצו למקום החדירה, והג'יפ שבו היה יובל יחד עם שלושה חיילים נוספים: סא"ל דולב קידר, סמל נדב גולדמכר ורב סמל קסהון (דני) ביינסאין נתקל במחבלים לבושים במדי צה"ל שיצאו ממנהרה וירו לעברם טיל נגד טנקים ולאחריו עוד טיל. חיילי הכוח נהרגו תוך כדי הקרב מול חוליית המחבלים ש-10 מבין 12 חבריה חוסלו.
"יובל היה אחד כזה שתמיד רצה להספיק הכל כשהוא חזר מהצבא", נזכר אביו משה: "למרות שהיה חוזר יחסית מאוחר ביום שישי הוא רצה לראות את הסבתא, החברים והחברה, ואני וארבל היינו מחכים לו עד השנייה האחרונה לפני כניסת השבת כדי להספיק לרוץ. אני זוכר את הריצה האחרונה שלנו ביחד. חיכינו לו והוא לא הגיע אז יצאנו לריצה, ואז בדרך חזרה ראינו מרחוק איזה כתם זרחני וכתום מתקרב לעברנו, אמרתי לארבל שהנה הוא בא. וזה היה כמה שבתות לפני שהוא נהרג. הפעילות הספורטיבית האחרונה שעשינו ביחד היתה בזמן החופשה שלו, הרגילה שהתקצרה בגלל צוק איתן. יצאנו לטיול אופניים ביחד בטיילת של תל אביב. הוא היה ספורטאי בנשמה. לפני יציאה לריצה אם מישהו היה מבואס הוא היה נוהג להגיד 'עד שלא נתחיל זה לא ייגמר'. זה היה המשפט שלו גם כאן באפרת. היה אומר שזה קשוח ושצריך כוח רצון כדי לצאת לרוץ, אבל אף פעם לא היתה לו התלבטות".
לפני מרתון ירושלים ב-2016, אז המשפחה והחברים הקימו קבוצה שרצה עם חולצות לזכרו של יובל היימן, כתבה אמו: "יובל רץ הוא זיכרון מופלא. כזה שמכיל שמחה בעיניים, מרץ, חיות, התלהבות ותחושת סיפוק. זיכרון של חופש. של נופים ואדמה, של קריאות שמחה. של חיים. ריצה כדרך להניע את הנפש, כדרך לסלק מחשבות של תסכול וייאוש. ריצה לנשמה. כזו שמחכים לה, ולהרגשה הבאה בעקבותיה. שאין לה תחליף. סם חיים. לרוץ בכל מקום בארץ. באילת, באשדוד, בבא"ח הצנחנים, בבה"ד 1, בבי"ס למכ"ים, בוינגייט, בנאות קדומים, בירושלים, בגוש עציון, בקרית ארבע, בזכרון יעקב, בתל אביב, בקרית שמונה. לרוץ כדי לזכור, לרוץ כדי לשכוח. להכיר את הדרך, להרגיש את האדמה. להפוך ולהיות חלק מהנוף, מהארץ. לדעת אותה, ואת אלה שהיו כאן, וכבר אינם. לרוץ בבגדי ספורט, או עם מדים ונשק. לרוץ בקיץ, לרוץ בגשם. לרוץ לבד, לרוץ עם חברים קרובים, לרוץ עם מפקדים, לרוץ עם פקודים. והכי – לרוץ עם אבא ועם ארבל".
אחד ה-רצים של בה"ד 1. יובל היימן ז"ל | צילום: באדיבות משפחת היימן
בתחילת דרכו הפיקודית השווה יובל את ההתרגשות מהפיקוד להתרגשות שלפני ריצה חשובה. ".. וכמו לפני ריצה חשובה, אני מאמין כי אוכל לתרגם את כל האנדרנלין הזה להצלחה שלי כמפקד…". כדי להנציח את יובל היימן דרך הריצה, משפחתו ארגנה בפעם הראשונה ב-2019 מרוץ לזכרו ביישוב אפרת. "עשינו את זה ביום ההולדת שלו ב-16 ביוני, והמרוץ הזה כלל שלושה מסלולים מהקל דרך הבינוני ועד למסלול הגיבורים שעובר בכל העליות של אפרת. המועצה התגייסה לטובתנו, קיבלנו ממנה את המשטרה והסדרנים, בני עקיבא התנדבו, את כל החלוקה עשינו בעצמנו וההיענות של האנשים היתה מדהימה. האירוע עצמו ממש מחמם את הלב, נקודת ההתחלה והסיום היא בבית שלנו. אירוע מאוד מרגש ועוצמתי ורק בשביל התחושה שקיבלנו יהיה שווה לחזור ולעשות אותו למרות שזה דורש הרבה תעצומות נפש.
כמו כל מקרה טרגי של חייל שנהרג אנחנו שואלים את עצמנו כמובן איך המדינה שלנו איבדה מישהו כמו יובל היימן, אבל במקרה הזה סביר שכל אוהב ריצה ישאל את עצמו איך איבדנו רץ כמו יובל הימן שככל הנראה גרם לכל כך הרבה אנשים להבין את הצדדים היותר נסתרים של הספורט, אבל אלה שהופכים את הריצה לכל כך נפלאה עבור כולנו ובעיקר לדרך חיים.
כל כך עצוב. בחור צעיר, ערכי ומיוחד, אשר נפל בקרב, בהגנה על המולדת.
ולא הספיק לחיות את החיים במלואם.
הלב בוכה.