מאת:יוסי מלמן
הייתי צריך להתרגש. ישבתי במושב מספר 141 במפלס J התחתון, במרחק של עשרות מטרים מהמסלול באיצטדיון, "קן הצפור" בבייג'ין. הייתי אחד מתשעים ואחד אלף יחידי הסגולה, שהשיגו כרטיסים לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים ה-29.
עשרות מיליוני סיניים ועוד מיליונים רבים ברחבי העולם רצו להיות שם. כשהמתנתי בתחנת האוטובוס בדרכי לאצטדיון, פתחה עמי בשיחה צעירה סינית. היא מדריכת תיירים במקצועה ודוברת אנגלית טובה. כששמעה שיש לי כרטיס כניסה לטקס, היא כמעט התעלפה. היא מיד שלפה מתיקה מצלמה וביקשה שאצלם אותה מחזיק בכרטיס. אחר כך בקשה לצלם אותי מנופף את הכרטיס באוויר, כאילו זכיתי במיליון ש"ח, בהגרלה של מפעל הפיס. שעות לפני הפתיחה, הציעו אנשי עסקים סיניים עשירים שלושים אלף דולרים עבור כרטיס, שמחירו הנקוב כ-700 דולרים.
ובכל זאת ממושבי, במרחק כמעט נגיעה מהניצבים, חשתי שהטקס היה חסר לב ונשמה. ההפקה הייתה גרנדיוזית ומרשימה. הטקס היה עשיר בצבעים, ססגוני רב עוצמה. אבל היה בו מאוד סכמטי ומכאני. הוא נשא גוון צבאי. אפילו פשיסטי. שכניי לשורה, עיתונאית אמריקאית ואיש עסקים הולנדי, שמתגוררים שנים בבייג'ין אמרו כי הוא משקף הוא הרוח הסינית החדשה. ניסיון להיפתח לעולם. רצון להפגין גאווה בשל הציביליזציה העתיקה, המתקדמת והמרשימה של סין הקיסרית, אך גם זו שנתקלת בקשיים להשתחרר מכבלי המסורת הקומוניסטית, של הסדר, של האדם הקטן, שהוא חלק מההמון המבצע הוראות.
הכל דפק כמו שעון שוויצרי מקורי ולא סיני מזויף, אך חסרה הייתה בטקס ספונטניות, חיוך ושמחה. היו לטעמי שני רגעים מרגשים, שחרגו מהריתמוס המסוגנן והכפוי של הטקס. האחד כשנושא הדגל הסיני, כוכב הכדורסל הענק, יאו מינג צעד כשלידו ילדון סיני. הרגע השני היה כשחברי משלחת ספרד הגדולה, הרשו לעצמם לחרוג מהמקובל ופצחו בריקודים, מתעלמים מתחינות הסדרנים הסיניים, שהאיצו בהם להשלים את הקפת האצטדיון.
כשהחל מצעד המשלחות שמתי לב לכמה דברים. כל המשלחות של מדינות שיש בהן אוכלוסיה סינית זכו למחיאות כפים סוערות. שתי הקוריאות. סינגפור. ובמיוחד טייוואן (שנשאה שלט של טייפי הסינית), שסין חומדת אותה ובוודאי לא ירחק היום שגם תשיג אותה, הונג קונג ששייכת לסין, אך עדיין נחשבת לטריטוריה אוטונומית. משלחת ישראל זכתה לתשואות ניכרות. גם המשלחת הגדולה של ארצות הברית התקבלה באהדה רבה ומחיאות כפיים סוערות. אך אלה נחלשו מאוד כשעל המסך באצטדיון הופיע דמותו של הנשיא ג'ורג בוש שקם ממושבו ביציע הכבוד כדי לברך את משלחת ארצו שחלפה על פניו. רוצה לומר אמריקה ואמריקאיים כן, בוש לא.
המנהל האמנותי של ההפקה היה במאי הקולנוע ז'אנג אימו, יוצר בין השאר, של "גיבור" "נמר דרקון". עדי טלמור, ישראלי החי בבייג'ין, דובר סינית בעל תואר שני בלימודי סין מהאוניברסיטה העברית המשמש כאן מדריך טיולים אבחן כי ההפקה של טקס הפתיחה הזכירה את סרטיו של הבמאי "המון עוצמה והלמות תופים אך המקור, הסרטים הם מוצלחים יותר". בראיון לחוברת הרשמית של האולימפיאדה אמר הבמאי כי מה שהנחה אותו הייתה הגישה "אלה המשחקים שלנו. צריך לעשות אותם לשמחים". הוא לא הצליח בכך בטקס הפתיחה.
מתוך הבלוג – המרוץ לחימוש – יוסי מלמן כותב בדה מרקר קפה
