דבורה סיון היא אמנית פיסול ברשת, סבתא במשרה מלאה לשלושה נכדים, טריאתלטית וכן, פרט שולי נוסף, רק בת 60. בימים אלה היא מתכוננת בקדחתנות לטריאתלון הנשים ה-18 ע"ש תמר דבוסקין ז"ל, שיתקיים ב-28 למאי בהרצליה
מאת:גלית גרוס
את ההכרות של דבורה עם עולם הטריאתלון היא חייבת לשתי נשים, מיכל וציפורה. מיכל היא בתה של דבורה וטריאתלטית בפני עצמה מזה מספר שנים. בהמלצתה החלה דבורה להתאמן וגילתה את הטריאתלון "מבלי לדעת איך רצים, מבלי לדעת איך שוחים חתירה וידע מועט ברכיבה על אופניים".
במשך חודשיים התאמנה לבד באופן די חובבני ואז משהו נדלק בה. מין תחושת שחרור שגרמה לה להרגיש טוב עם עצמה וגופה, וכל המחשבות על יום ההולדת הקרב (60) והחשש מהזקנה פינו את מקומם לתחושות הישגיות והצלחה.
דבורה החליטה להתייחס ל"אהבה" החדשה בחייה ברצינות המגיעה לה. מיולי 2010 היא החלה להתאמן באופן מסודר בקבוצת הריצה והטריאתלון של "ZeN מאמנים לחיים".
על דוכן המנצחות עם שוש בלייכמן ואילן בניסטי יבואן נעלי ברוקס ומשקפי סליצ'ה
האימונים נשאו פרי ושלושה חודשים לאחר מכן זכתה במקום השלישי והמכובד במרתוניה בפארק הירקון. האימונים שלה מתקיימים בקבוצת הנשים "דולצ'ה טריאתלון" חמש פעמים בשבוע, ולמרות שהיא וביתה אינן חברות באותה קבוצה הן חולקות יחד אימונים, תחרויות ונושאי שיחה משותפים.
האישה השנייה שדרבנה את דבורה לא פחות, הינה ציפורה, המודל הנשי ביצירותיה, האלטר אגו שלה ולא בכדי גם השם השני שלה. טכניקת הפיסול ברשת אותה החלה ללמוד לפני שמונה שנים, קסמה לה בשל היכולת ליצור יצירות גדולות ותלת ממדיות, אך עם זאת קלות ושקופות.
"שבור" "חופש" "כלואה" הם רק חלק קטן מאוסף האמנות שמוצג בסדנה שלה שבמושב בצרה. בכולם חוזרת הדמות של ציפורה פעם מנסה לעוף, פעם להשתחרר, לשבור ובמשפט אחד שמאד מייצג את דבורה "לעשות מה שאני רוצה"… ומה שהיא רוצה עכשיו זה להשתתף בטריאתלון הנשים ה-18 ולהגשים עוד מטרה.
טריאתלון זה, שמיועד רק לנשים, מתקיים פעם בשנה בהרצליה, לזכרה של תמר דבוסקין ז"ל טריאתלטית שהחלה את דרכה בטריאתלון הנשים הראשון ונהרגה בשנת 1996 בתאונת פגע וברח במהלך אימון אופניים.
דבורה באימון אופניים
המרוץ שנושא אופי נשי-עממי שם לו לדגל את ההעצמה הנשית ויכולתן של הנשים להתמודד עם כל אתגר, ומהווה שילוב של פעילות ספורטיבית עם חוויה נשית, המושכת משתתפות רבות מישראל ומחוצה לה.
דבורה שאוהבת לשים לעצמה יעדים ומעדיפה שיהיו כמה שיותר מאתגרים, בחרה להשתתף בטריאתלון הנשים בקטגורית ה"ספרינט". להבדיל מקטגורית ה"עממי" המרחק שעל המשתתפים לעבור הוא רב יותר. במקצה השחייה קיים הבדל של 250 מ', ברכיבה 12 ק"מ ובריצה 2.5 ק"מ. ככל שהמרחקים גדולים יותר נדרשת מוכנות רבה יותר, ויכולת הסתגלות גבוהה במעברים שבין המקצים.
דבורה עם אסף מ"זן מאמנים לחיים"
עבור דבורה שסובלת מאוסטופורוזיס המדובר באתגר רב אך לא שאינו בר השגה, והיא סומכת על מאמניה שיעזרו לה להגיע לשם בדרך הבטוחה והנכונה, כשהעיקרון המנחה אותה הוא לסדר את האימונים בצורה הדרגתית על ציר הזמן.
"אני לא יודעת איך הייתי יכולה להמשיך לחיות עם עצמי טוב בגיל 60 ללא הספורט זה" אומרת דבורה ומסבירה את הציפייה שלה לקראת הטריאתלון הקרוב. מבחינתה זה בחזקת גלגל הצלה. ההתמודדות בטריאתלון, מעצם הווייתו, היא של הטריאתלט עם עצמו. עם הפחדים שלו, הקשיים, הציפיות וכשהוא מגיע לידי השלמה עם עצמו התחושה היא ללא ספק רבת עוצמה.
כוח הרצון של דבורה להוכיח שהיא מסוגלת בא לידי ביטוי בספורט כמו גם באמנות שלה. הפסלים שלה גדולים יותר, מעיזים יותר וציפורה שלה כמעט ומשתחררת מהשרשרת שמחברת אותה לרצפה, ומתחילה לעוף… סיסמת התחרות היא: כל אחת מנצחת! אבל אם תשאלו את דבורה הרי שמבחינתה היא כבר ניצחה.
גלית גרוס – גלית גרוס, עיתונאית בהווייתי, ספורטאית וטריאתלטית בהתהוות
