"הטריאתלון הישראלי הפך לסוג של אופנה ואופנות סופן לחלוף ולחזור, או שלא. בעוד שאר העולם אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של טריאתלון למרחקים ארוכים." יאיר בן עמי מביא את הסיכום שלו על טריאתלון אילת. חלק א'
מאת:יאיר בן עמי
השנה, הגעתי לאילת כנופש ודומה כי אי אפשר אפילו לתאר עד כמה שונה. המבט מהצד. כמי שהיה בכל פינה של הטריאתלון, המבט של הצופה הבלתי מעורב, מחדד לא פחות מהמבט מתוך העשייה.
טריאתלון 'ישרוטל', ואיגוד הטריאתלון הישראלי, ראוי שיספוג ביקורת נוקבת על לא מעט נושאים בהם הוא אינו מנצל את פריחתו של ענף הטריאתלון. אך ההגינות מחייבת להתחיל בהודיה כי הטריאתלון הישראלי הוא כנראה תרבות הפנאי המתפתחת ביותר בישראל בשנים האחרונות.
לפני שנתיים אירח טריאתלון ישרוטל את סבב גביע העולם בטריאתלון וזו הייתה הפעם השנייה (בפעם הקודמת היה זה גמר הסבב לפני כעשור וחצי). על פי אומדן המשטרה צפו באותה התחרות, לפני שנתיים, למעלה מ- 12,000 צופים. באותה שבת הגיעו מספר צופים דומה רק למשחק כדורגל אחד בליגת העל. למרות זאת לא זכה הטריאתלון לסיקור ראוי כאירוע הספורט הגדול ביותר שנערך באותו סוף שבוע בישראל.
המנצחים בסבב גביע העולם באילת 2007
הטריאתלון הישראלי משווק כספורט עממי של "כל אחד יכול". ידוענים מאמצים אותו כתרבות הפנאי שלהם וכבר מזמן אין מי שיתרגש מבעלי השפעה במשק הישראלי אשר הפכו את הטריאתלון לדרך חיים. מספר תחרויות טריאתלון, הנערכות בישראל מדי שנה, מושכות יותר מאלף מתחרים ומבין כל אירועי הספורט הנערכים בארץ הקודש, רק תחרויות הריצה יכולות להציג מספרים דומים. טריאתלון ישרוטל באילת סוגר את ההרשמה בזכות הענות מעל ליכולת הקיבול.
הטריאתלון הנערך באילת הוא מופע ענק, מקצועי, ומרגש למתחרים ולצופים. זהו אירוע מושקע, העונה לכל קריטריון בינלאומי ולכן לא מפתיע כי לאחר אירוח סבב גביע העולם מועמדות רשת ישרוטל והעיר אילת לארח את אליפות אירופה.
לטריאתלון הישראלי יש נציגים בוועדות של האיגוד העולמי בזכות הוכחת יכולתם המקצועית לאורך שנים. עד כאן הדברים הטובים ואלו לא מעט כלל ובעיקר אלו עובדות מחממות כל לב של כל טריאתלט ישראלי או מי שהענף יקר לליבו ובתקופה דיפלומטית כה קשה לארץ זבת ראוי היה שזו תהיה גאווה לאומית.
השנה הוקדם הטריאתלון לנובמבר ובדרך לאילת, עברו בראשי אין ספור סיכומים הקשורים בכברת הדרך שעשה הטריאתלון מאז התאהבתי בו אי שם בסוף שנות השמונים. לצד ההתפעלות מגדילת כמות המתחרים בשנים האחרונות יש תחושה של החמצה שבעתיד ייגבה מהענף מחיר כבד עד כדי התפוררות מעצם אי ההשקעה בשפיץ ההישגי.
הטריאתלון הישראלי הפך לסוג של אופנת "כל אחד יכול" ואופנות סופן לחלוף ולחזור או שלא. הדבר נכון גם לשאר העולם בכל הקשור לטריאתלון במרחקים האולימפיים. אך בעוד בשאר העולם אנו עדים לפריחה חסרת כל הגיון של הטריאתלון למרחקים ארוכים בישראל חייב הענף להתבסס על הטריאתלונים הרגילים.
| מאות ישראלים יוצאים מדי שנה לתחרויות איש הברזל הנערכות ברחבי העולם. יש לנו גם נציגים ברמה ההישגית ובראשם גלעד רותם שהישגיו ראויים להרבה כבוד. לאחרונה, וזו כנראה הוכחה מעולה לגדילת ענף הטריאתלון, נדמה לי כי נדיר יותר לראות גברים ישראלים עם מנוי למשחקי מכבי בערבי חמישי מאשר בעלי הקעקוע M על רגליהם או אברים אחרים בגופם שעמד באתגר איש הברזל ואם זו לא הוכחה למהפכה שהתקשורת האווילית שלנו מפספסת אז מה היא הוכחה?
רוב האשמה על התקשורת, אך היא לא לבד. העובדה כי התקשורת אינה מסקרת את הטריאתלון כראוי קשורה בעיקר לשיווק גרוע או שכלל אינו קיים וגם לעובדה כי מובילי ההתרחשות (השיווקית) העולמית חוטאים לכל אפשרות של סיקור רומנטי, דרמתי וממלא לבבות ולזה נשוב מאוחר יותר. |
|
בכתבה זו בחרתי לעסוק באי קיומו של עומק איכותי בטריאתלון הישראלי כפי שהשתקף בטריאתלון ישרוטל- אליפות ישראל ומשום שלדעתי זהו החלק העצוב של הטריאתלון הישראלי.
דן ורן אלתרמן הביאו את הישגי הטריאתלון הישראלי למחוזות חדשים ורק העובדה שהם בטריאתלון לא מזכה אותם בהערכה לה הם ראויים כספורטאים ברמה עולמית. במדינה עם תקשורת ראויה הם היו הופכים לגיבורי תרבות בעיקר בזכות הדרך שעשו במהלך העשור וחצי האחרונים והישגיהם היו מהווים רק את הקישוט וההוכחה כי הם ראויים להיות מודל לחיקוי עבור כל ספורטאי. נדיר לראות ספורטאי ישראלי המקדיש זמן כה רב (באימונים ושנים) כדי להגיע ליעד נכסף. בישראל הם נחשבים לאטרקציה ולא יותר. חלק גדול באשמה יושב על כתפי ראשי איגוד הטריאתלון מאז היה בחיתוליו.
עובדה שאי אפשר להתווכח איתה היא כי ראשי איגוד הטריאתלון הישראלי לא מצליחים מזה שנים לבצע חדירה של ממש לתקשורת. מספיק לראות את הסיקור שמעניק איגוד הטריאתלון לאליפות ישראל באתר הרשמי כדי להבין עד כמה אין שם בעל מושג בשיווק.
הנה משפט הלקוח מסיקור אליפות ישראל באתר הרשמי של איגוד הטריאתלון הישראלי: "בתחרות השתתפו 200 תיירים מחו"ל מ – 20 מדינות כולל 40 ספורטאים וספורטאיות ברמה הגבוהה ביותר באירופה." ברור כי מי שכתב את זה לוקה מאחד מהבאים: אי יכולת לספור כראוי או אי הכרה של הדירוג העולמי.
העובדות: סה"כ זינקו למקצי העילית גברים + נשים פחות מ- 30 מתחרים ומתחרות גם אם סופרים את הנערה שניצחה במקצה הנערות ואת רון דרמון שניצח במקצה הנערים. בנשים היה עומק איכותי מרשים שכלל את המדורגת מספר 1 בעולם, עוד 2 מהטופ 40 ועוד 2 מהטופ 100. בגברים היה מדורג אחד בטופ 50 שלושה מדורגים בטופ 100 (ביניהם רן ודן אלתרמן) ועם עובדות אלו הקביעה כי "40 ספורטאים וספורטאיות ברמה הגבוהה ביותר בעולם" הופכת לקצת תלושה מהמציאות.
רן אלתרמן והמנצחים בטריאתלון אילת 2009
אבל בזאת לא הסתיימו ההחלקות של אותה "כתבה". ברשימת המנצחים באליפות ישראל מוזכרים שלוש הגברים ושלוש הנשים אך רק המנצח והמנצחת במקצי הנוער. אתר האיגוד הרשמי אמור להיות לא רק מרכז הדחיפה לחשיפה אלא גם המקום הכי מפרגן לספורטאיו. ספורטאי המצליח לעלות על דוכן המנצחים של אליפות ישראל ולא זוכה אפילו להכרה בסיקור הקצר של אתר האיגוד הרשמי, אז מה הוא אמור להרגיש.
העובדה היא כי גדילת הענף היא לזכות לא מעט "פסיכים" חיוביים שאימצו את הטריאתלון כדרך חיים והחדירו אותו להווייתם של מחפשי האתגר הספורטיבי בערים, מושבים וקיבוצים במהלך עשרים השנים האחרונות ומעט מאוד לזכותו של האיגוד.
איגוד הטריאתלון יכול לזקוף לזכותו את הארגון המושקע והמקצועי של התחרויות שנערכו באילת בשנים האחרונות ובשנים הראשונות (בואו ולא נזכיר את הקטסטרופות שהיו שם באמצע). בזכות זאת הוא מועמד ראוי לאירוח אליפות אירופה 2012. אך הוא כנראה לא יכול לזקוף לזכותו את הגדילה ממנה מגיעים כה רבים לתחרויות.
תגובת האיגוד:
אנו לא רואים צורך להגיב. כבודו של יאיר במקומו וזכותו להביע את דעתו כראות עיניו. לגבי הנתונים באתר הוא צודק וזה יתוקן מיידית.
