יאיר קרני בסך הכל חיפש מאמן בארה"ב ועל הדרך הפך להיות שפן הניסיונות של מייסד חברת נייקי שגם אימן אותו בנאמנות
מאת:יאיר קרני
הסיפור שאגולל כאן לפניכם, הוא סיפור אמיתי לכל אורכו. התחלתי להתאמן בריצה בגיל שש עשרה וחצי כדי להתגייס לצבא בכושר גופני טוב, במטרה להתקבל לסיירת גולני. גדלתי בקיבוץ העוגן בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. הכל היה בצמצום רב, לא היו לנו אביזרי מותרות, וליום הולדת שבע עשרה, שאל אותי אבי, שמואל, מה אני רוצה לקבל כמתנה ליום ההולדת. עניתי לו שאני רוצה נעלי ריצה. אמא שלי, פולנייה סקפטית, אמרה לי שאם אני מתחיל לרוץ, זה אומר שלא אוכל להשתמש במוח.
יאיר קרני ומאמנו הראשון ביל באוורמן. התמונה צולמה באליפות עולם נייקי לוותיקים יוג'ין אורגון 1998 צילום: באדיבות יאיר קרני
אבא שלי היה יותר מעשי וקנה לי נעליים אשר היו
נעלי בלט עשויות עור רך. הוא קנה נעלים שלדעתו היו המתאימות לריצה, לא
מתוך כוונה רעה, אלא משום שהוא חשב שזה הטוב ביותר שקיים. להזכירכם, השנה
היתה 1969.
מאד שמחתי לקבל את הנעליים, סוף, סוף היו לי נעלי ריצה משלי. בכל יום רצתי עם הנעלים האלה 10-15 ק"מ, בדרכי העפר ובשדות שמקיפים את הקיבוץ, וזה היה דווקא נחמד.
נעלי בלט עשויות עור רך. הוא קנה נעלים שלדעתו היו המתאימות לריצה, לא
מתוך כוונה רעה, אלא משום שהוא חשב שזה הטוב ביותר שקיים. להזכירכם, השנה
היתה 1969.
מאד שמחתי לקבל את הנעליים, סוף, סוף היו לי נעלי ריצה משלי. בכל יום רצתי עם הנעלים האלה 10-15 ק"מ, בדרכי העפר ובשדות שמקיפים את הקיבוץ, וזה היה דווקא נחמד.
בלדה לעוזב קיבוץ
בגיל 17.5 שלח אותי המורה שלי לחינוך גופני, שמעון חביב, למאמן הריצה הראשון שלי – יענקל'ה בורנשטיין ז"ל. בורנשטיין שידרג את נעלי הריצה שלי לנעלי אדידס רום, הזכורות לכל הרצים הוותיקים כנעל המתקדמת ביותר. עד הגיוס לצבא שחקתי את הסוליה החד-שכבתית של הנעל הזו למצב שבו נגעה כף רגלי דרך החורים במשטח הריצה. אז, לראשונה, הבנתי מתי צריך להחליף נעלי ריצה.
בינתיים נהייתי אלוף ישראל לנוער עד גיל 19 בריצה למרחק 1,500 מ' בזמן של 4:11 דק' מול צעדיו האימתניים של אלן גלוון, כיום רופא. התגייסתי לסיירת גולני ושם, פחות או יותר, "תליתי את מה שנותר מנעלי הריצה שלי על קולב" לטובת שירות צבאי מאד מעניין ביחידת עילית משמעותית. השתחררתי מהצבא וחזרתי להתאמן, ולראשונה בחיי השתתפתי בתחרות ריצה כבוגר באליפות ישראל למרחק 800 מ' בה ניצחתי את האחים יאיר ונתנאל פנטילט.
סיפורו של ביל באוורמן וייצור נעלי נייקי
לפני שהספקתי לנוח על זרי הדפנה, פרצה מלחמת יום כיפורים וגויסתי ושירתתי במילואים במשך שבעה חודשים. השתחררתי לתוך מיני עונה או למה שנשאר ממנה, ואז קיבלתי החלטה לקחת פסק זמן לעצמי לטובת אימונים בקולג' אמריקאי. כעבור מספר שנים בקיבוץ, בשנת 1977, ארזתי את חפצי, הזדכיתי על זוג מגפי גומי ששימשו אותי לחליבת פרות ברפת הקיבוץ וטסתי ללמוד באוניברסיטת אורגון (Oregon State University ) בקורבליס, אורגון בארה"ב.
סיפורו של ביל באוורמן וייצור נעלי נייקי
למדתי תזונה והתאמנתי בריצה באוניברסיטה. בסוף אותה שנה, חזרתי לישראל לחופשה ורצתי את המרתון הראשון בחיי, במרתון הכנרת הראשון. הפעם, רצתי עם נעליים חדשות – נייקי שמם.
ב-1978 חזרתי לאורגון ללימודי התזונה עם התמחות בתזונה לספורטאים. באמצע שנת 1979 החלטתי להתמקצע בריצת מרתון. באותה תקופה לא היה נהוג בקולג'ים להתאמן ולהתחרות בריצה זו. חיפשתי מאמן ומצאתי. שמו היה ביל באוורמן. באותה תקופה, פרש באוורמן ממשרת מאמן באוניברסיטה ביוג'ין, אחרי שהביא 40 אתלטים לרוץ מייל בפחות מ-4 דק' ואימן את סטיב פריפונטיין הנודע (עד מותו הטראגי). באוורמן היה, לא פחות ולא יותר, מייסד נייקי והבעלים למשך שנים רבות. זימנתי את עצמי לשיחה איתו ושאלתי אותו אם הוא מוכן להכין אותי לקראת המרתון במוסקבה ב-1980. הוא הסכים מיד.
"שפן נסיונות של החברה שלי"
שאלתי אותו כמה זה יעלה לי והוא אמר לי שזה לא יעלה לי דבר. נדהמתי! זה לא נראה לי, תהיתי מה כאן העניין? הפתרון לתעלומה הופיע מיד. וכאן אני מצטט את ביל באוורמן: "אתה מעכשיו שפן נסיונות של החברה שלי – NIKE, אני אתפור לך נעליים לפי מידות הרגל שלך, אני אשלח אותך לרוץ בכל מיני מרוצים על חשבוני בתמורה להערותיך והארותיך על הנעל שממנה החברה תייצר את הנעל התחרותית הבאה".
ואכן, כך היה. הסיפור מאחורי הסיפור הזה הוא, שהוא נהג "לשאול" בהיחבא, את המכשיר לייצור וופל (פנקייק אמריקאי) מאשתו, לשים בו חומר גלם מתעשיית הצמיגים למכוניות, יריעת גומי שחורה ולעשות סוליה עם צורות ריבועים של המכשיר (אפשר למצוא ביוטיוב סרטון על זה). את היריעה הזו הוא הדביק על השכבה הבולמת של הנעל וייצר את הנעל התלת-שכבתית הראשונה: 1. שכבת המדרס 2. שכבה בולמת 3. שכבת המגע עם הכביש – וקיבל נעל יותר מהירה.
האיש הזה גאון. הרי לפי העיקרון הזה מייצרים נעליים כיום, בשנת 2014 וביל באוורמן עשה את זה בשנת 1979. בקיצור, נהפכתי לשפן הניסיונות הראשון של נייקי. בכל חודשיים התחריתי במרוץ אחר: מרתון ניו-יורק, 10 ק"מ ביוג'ין, מרתון בוסטון, חצי מרתון בקולורדו, בכל שלושה חודשים היה מגיע תיק ענק מלא נעליים וציוד ריצה משוכללים. הנוהג הזה נמשך עד היום. (הוותיקים שביניכם זוכרים בוודאי את התקופה לפני שנפתחה חנות נייקי הראשונה בארץ, כאשר כל מי שרצה לרוץ בבגדי נייקי הביא לעצמו או שהביאו לו במתנה מחו"ל).
אני גאה מאד שהייתי שותף בתהליך מאד דרמטי של מהפכה ראשונית בעיצוב נעל הריצה המודרנית של היום.
ב-1980 רצתי מרתון בזמן של 2:19:15 שעות ביוג'ין, אורגון, עברתי את המינימום האולימפי אך לא צורפתי לסגל האולימפי (משום שבאותה תקופה למדתי בארה"ב ואת המינימום הזה עשיתי לא באליפות ישראל ולא בתחרות בארץ והיו אף מי שכינו אותי "יורד") שמאוחר יותר לא נסע לאולימפיאדה במוסקבה בשל החרם הפוליטי שהטילה ארה"ב וישראל המדינה היחידה שהצטרפה אליה, עקב הפלישה של ברית המועצות לאפגניסטן. הפצע הזה מדמם בתוכי עד עצם היום הזה.
אני חייב לביל באורמן את כל התוצאות הטובות שלי מ-1979, ליענק'לה בורנשטיין ש"איתחל" אותי ולשמעון חביב שאיתר אותי בימי נערותי. אני עדיין נמצא בקשר מצוין עם חברת נייקי, שהפכה להיות החברה בה' הידיעה בעולם לנעלי ריצה בפרט ולציוד ספורט בכלל.
ביל באוורמן נפטר בגיל 95 מסיבוכים נוירולוגיים עקב שאיפת אדי דבק מגע אותם שאף בעת ייצור עצמי של הנעליים בשנות ה-70. פגשתי אותו ביוג'ין באורגון, חמש שנים לפני מותו, זו התמונה שאתם רואים למעשה במאמר זה.
לפני עשר שנים כשעברנו ממושב בית יצחק למושב בארותיים, מצאתי באחד הקרטונים, אריזה של נעלי ריצה אותן שלחתי לעצמי ארצה כשחזרתי מהלימודים בארה"ב ומשום מה לא פתחתי את החבילה הזאת כל השנים. לתדהמתי מצאתי בה נעלי ריצה עם תוית תפורה אליהן "hand made by Bill Bawerman" בנעל הזאת רצתי מרתון בשנת 1979 בתוצאה של 2:19:15. הנעל מוצגת בסוכנות נייקי המרכזית בהרצליה ואפשר לרוץ בה מרתון גם כיום. שוויה לא יסולא בפז.
24.2.2014
יאיר קרניאחראי מקצועי תכנית הרזיה ב"דרך הכושר לחיים"
מאמן ריצה, תזונאי
BSC בתזונה, M. Med במדעי הרפואה
BSC בתזונה, M. Med במדעי הרפואה
