כתבה שלישית בסדרה על השאלה "האם יש דרך נכונה לרוץ?" הבסיס הביומכני לטכניקת ריצה טובה. מה Pose בעצם אומר? מטרת סידרת מאמרים זאת לנסות ולתת תשובות בהתבסס על הידע המדעי הקיים כיום
מאת:ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
חלק שני לכתבה ראשונה: טכניקת ריצה – חלק 1
מבוא חלק 1 חלק 2 חלק 3 חלק 4 סיכום
כתבה זו היא החלק השני בסדרה הבוחנת את טכניקת הריצה. עד עתה הסדרה הוכיחה את עצמה כמעניינת ומאתגרת לכתיבה, וקיבלנו כמה וכמה סיפורים והערות מעניינים מקוראים. זה דבר שאנו מלאי תודה עליו, ורבות מתגובות אלה משולבות בפוסטים הבאים בסדרה.
מה שאולי מבלבל מעט בסדרה הוא שמכיוון שהיא נכתבת למקוטעים, עדיין לא יצא לי להביע את העמדה המפורשת שלי, וכך אני מקבל הערות שאני מסכים עמן ב-100%, אבל שטרם הבעתי אותן בבירור בפוסט (עדיין!). לכן חשבתי שאולי אני צריך לצאת ולהבהיר את עמדתי על טכניקות ריצה, במקום לשבת על הגדר עד שהראיות יידונו, ואז במהלך שלושת הפוסטים הבאים נבחן ראיות אלו (דעות – זהו בלוג בסופו של דבר, לא ירחון מדעי!) אשר הובילו אותי לעמדה זו.
האם טכניקת ריצה "טבעית" היא אופטימאלית? האם ניתן לשפר אותה?
האם צריך ללמד אותה?
הדעה שלי על טכניקת ריצה היא:
• בהתחלה נלמדת באופן טבעי, ואז;
• מעודנת על ידי תרגול, ואז;
• ניתן ללמד שינויים קטנים על ידי הדרכה של כל מיקרה לגופו
כאשר אני רושם שריצה היא פעילות טבעית, שימו לב שב”טבעית” אין הכוונה ל”אופטימאלית”. לכן למרות שכולם יכולים לרוץ, לא כולם רצים היטב. שאלת המפתח היא האם אפשר (או צריך) להתאמן בטכניקת ריצה מסויימת. הרי זה, בסופו של דבר, מה שגם Pose וגם Chi טוענות.
העמדה שלי היא שההדרכה של טכניקת ריצה גנרית, "מידה אחת מתאימה לכולם" סביר שתיצור יותר בעיות משתפתור (כפי שנראה בפוסט הבא). אבל המשמעות איננה שאין בטכניקות ריצה אלו עקרונות ותפיסות מבוססות.
קיבלנו הרבה הודעות דוא"ל מעניינות, כולל אחת שהקנייתים רצים הכי טוב, כנראה בגלל שהם חייבים לרוץ יחפים, ושהביומכניקה של ריצה יחפה שונה למדי מזו של ריצה בנעליים. כמו כן, אנשים כתבו על ניסיונם בלימוד טכניקת ריצה טובה יותר
בעזרת חזרות ותרגולים. סיפורים מעניינים ונכונים אלו מבהירים שתי נקודות:
1. ניתן לשפר טכניקת ריצה באופן ניכר בעזרת תרגול. כמו ששחקן טניס צריך לחבוט בהרבה כדורים ושחקן גולף מבלה שעות במטווח, כך גם ריצה נכונה דורשת תרגול.
2. לא חייבים "להורות" טכניקת ריצה. היא נלמדת בעזרת תרגול, מיצוב ואז יישום.
כמובן, יש סיכוי שאנשים ילמדו או יפתחו הרגלים רעים. זה המקום בו ההדרכה וביצוע של תרגילים מסוימים יכול להביא לשינוי אמיתי. מאמן בעל ידע, צופה מבין, או אפילו רץ אינטואיטיבי יכולים לאמץ ולהתאים טכניקה, כך שהיא תתאים למודל תיאורטי טוב יותר לריצה.
אני מאמין שיש דרך טובה יותר לרוץ, אבל זה לא אותו דבר כמו לומר שיש רק דרך אחת לרוץ. אנחנו כולנו שונים, כל מיקרה הוא שונה, ולכן הרעיון של טכניקת ריצה אחת המתאימה לכולם (תהה זו Pose או Chi או סגנון קנייתי) נראה פשטני מדי. במקום זאת, יש לטפל בכל מקרה לגופו, שידיעה ששינויים קטנים יכולים ליצור תוצאות מורגשות. אבל כל שינוי לגופו.
ובכן, זוהי עמדתי. מה שנעשה בהמשך יהיה לבחון במעט יותר פירוט את התיאוריה שמאחורי טכניקות הריצה. אני אתמקד ב-Pose, מכיוון שאני מכיר אותה טוב יותר. אבל הכל יילקח מהאתרים המתאימים, כך שלא אטעה בציטוטים. בצורה זו זה יהיה אובייקטיבי יותר. אז בואו ונעיף מבט מהי Pose?
הבסיס הביומכני ל-Pose Running
השם Pose Running Method נגזר מתנוחת הריצה (Running Pose) האופיינית, אשר מתוארת כ"אופטימאלית".
מתוך האתר:
"תנוחת הריצה היא תנוחה של כלל הגוף, אשר מישרת על קו אנכי את הכתפיים, האגן והקרסוליים עם הרגל התומכת, בזמן שניצבים על כרית כף הרגל. זה יוצר לגוף תצורה דמוית S. הרץ משנה אז את התנוחה מרגל אחת לשנייה על ידי נפילה קדימה ומתן אפשרות לכבידה לעשות את העבודה. הרגל התומכת נמשכת מהאדמה בכדי להרשות לגוף ליפול קדימה, בזמן שהרגל השנייה נופלת באופן חופשי, בהחלפה של התמיכה."
“The Running Pose is a whole body pose, which vertically aligns shoulders, hips and ankles with the support leg, while standing on the ball of the foot. This creates an S-like shape of the body. The runner then changes the pose from one leg to the other by falling forward and allowing gravity to do the work. The support foot is pulled from the ground to allow the body to fall forward, while the other foot drops down freely, in a change of support.”
לכן באופן מעשי, הרעיון מאחורי Pose כולל שני רכיבים:
1. אתם יוצרים תנועה קדימה על ידי מיצוב הגוף בצורה כזו שהוא נופל קדימה – ומשתמשים בכבידה כדי ליצור תנועה
2. אתם מזיזים את הרגליים על ידי משיכה, במקום בדרך החשיבה הנפוצה יותר של הנעת הברך קדימה
שוב, מתוך האתר:
"סידרה פשוטה זו של תנועות: הנפילה והמשיכה, בזמן שנשארים בתנוחה, היא המהות של טכניקת ריצה."
"This simple sequence of movements: the fall and the pull, while staying in the pose, is the essence of running technique."
אז זהו זה בקצרה. אני ממעיט כמובן, מכיוון שיש ל-Pose עוד מעבר לכך. אבל באופן בסיסי מה שהטכנולוגיה אומרת הוא:
• השענו קדימה, לא עם הכתפיים אלא מן הקרסוליים. עליכם לשמור על הגוף בקו ישר מהקרסוליים, לברכיים, לאגן ולכתפיים. תדמיינו עמוד חשמל שנופל – הוא לא מתכופף ונופל, אלא נופל מן האדמה – הקרסוליים. דמיינו שאתם עץ שהרוח דוחפת אותו – אתם "נופלים" מנקודת המגע באדמה, לא על ידי כיפוף המותניים או הפלת הכתפיים.
• כאשר המותניים שלכם (היכן שמרכז המסה שלכם) לפני נקודת המגע שלכם עם הקרקע (כפות הרגליים שלכם), אתם במצב של נפילה. זה המקום בו הכבידה פועלת על הגוף – ואין כל צורך להיכנס לכל הפרטים של הפיזיקה של רכיב ה-x וכו' של הכבידה.
• כל שנותר עתה הוא לעזוב את האדמה – אתם עושים זאת על ידי משיכת הרגל מהאדמה ומתן אפשרות לכבידה למשוך את הרגל השנייה לאדמה. בזאת שיניתם את נקודת התמיכה, ותנועת הריצה היא פשוט סידרה של החלפות תמיכה.
אם אתם שוקלים את האלטרנטיבה, המחשבה הקלאסית על שיטת הריצה (או לפחות כפי שמבטאים אותה מאמנים רבים) היא להניע את הברך קדימה כאשר אתם מנסים להיות מהירים יותר. הם צריכים "לפמפם בידיים, ברכיים גבוהות!" בגלל שזו הדרך שהתקבלה כשיטה להוסיף מהירות.
הבעיה היא (ומה שאנו צריכים לשקול) האם זה מה שבאמת קורה, או שזה משהו שהמאמנים צועקים לאתלטים שלהם כי זה מה שהם רואים? במילים אחרות, האם ההדרכה עקבית עם המציאות?
אז מה נכון? מה ההיגיון הביומכני הבסיסי?
עתה אנו צריכים להעריך את איכויות הטיעונים. כפי שאמרתי קודם, אני מאמין שבעוד שהביומכניקה של כמה היבטים של טכניקות אלו (עוד על Chi בהמשך) איתנה, היישום של טכניקות אלו הוא עניין אחר לגמרי. אבל בואו ונעיף מבט חטוף על הביומכניקה.
הנפילה וניצול הכבידה – נלמד או נרכש?
לפי האתר של Pose, לאונרדו דה וינצ'י כתב פעם: "תנועה נגרמת על ידי הרס האיזון …". כלומר אם ברצוננו לנוע קדימה, מתנוחת עמידה, עלינו להוציא את האיזון מהמערכת (אנחנו). ניתן לבצע זאת בדרכים רבות ושונות. ניתן לדחוף אתכם מאחורה, אתם יכולים לדחוף משהו, אתם יכולים ליצור כוח עם השרירים כדי לנוע קדימה (כלומר, לקפוץ), או, כפי ש-Pose Method מציעה, אתם יכולים לתת לכבידה לפעול על המערכת. זה נעשה על ידי השענות קדימה, עד שכוח הכבידה חזק מספיק לגרום לנו ליפול קדימה. ואז זוהי נקודת ההתחלה לריצה.
החלק המורכב הוא, כאשר אנחנו רצים, קשה מאוד לראות את האיזון של המערכת. תנועה, בהיותה דינאמית, משמעותה שבכל רגע שיווי המשקל והכוחות משתנים. תחשבו על עצמכם יושבים במכונית – אתם מאוזנים לחלוטין בזמן שהיא נוסעת, אבל אתם לוחצים פתאום על הבלמים, אתם נזרקים קדימה, לחלוטין לא בשיווי משקל. זוהי ההאצה – שלה תפקיד מרכזי בריצה.
יש היגיון בכך שנרצה להביא למינימום את הצורך בהאצה כדי לנוע קדימה! במקום זאת אם נצליח להישאר במצב קבוע של תנועה על ידי כוח הכבידה, זה יספק לנו יתרון תיאורטי.
אז הלוגיקה מבוססת – יש הגיון לרץ יעיל לנסות ולשמור את מרכז המסה קדימה ככל האפשר. החלופה היא להישען אחורה בזמן הריצה – שבבירור איננה הגיונית, ולכן השענות קדימה הגיונית.
עכשיו אתם עשויים לחשוב "עצור רגע, זה ברור מאליו, מה כאן מהפכני ובסיס לטכניקת ריצה חדשה?". ולזאת תשובתי תהיה "בדיוק, נקודה טובה". כאן נמצאת אחת מנקודות הדיון הראשונות – האם הנטייה הזו קדימה משהו שצריך ללמד אותו, או משהו שנעשה באופן טבעי? האם זה מהפכני, או פשוט אריזה של רעיונות טובים הנעשים בכל מיקרה, לתוך מוצר חדש?
תחשבו על הפעמים שאתם רצים בירידה – אתם נוטים להישען אחורה מכיוון שאחרת הייתם נופלים עם הפנים קדימה במורד ההר! זה מראה שאנחנו יודעים למקם את הגוף שלנו בחלל. למרות זאת, לא כולם עושים זאת נכון. ראיתי רצים רבים הנשענים אחורה בצורה מוגזמת, או שיש להם כתפיים שמוטות שגם הן אינן יעילות. אנשים אלו מועמדים נהדרים לקבל כמה עצות, שינוי קטן ייצור את הבדל אצל רצים אלה. לכן זה נתון לדיון!
הנחיתה – מה אנו עושים עם הרגליים וכפות הרגליים?
הנושא השני ב-Pose הוא הנחיתה. למעשה זהו הנושא השנוי ביותר במחלוקת, כמו גם מובן שלא כהלכה. התפיסה שנוצרה (מרצון או לא) היא ש-Pose היא ריצה על חלקה הקדמי של כף הרגל (forefoot running). אם תקראו את התיאור באתר, שימו לב להעדרה המוחלט של כל התייחסות לחלק הקדמי של כף הרגל.
לכן אינני בטוח מהיכן תפיסה זו הגיעה. אני חושד שבמקור זהו קיצור דרך שנועד להקל על הסבר הטכניקה, דרך להדריך ולידע את הקהל, אבל במקום זאת הפכה למוקד העניין. אנשים כתבו לנו ושלחו דוא"ל על ריצה על חלקה הקדמי של כף הרגל, נושא מעט שונה מ-Pose או Chi. אבל כדי להיות כנה, אף אחת מהן לא התאמצה לשנות תפיסה זו, אשר גרמה למספר בעיות, כפי שנראה בשבוע הבא.
בחזרה לטכניקה, מה שקורה הוא שאם נוטים מספיק רחוק קדימה, ואז מושכים את כף הרגל למעלה מתחתיכם, נקודת הנחיתה הטבעית תהיה גם היא מתחתיכם. נסו לדמיין לרגע כיצד זה נראה – אדם עומד, מושך את כף הרגל מהאדמה ואז נוחת שוב כאשר מרכז המסה זז קדימה. הרגל תנחת מתחת למרכז המסה. אם אתם מנתרים למעלה ולמטה במקום, נקודת הנחיתה שלכם היא מתחת למרכז המסה, ואתם נוחתים על כרית כף הרגל. זה כמעט בלתי אפשרי להימנע מכך. אבל זו לא המטרה, זה פשוט קורה. זה המקור לתפיסה.
אם נדבר מנקודת מבט ביומכנית, יש הגיון בכך שנקודת הנחיתה תהיה קרובה לגוף ככל האפשר. אם אתם נוחתים הרחק לפני הגוף, אתם למעשה בולמים את עצמכם. תחשבו על קופצים למרחק – הם מותחים את הרגליים הרחק לפני הגוף בשביל המרחק הנוסף, ומגיעים מייד לעצירה מוחלטת.
לכן ריצה טובה משמעותה שיש להביא למינימום את המרחק בין נקודת הנחיתה למרכז המסה. אין כאן שום טעות, בהיבט ביומכני. ריצה איננה סידרה של קפיצות, במילים אחרות – היא צריכה להיות זורמת וליניארית, והמשמעות היא כמה שפחות האצות ובלימות.
הבעיה מתגלה כאשר מתחילים לחשוב כיצד הרגל נוחתת. למעשה בלתי אפשרי לרוץ כאשר אתם נוחתים הישר מתחת למרכז המסה. זה יחייב אתכם לנטות כל כך קדימה, שכנראה תוכלו לגעת ברצפה עם הידיים! מגבלות היכולת לשמור על שיווי משקל גם מגבילות את היכולת להביא את נקודת הנחיתה הישר מתחת למותניים (או היכן שמרכז המסה נמצא). בנוסף, אם מקצצים את הצעד יותר מדי, מתחילים לוותר על היתרונות שברגליים ארוכות יותר – למעשה מקצרים את "הטווח". כנראה שיש נקודה אופטימאלית על העקומה בה אתם גם מושכים את הרגל וגם מושיטים אותה קדימה. אך זה דורש מדידה.
דבר אחד בטוח הוא שסגנון ה"מטוטלת" בריצה, אשר טוען שיש להגדיל את "טווח" הרגל קדימה בכדי להאריך את הצעד הוא רע. כל מה שיקרה הוא בלימה של התנועה הטבעית שלכם בזמן הנחיתה. זה כמו לרוץ בירידה ולהישען יותר מדי אחורה – אתם מכירים את התחושה של ההתנגשות בקרקע בכל פעם שאתם נוחתים.
מה מציעות הראיות? אם שיטת Pose נכונה, היינו מצפים שרצים מהירים יותר, שכנראה פיתחו טכניקת ריצה טובה יותר, יטו לנחות על מרכז או קידמת כף הרגל, מכיוון שהם אימצו את העקרונות שלמעלה. אבל המחקרים למעשה מראים את ההיפך – במחקר אחד, 75% מרצי העילית (רצים בקצב של 3 דקות לק"מ בריצת 21 ק"מ) נחתו על העקב! נראה שזה מרמז כי הנחיתה על העקב איננה רעה בהכרח. שאר ה-25%, אשר נחתו על מרכז או קידמת כף הרגל, לא היו בהכרח הרצים המהירים ביותר ולכן המצב איננו שאם אתם איטיים תרוצו על העקבים ותשאירו לחברה המהירים לנחות על קידמת כף הרגל.
עכשיו יש לנו תעלומה – רצי העילית אינם רצים כמו שהם אמורים! האם ניתן לרוץ יעיל בזמן שנוחתים על העקבים? לא לפי Pose ו-Chi, ולמרות זאת הרצים הטובים ביותר עושים זאת – אפילו גבריסלאסי וטרגט, אם ראיתם אותם נוחתים. כאשר הם רצים בספרינט הם נוחתים על כרית כף הרגל, אבל לא בזמן מרתון. זהו חוסר עקביות שניבחן אותו בשבוע הבא …
המשמעות היא שייתכן שהתעסקות ייתר זו בדרך בה הרגל נוחתת אינה טובה. אולי זה לא משנה? ישנן השלכות הרבה יותר רציניות לנחיתה על קידמת כף הרגל, אשר נבחן בשבוע הבא, אבל אני מאמין שהטוב ביותר הוא לתת לכף הרגל לנחות בצורה משוחררת.
הבעיה היא שמרגע שלמדת רץ את שיטת Pose או Chi, הטבעת במוחו את הרעיון שהוא חייב לנחות על מרכז או קידמת כף הרגל. האם אתם חושבים שקל לרץ לנחות בצורה משוחררת כשכל מה שהוא חושב עליו זה שכף הרגל צריכה לנחות במקום מסוים? וזו הבעיה העיקרית ביישום – לבצע זאת נכון. מכיוון שלביצוע לא נכון יכולות להיות השלכות חמורות. קראו שבוע הבא את ההמשך.
Pose וריצה יחפה – אותה ביומכניקה?
קיבלנו הערה מעניינת על הקנייתים, ועל העובדה שיש להם טכניקת ריצה מושלמת מכיוון שהם גדלו על ריצה יחפה. אני נוטה להסכים, אבל אדגיש את הנקודה, וזה משהו שניקולס רומנוב (מייסד Pose) נהג לומר הרבה, ש"לא כל הקנייתים רצים Pose". נניח הצידה את העובדה שהקנייתים כנראה מעולם לא שמעו על Pose ולפיכך לא יכלו לרוץ אותה (אלא בטעות!), זה ממחיש את העובדה שקשה מאוד להצביע על טכניקת ריצה אופטימאלית.
בנוסף, זה ממחיש עובדה חשובה נוספת, שאי שם ישנם אתלטים שרצים באופן "אופטימאלי", ללא כל הדרכה בכלל. השאלה שאנו צריכים לשאול היא האם רצים אלה מוצאים את מה שעובד בצורה הטובה ביותר עבורם, ובמקרה זה, אולי אלה שלא רצים Pose עשו את אותו דבר? מדוע חלק מהאנשים "יפלו" על טכניקה שהיא "אופטימאלית" ואחרים לא? שניהם רצים 150 ק"מ לשבוע, לחוצים להגיע להישגים, מבצעים את אותם אימונים, עם אותה גישה לספורט. תפיסה מעניינת …
מה ההבדלים בין Pose ו-Chi?
זה נושא שאני כנראה לא ממוצב בצורה האופטימאלית לענות, מאחר ואני נאלץ להסתמך על מה שזמין דרך האינטרנט ודיווחים או דיונים מזדמנים. אבל בקיצור, מה שהיוצרים של Chi יאמרו הוא ש-Pose שונה מ-Chi באופן ניכר (הם יהיו חייבים לומר זאת, משום שאחרת הם מוכרים את אותו מוצר!).
אבל במקום לשער, הנה התשובה, ישר מ"עטו" של מייסד Chi, כאשר נשאל על ההבדל בין Pose ו-Chi. הציטוט נשלח אלי על ידי הקורא Clyde:
ChiRunnin ו-Pose שותפות לאותו דגש של לימוד הדרך לשלב את כוח הכבידה להנעה. זה בערך הדמיון היחיד שאני יכול למצוא. ב-Pose Method, ד"ר רומנוב מביא את הרצים לנחות על קידמת כף הרגל, בזמן שב-ChiRunning הם נוחתים על מרכז כף הרגל. נחיתה על קידמת כף הרגל מחייבת שכל הגוף ייתמך לרגע על ידי השוק, אשר, עבור רצים למרחקים ארוכים, הוא יותר ממה ששריר זה נועד לעשות.
Pose Method משתמשת יותר ברגל. ב-ChiRunning, אנחנו מביאים את הרצים לשחרר את חלקה התחתון של הרגל ככל שניתן בכל הזמנים בכדי להפחית את העבודה של הרגל התחתונה (היכן שנמצא אחד האזורים המועדים ביותר לפציעות ריצה). אנחנו מביאים רצים להגדיל את הצעדים ולהגביר את הנטייה כדי לרוץ מהר יותר, במקום להגביר את מהירות הצעדים. אם הקדנס (קצב הצעדים) עולה, כפי שאני חושב ששיטת Pose מציעה, נדרשים יותר שרירי רגליים בכדי לסובב את הרגליים מהר יותר. זה בסדר אם אתה ספרינטר, והמרוץ שלך ניגמר אחרי 10 שניות. אבל ChiRunning מלמדת רצים למרחק ארוך להסתמך יותר על הטיית הגוף מאשר על הרגליים, ובסופו של דבר, שומרת על הרגליים."
“ChiRunning and Pose share the same focus of leaning to engage the pull of gravity for propulsion. That is about the only similarity I can see.
"With the Pose Method, Dr. Romanov has runners land on their forefoot, while ChiRunning has runners land on their mid-foot. Landing on your forefoot requires your entire body to be momentarily supported by your calf, which, for long-distance runners, is more than that muscle was designed to do.
The Pose Method uses the leg more. With ChiRunning, we have the runners relax their lower legs as much as possible at all times in order to reduce work to the lower legs (which is one of the main areas where running injuries occur). We have runners lengthen their stride and increase their lean to run faster, versus picking up the speed of their stride. If your cadence picks up, as I think the Pose Method advises, it takes more leg muscle to turn your legs over faster. That's OK if you're a sprinter, and your race is over in 10 seconds. But ChiRunning teaches long-distance runners to rely more on your lean than your legs, and ultimately, it saves your legs.”
זה עיקר הדברים. נקודה אחת ששווה להדגיש היא ש-Pose אינה מכוונת רצים בהכרח לנחות על קידמת כף הרגל, כפי שכבר הוסבר. זה קורה, כפי שהזכרתי, אולי בגלל הדרך שלימדו או הסבירו. לכן זה נכון בהקשר זה. אבל הפסקה השנייה אומרת למעשה את אותו דבר כמו Pose.
ב-Pose קצב הרגליים עולה מכיוון שהרגליים צריכות להתמודד עם "הנפילה" של הגוף, שהיא, כפי שאני קורא אותה, בדיוק זהה לשיטה שב-Chi. אז למעשה השוני איננו שוני. באופן מצער, המפסידים היחידים בקרב זה הם הצרכנים, הרצים שאינם מצליחים לפענח מה השוני בין שתי השיטות!
ההבדל האחר הוא המיצוב ה"הוליסטי" של Chi – השם שלה בא מטאי צ'י, ויש בה הרבה יותר מסתם ריצה. אני מאוד בעד זה, אבל להעריך זאת באופן מדעי זה נושא אחר לחלוטין. הבדלים אלו, אני מתקשה לראות את השוני בין הטכניקות – אני חושב שזו אותה חבילה ארוזה תחת שם אחר. אני בטוח שהאוהדים של שתי הטכניקות לא יסכימו, אבל קשה למצוא הבדלי מפתח בעלי חשיבות.
ההרגשה שלי היא ששתי השיטות לוקחות ביומכניקה איתנה (אשר בחנו אותה ודנו בה) ואורזות אותה בצורה כזו שהיא נעשית למוצר בעל זכות קיום. ישנם ללא ספק יתרונות לשתיהן, מכיוון שכפי שאמרתי, כל רץ כנראה יכול למצוא תחומים לשיפור בסגנון הריצה שלו ובטכניקה. אבל השאלה היא האם אנו צריכים להתמקד בעקרונות, או במוצר?
מכיוון שהעיסוק המוגזם במוצר משמעותו שאנו מלמדים אנשים "כיצד לרוץ" ומבצעים שינויים קיצוניים לטכניקות שהתקיימו שנים רבות. אם אתם רצים, ורצתם באותה דרך במשך 20 שנה, אתם יכולים לדמיין ששינוי הכול הוא באמת קשה. מגבלה מעשית זו היא אחת מסיבות המפתח לכך שאני ממליץ לבצע שינויים עדינים וקטנים על בסיס פרטני, במקום בקורסים. אחרי שאמרנו זאת, יש מעט מאוד ספק שחלק מן האנשים מצליחים בשיטות אלה.
האם זה המוצר או העקרונות שייצרו את ההצלחה, נתון לדיון. אולי אותן תוצאות היו ברות השגה בעזרת עין מלומדת שנותנת מספר טיפים? הנקודה היא שהטכניקות ניתנות דרך קורס מובנה, לקהל רחב, על פני סופי שבוע או ערבים. וזו הגישה שעלינו להעריך!
קורס כזה שניתן כאן בקייפ טאון, שימש לצרכי מחקר, ויצר נתונים מרתקים, הנתונים היחידים על הטכניקות שאני ער לגביהם. ומכיוון שהאתלטים נוטרו בקפדנות, יש לנו גם תוצאות ארוכות טווח שלהם. וזה המפתח כאן – האם לימוד השיטה באמת מייצר רץ טוב יותר, יעיל יותר ופחות מועד לפציעות? האם ניתן "ללמד" רצים שיטה חדשה לגמרי לרוץ? אל תטעו, אני מאמין גדול שרצים יכולים לשפר את טכניקת הריצה שלהם – שינויים קטנים פה ושם. אבל ליישם שיטה גנרית בקורס הדרכה, זה המבחן המחמיר.
בחלק הבא של הסדרה, נבחן מה העדויות שהטכניקות פועלות, ומה ההשלכות על לימוד הטכניקות.
אני מתנצל על אריכות הדברים, אבל כפי שניתן לראות, יש הרבה נושאים לדבר עליהם, ואפילו מאמר ארוך זה בקושי גרד את פני השטח!
ניתן לראות את המקור וכתבות רבות נוספות באתר the Science of Sport
ד"ר רוס טאקר
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון.
תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית ומערכות
ספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת מטרה זו
על ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים, אימון
והסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו כמרצה
בכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט וספורטאים
אולימפיים.
