מאת:בועז ריבק
ארגון טריאתלון אילת, שנערך בתחילת החודש, היה בעייני מאכזב!
מבין הנוכחים בתחרות, רבים יביעו פליאה נוכח קביעה זו, הרי הייתה עמידה בזמנים, מספר שיא של משתתפים הוזנקו בדרוג כדי למנוע עומס, המסלולים סומנו כראוי, שטח ההחלפה היה סטרילי, הכבישים היו סגורים למכוניות, מסלול האופנים שילב קושי טכני (סיבובים ופניות) עם קושי פיזי (רוח פנים חזקה), מים היה בשפע, מקצה העילית לנשים סיפק דרמה, ואפילו היו מספיק חולצות ותיקים לכולם. אז איך אפשר לומר ארגון מאכזב?
אם נסתכל על התחרות כעל עוד תחרות טריאתלון בסבב השנתי, אז בהחלט ניתן להגדירה כמוצלחת, ואולי אפילו כטובה ביותר השנה. אבל טריאתלון אילת זה לא עוד תחרות – זה אליפות ישראל – ספינת הדגל של הטריאתלון בארץ, אירוע השיא של השנה.
לשני אחוזים מהמשתתפים זו התחרות הכי חשובה. אלה הם המועמדים לניצחון בעילית ובנוער. התוצאה שישיגו באליפות ישראל היא קריטית, והיא יכולה להשפיע על המשך עתידם הספורטיבי (תמיכה וחסויות, מימון נסיעות לתחרויות בחו"ל, הכרה כספורטאי מצטיין בצבא וכו'…).
לתשעים ושמונה האחוזים הנותרים, אין שום סיכוי לזכות בתואר, אז למה דווקא לטריאתלון אילת מגיעים הכי הרבה משתתפים? הרי מסלול טכני באופניים יש גם בטריאתלון ת"א ונתניה, רוח חזקה ברכיבה וארגון טוב יש בטריאתלון חוף-הכרמל, מי שמחפש את הנוף יעדיף אולי את טריאתלון הכנרת, האירוח והכיבוד ברמה"ש טוב בהרבה, כבר קיבלנו חולצות יפות יותר, ואפילו בהחלטות שנויות במחלוקת של ועדת הערעורים כבר נתקלנו בחורשים. אז מה מושך אנשים דווקא לטריאתלון אילת? מה גורם לאנשים לשלם כפול מכל תחרות אחרת עבור ההשתתפות? ומה הסיבה שעבורה מאות משפחות מוכנות להוציא אלפי שקלים על ירידה לאילת בתקופה לא אטרקטיבית, והכל בשביל תחרות שאינה שונה בהרבה מאחרות ואינה בעלת חשיבות מכרעת בשבילם?
לא כולם ידעו לענות על שאלה זו. חלק מעולם לא חשבו על זה לעומק, והרוב יענו בפשטות שזה אליפות ישראל. אבל הסיבה האמיתית, שאצל חלק גדול נמצאת בתת-מודע היא האווירה. יותר נכון – החיפוש אחר האווירה.
טריאתלון אילת הוא הטריאתלון היחידי בארץ בו כל המשתתפים מגיעים ליומיים לפחות, לכן אילת זה לא עוד טריאתלון – זה סופ"ש שלם של טריאתלון. רק באילת לכולם יש זמן לעבור על המסלול, זו התחרות היחידה בה יוצא לך לפגוש את יתר המשתתפים גם מחוץ לשטח ההחלפה, זו ההזדמנות לצאת לאימון קל עם מי שאינו שותפך הקבוע לאימונים, הזדמנות לשתות קפה עם מי שבד"כ אתה רואה לו רק את הגב, הזדמנות להחליף ידע מיקצועי, לשמוע את כל הרכילויות בענף, וכו'…, כלומר באילת זה לא רק הטריאתלון, אבל זה הכל סביב הטריאתלון – סופ"ש שלם שלא מעסיק אותך כלום חוץ מהטריאתלון, ואף אחד לא יגיד לך להחליף נושא שיחה. החלום הרטוב של כל טריאתלט…
מה שמייחד את התחרויות הגדולות והטובות בעולם, אלו שמצליחות להביא אליהן אלפי משתתפים, זה לא המסלול, הארגון, או אילו ספורטאי עלית משתתפים. זו האווירה. בטריאתלון אילת השנה המארגנים לא הצליחו ליצור אווירה הולמת, ולכן הארגון היה לטעמי מאכזב.
בטריאתלון אילת השתתפתי לראשונה לפני עשר שנים, ב- 1992. בשנה זו ובשנים שאחריה, הייתה באילת אווירה מחשמלת. שילוט בכל העיר, ספורטאים רבים מחו"ל, מגוון פעילויות לפני ואחרי התחרות הן רק דוגמאות בודדות. לב ההתרחשויות היה בלובי של מלון ספורט והוא היה הומה ברוב שעות היום. הייתה תחושה, שבכל רגע של שהייה בחדר במלון, אתה מפסיד משהו.
השנה לא היה כלום. מסלול התחרות הוזז ב- 3 השנים האחרונות לאזור צדדי ונידח, לא היה שום שילוט בעיר ורוב התושבים כלל לא ידעו על התחרות, מלון ספורט סגר שעריו לכל מי שלא לן במלון, לא הייתה פתיחה רשמית לתחרות, ריבוי המיקצים התיש את הצופים ואפילו ארוחת הפסטה הייתה סתם עוד ארוחת ערב במלון ולכן רבים ויתרו עליה. בקיצור – לא הייתה בכלל אווירה.
תחתונים – כיוצרי אוירה
יצירת אווירה זה לא דבר שמצריך הוצאות כספיות כבדות, אלא רק קצת מחשבה ורצון. ריצת התחתונים לדוגמא, האירוע היחידי שמשך אליו צומת לב והוסיף לאווירה, הופקה בעלות מחיר השתתפות של שני מתחרים בטריאתלון.
אז איך ניתן היה ליצור אווירה? הנה כמה רעיונות, בתקווה שייושמו בשנה הבאה:
רושם ראשוני. מתחרה שמגיע לאילת צריך לחוש באווירה מיוחדת של התחרות מייד עם הגעתו לעיר. אפשר ליישם זאת ע"י שילוט ברחובות בכניסה לאילת ובכיכר הגדולה לפני הכניסה לאזור המלונות. השילוט גם יעזור בלעדכן את תושבי אילת על התחרות. כמו כן יש לדאוג לעיצוב הכניסה למלון ספורט ברוח התחרות: מסך וידאו שיקרין ברצף את סיקור ליגת ספידו מהשנתיים האחרונות וטריאתלונים נוספים מהארץ ומהעולם. באחת הפינות אפשר להציג תערוכת תמונות נבחרות שפורסמו בשוונג במהלך השנה.
נקודת ריכוז. מלון ספורט, המארח הרשמי של התחרות, צריך להיות מרכז העניינים ונקודת מפגש לכל הספורטאים. ע"י ריכוז ההזמנות למלון ע"י האיגוד, במקום לתת זיכיון למתווך שגובה עמלה, היה ניתן להוזיל את עלות החדרים משמעותית ולעודד יותר מתחרים ללון במלון. בימי התחרות, המלון צריך לפתוח שעריו לכלל המתחרים – לפחות את הלובי הראשי, ולאפשר לכל הספורטאים להיפגש, לשבת ולשתות משהו יחד, גם אם זה תמורת תשלום. המצב כיום, בו קיימת הפרדה בין הלנים במלון ליתר המשתתפים הוא פטתי וקטנוני, כאשר טריאתלטים צריכים להתחנן לשומר בכניסה בכדי להתערות באזור המרכזי של הארוע. גם את עמדות המכירה השונות אפשר להכניס פנימה לתוך המלון כדי להגדיל את שהות הספורטאים במלון. אפשר לנצל את מספר המשתתפים הרב בתחרות ולפתוח עמדת רישום לאיגוד לשנה הבאה, עם הטבה מיוחדת למי שנרשם במקום. באחת הפינות אפשר להקים פינת עיון, בה יוצגו כל המגזינים והחומר המקצועי שנאספים כל חודש במשרדי האיגוד. חלק מהאווירה זה נוכחות קבועה של ספורטאים בלובי בכל שעה.
מי יוביל את הכרת המסלול?
הכרת מסלול האופניים. כמעט כל המשתתפים עברו על מסלול הרכיבה ביום שלפני התחרות. המארגנים היו צריכים לקבוע שעה מסוימת לכך ולסגור את הכביש למכוניות באותה שעה. המשתתפים היו זוכים באווירה נפלאה, כאשר מאות אנשים רוכבים על כביש באותה שעה, והמארגנים היו זוכים בהזדמנות לקיים מודל עם המשטרה, יום לפני התחרות. בנוסף יש את הפן הבטיחותי – חישבו איך הייתה נראית התחרות עם מישהו היה נפגע ע"י מכונית ביום שלפני התחרות. כדי להוסיף לאווירה, היה אפשר לבקש מאחד הספורטאים המוכרים, ישראלי או מחו"ל, להוביל את הרכיבה.
יום עיון. רוב הטריאתלטים צמאים למידע בתחום. במהלך הסופ"ש של טריאתלון, ניתן היה למצוא כמה שעות לקיום הרצאות בתחום. הרצאה כמו שהעביר גלן קוק לפני חודש לקומץ טריאתלטים שהגיעו לוינגייט במיוחד, הייתה זוכה כאן להצלחה מסחררת. לצד הרצאות מקצועיות היה ניתן גם לשלב את הספורטאים המובילים בטיפים ספציפים למסלול באילת, ובהצגת חוויות ותמונות מתחרויות בחו"ל: האלתרמנים באליפות אירופה ואליפות העולם, פיפמן באירונמן אוסטריה (כולל הקרנת סרט התעודה שצולם שם עליו) וכמובן לותר לדר על חוויות מהוואי.
פתיחה רשמית ויצירת עניין. באירוע בסדר גודל כזה צריכה להיות פתיחה רשמית. אפשר לפני התדריך או בצמוד לארוחת הפסטה. בפתיחה רשמית, בנוסף לברכות הקבועות, יש להציג את מתחרי מקצה העילית. נכון שכולם יודעים מיהם האלתרמנים, פיפמן או זילברמן, אבל הם לא היחידים. בעילית השתתפו עוד מתחרים, שיכלו להתחרות בקבוצת הגיל שלהם וקרוב לודאי לזכות, אבל העדיפו להתחרות במקצה הקשה יותר, ועל כך יש לכבדם. מזכ"ל האיגוד דווח לנו בשוונג, בשבועות שלפני התחרות, על כמה תותחים שמגיעים מחו"ל. רוב המשתתפים ומלוויהם אולי שמעו עליהם, אבל לא יודעים איך החבר'ה האלה נראים. פתיחה רשמית הייתה הזדמנות מצוינת להציגם, לספר על הישיגהם הקודמים וליצור מתח ועניין לקראת התחרות. מהיכן נינה? מי המאמן של פיפמן? איפה מתאמנים האלתרמנים? – זו ההזדמנות לתת גם את הקרדיט למאמנים ולקבוצות.
תחרות הספרינט לנוער וטריאתלון הילדים, תמיד נמצאים בשולי הטריאתלון האולימפי. המשתתפים באולימפי לעולם לא רואים איך מסתיימים המקצים הקצרים, ואת הספורטאים המובילים הם מזהים רק מטקס הסיום או מהשידורים בטלוויזיה. הפתיחה הרשמית זו ההזדמנות לכבדם ולהציגם בפני כולם.
בליגת ספידו ובסבב השנתי היו כמה מאבקים צמודים בקבוצות הגיל, שהיו עתידים להיות מוכרעים רק באילת. הצגה זריזה של תוצאות הסבבים וניתוח המאבקים המעניינים היה יוצר יותר עניין במקצים אלה.
בקיצור הפתיחה הרשמית היא ההזדמנות ליצור מתח ועניין בתחרות ולעודד את הצפייה במקצים השונים.
איפה לותר לדר? בא להשתזף
עידכונים שוטפים. הדבר שהיה הכי חסר באילת. היכן לותר לדר? למה הוא לא משתתף? מה קרה לאורי זילברמן? להיכן נעלם באמצע התחרות? נינה נפסלה? על מה? הוגשו עירעורים? ע"י מי? מה החליטה ועדת העירעורים ולמה? התשובות לשאלות אלה ועוד רבות אחרות מעולם לא ניתנו רשמית, ורק מי ששאל מקורבים למארגנים קיבל תשובות. בולט במיוחד היה מקרה ה'חצי פסילה' של נינה (תוספת זמן של 5 דק'), שרק בטקס הסיום נודע עליו וגם אז הוא לא הוסבר.
כריזה. תפקיד הכריזה הוא לא רק לנקוב בשמות המסיימים, אלא להסב את תשומת לב הצופים לנקודות מעניינות בתחרות. צוות הכריזה צריך לכלול אנשים שפרושים לאורך המסלול ומעבירים כל הזמן עידכונים לכרוז. מי המוביל ומה הפער? מי נחלש? מי פרש? באיזה קצב לסיבוב רץ המוביל? ובאיזה קצב אלה שמאחוריו? וכן הלאה. הדבר נכון לכל המיקצים. במיקצה העילית כמעט ולא הייתה התיחסות לתחרות הנשים, למרות שדווקא שם היה המתח הגדול. רק מי שלקח בעצמו זמן, היה מודע לריצה המדהימה של סבטלנה. הוכחה לכך היא שלקראת הגעת המנצח בגברים, רוב הצופים הלכו לאזור קו הסיום, והעדר העידכונים גרם שלא חזרו, ופיספסו את הדרמה הגדולה בנשים, כאשר סבטלנה עקפה את נינה רק כמה עשרות מטרים משם. העדר העידכונים גרם לכך שגם אמצעי התיקשורת פיספסו זאת.
עידוד. אי אפשר לאלץ אנשים לעודד, אבל אפשר לסייע להם. במחיר אפסי ניתן לספק בריסטולים וטושים להכנת כתובות, גירים לכתיבת עידוד על הכביש, ורעשנים וצפצפות לעידוד רועש. באזור ריכוזי הקהל, ביציאה מהמים וליד היציאה משטח ההחלפה, היה צריך להיות רעש מחריש אוזניים, כזה שיעביר צמרמורת בגוף המתחרים ויגרום להם לא לשכוח את העידוד לעוד הרבה מאד זמן…
מסיבת סיום. אין צורך בהסבר.
יישום רעיונות אלה, יחד עם רבים אחרים, יהפכו את האווירה באילת למדהימה ובלתי נשכחת ויצעידו את אליפות ישראל בטריאתלון בכמה רמות קדימה.
חומר למחשבה…
לתגובות, הערות, והארות: iron_ribak
