יום האישה הבינלאומי הוא זמן מצוין לעשות פוקוס על ספורטאית מחוננת כמו דוריס בראון, שספק אם הרבה מקוראינו מכירים אותה. באליפות העולם במרוצי שדה שנערכה בחודש מארס 2017 באוגנדה, הנשים התחרו לראשונה באותם מרחקים כמו הגברים. סוף סוף זה נשמע הגיוני, כי אם במרתון כן אז למה במרוצי שדה לא? בתחרות הזאת, הנשים סוף סוף ציינו את השוויון שהן כל כך חיכו לו, ולחשוב איך המפעל הזה התנהל כמה עשורים לפני? מ-1973 מקיימים את אליפות העולם במרוצי שדה כאירוע של התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, לפני כן המפעל הזה נקרא האליפות הבינלאומית למרוצי שדה, והוא נחנך באופן רשמי ב-1903 בסקוטלנד. מרוצי שדה היו חזקים מאוד באיים הבריטיים שאירחו באותן שנים את רוב האליפויות, כמו גם בצרפת ובלגיה.
צ פ ו | המורשת של דוריס בראון
עוד כתבות בנושא
קתרין סוויצר חגגה בבוסטון 50 שנים למהפכת הנשים בריצה
צפו: כך כבשה מארי קייטאני את שיא העולם לנשים במרתון
כמה אנשים בעולם באמת רצים מרתונים וכמה בישראל?
דלתות סגורות
בתקופה ההיא התחרו רק גברים, ובין שנות השלושים לשנות החמישים הנשים התחרו רק באופן בלתי רשמי. ב-1967 החליטו המארגנים על שינוי ופתחו באופן רשמי את התחרות לנשים. זו היתה חגיגה גדולה עבור הרצות הבריטיות שעוררו עניין רב בתקשורת המקומית, אבל כשהרצה האמריקאית דוריס בראון ביקשה מהתאחדות האתלטיקה של ארצות הברית מימון לנסיעה לתחרות שהתקיימה בווילס – היא נתקלה בדלתות סגורות.
עד לאותה שנה, המרחק הארוך ביותר שבו רצות התחרו בתחרויות בינלאומיות היה 800 מטר. וכעת דובר על ריצה של 3 קילומטרים בבוץ, שב-1968 הפכה ל-4.5 קילומטרים. לבראון היה חשוב להגיע לתחרות הזאת כי היא ידעה שהיא יכולה להצטיין במרחקים ארוכים, ולא בינוניים כפי שציפו ממנה. היא היתה רצה מצטיינת ל-800 מטר שגם הגיעה למשחקים האולימפיים ב-1968 ו-1972, אבל לא מספיק טובה כדי לזכות במדליה אולימפית. מצד שני היא ידעה שהכישרון האמיתי שלה הוא בריצות למרחקים ארוכים, שכלל לא היו קיימות אז בתכנית האולימפית. רק בלוס אנג'לס 1984 הוסיפו לתכנית ריצת 3,000 נשים לצד המרתון ורק בסיאול 1988 התחרו לראשונה נשים במקצה אולימפי ל-10,000 מטרים.
בחזרה לאותה אליפות ריצות שדה ב-1967, דוריס בראון ניצחה אותה בקלות ובפער עצום של 37 שניות על יריבתה הבריטית. בראון שהיום היא בת 77 ושמה המלא הוא דוריס בראון הריטג' מספרת: "בטקס המדליות שם הריעו לי בעיקר הגברים, וכמה מהעיתונאים האנגלים ידעו עליי יותר ממה שאני יודעת על עצמי. לעומת זאת, בארצות הברית אף אחד לא התייחס ברצינות להישג של בראון. "חשבנו שאחרי הניצחון שלי, האמריקאים ירצו לשלוח לתחרות נבחרת בשנה לאחר מכן, אבל שוב פעם הייתי צריכה לגייס כספים מחברים ושכנים ולא מההתאחדות", היא נזכרת.
"זה משהו שהוא חלק ממני"
בראון ניצחה גם בתחרות הזאת ב-1968 ובהמשך גם ב-1970 ו-1971. לאט לאט גם האמריקאים התחילו להבין שיש להם רצה כשרונית בצורה יוצאת דופן, ובעצם סוג של פורצת דרך. היא בעצם היתה הרצה למרחקים הראשונה שהתאמנה שם בצורה מקצוענית וזה אומר 2-3 אימונים ביום עם קילומטראז' שבועי של 160. הכתב והסטטיסטיקאי הבריטי מל ווטמן סיפר עליה: "אף אשה לא התאמנה כמו האמריקאית הזאת שמוצאה היה נורווגי. בזכות תכניות האימון הנוקשות שלה, היא הפכה לאחת הנשים המשפיעות בהיסטוריה של הריצה למרחקים ארוכים.
תכניות האימון שלה תועדו עוד בשנת 1966, אז היא התאמנה 3 פעמים ביום: ריצה קלה בבוקר, אימון מהירות בצהריים וריצת נפח בערב. כך היא הגיעה לקילומטראז' שבועי של בין 100 ל-160. עם הגישה הזאת היא הפכה לאשה הראשונה שירדה מ-5 דקות במייל ובאותה שנה היא שברה את שיא העולם באולם – 4:52 דקות. ב-1971 היא שברה את שיא העולם גם בריצת 3,000 מטר.
בעשור הרביעי לחייה היא התחילה לאמן, ורק לאחר מכן היא השתתפה במרתון ראשון. זה קרה בוונקובר בשנת 1976 כשהיא היתה בת 33 ואז היא רצה בזמן של 2:37:45 שעות. באותה שנה היא גם סיימה שנייה בין הנשים במרתון ניו יורק. "להיות אלופת העולם הראשונה ובהמשך להיות המאמנת של נבחרת האתלטיקה האמריקאית – אלה דברים שהביאו לי הרבה כבוד. תמיד ארצה לחלוק עם כמה שיותר אנשים את האהבה לריצות השדה, כי זה משהו שהוא חלק ממני".
כיום אגב, ריצות השדה הן מאוד פופולריות באתלטיקה האמריקאית, גם בקרב הרצים וגם בין הרצות. אתלטיות אמריקאיות רבות החלו את דרכן שם, אפילו האלופה האולימפית בטריאתלון גוון יורגנסן. זאת ההוכחה שגם בספורט ובריצות תמיד אפשר למכור רעיונות חדשים, גם אם הם לא נראים בהתחלה.
