לא הבנתי, זה אופני כביש? אולי אופני שטח עם כידון כביש? ולמה הכידון נפתח ככה לצדדים, הוא עקום?
הרבה שאלות צצו כשהתחלתי לזהות סביבי חיות מוזרות עם כידון כביש וצמיגי שטח. יצאתי לברר מזה הדבר הזה? לאחר שיטוט ברחבי פורומים, קבוצות פייסבוק ובעיקר בקרב חברים שהעלו תמונות עם החיה המוזרה הזאת שנקראת גראבל, סוף סוף הבנתי! גראבל זה ספורט אופניים שנותן מענה בטיחותי בין ענף הכביש הקטלני לענף אופני ההרים (קרוס קאנטרי) שמתפתח לכיוונים טכניים מאד בשנים האחרונות.
ההתפתחות הטכנית של מסלולי הקרוס קאנטרי והחשש מהסיכון ברכיבת כביש גרמה להתפתחות ענף ביניים, כזה שמאפשר למגוון רחב של מכורי אופניים למצוא חוויה בטוחה יותר מהכביש ומאתגרת פחות ממסלולים טכניים בשטח. קוראים לזה גראבל, באנגלית, כורכר: דרכים כבושות (שבילים לבנים) מהודקים שמאפשרים לרוכב לקבל חוויה של מרחק רב, נופים משתנים, טבע ובטיחות. היצרנים הבינו את ההזדמנות ואפיינו שלדה ומפרט שימקסמו את הביצוע לצורך החדש שעיקרו פחות שיכוך ויותר מהירות יחד עם תחושת שליטה במהירות "החדשה" שמתאפשרת. מה זה אומר בתכלס?
– כידון מעוקל בסגנון כביש.
– בסיס גלגלים רחב משלדת כביש.
– ציר מרכזי נמוך יותר מאופני שטח סטנדרטיות.
– מזלג ללא בולם, למרות שלאחרונה יצאו גרסאות חדשות המסופקות עם בולם.
– שילוב "מפרקים גמישים" בסטם ובחיבורי מוטות השלדה.
אופני גראבל | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
כמו כל ענף ספורט, זה טוב ויפה עד ש… זה הופך לתחרות והכל מקצין. אז נכון, אמרתם אמיר אלפיה, אמרתם תחרות אבל ענף הגראבל חרט על דגלו גישה שונה, עממית, לא תחרותית וחווייתית. לטענת הרוכבים, הרכיבה היא רק התירוץ לבירה, לאוכל, למוסיקה במפגש הקהילתי שאחריה, נשמע מוכר.
אנשים טובים שמבינים שקהילה זה הכוח המניע לשינוי והתפתחות, הרימו את הכפפה והקימו בשנת 2016 את מועדון הגראבל הישראלי: קהילת רוכבים שמאגדת ידע, מפיקה אירועים ומחברת ספונסרים ויבואנים לקידום הענף.
השנה חברו יחד שניים ממנהלי הקהילה, צח אוחובסקי מנכ"ל המועדון ונימי כהן "עז הרים" שמפיק אירועים כמו הסמרתון יחד עם אריק פלדמן (מיזמי ליגת האנדורו הישראלית), ויזמו את "ספרינג גראבל לכיש", אירוע גראבל רשמי והמוני, שיהווה את יריית הפתיחה לסדרת אירועי גראבל ישראלית, שישלבו רכיבה מהממת על שבילי כורכר ודרכי עפר במספר אורכים ודרגות קושי, ומפגש חברתי עשיר וחוויתי, רווי בירות בוטיק, אוכל טעים, והנחייה של נימי בגילופין.
לשמחתי זכיתי להשתתף ב"ספרינג גראבל לכיש" שהתקיים בשבת האחרונה, ואפילו לרכוב את המסלול הארוך (75 ק"מ) על אופני גראבל מדהימים שבהתחלה ממש הפחידו אותי. חששתי להתחרות על הכלי המוזר הזה שהרגיש לי מהיר ולא בטוח, לקחתי את הסיכון ובסוף הבנתי.
ספרינג גראבל לכיש | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
החוויה האישית מהגראבל
אז מי שלא מכיר אותי, שמי אמיר אלפיה ואני אתלט תחרותי ומאמן בענף האופניים והטריאתלון, פרט לטייטלים אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם סקרן שמאד אוהב חוויות, ריגושים ודברים חדשים. בגדול, אמרו לי "ילד, קח אופניים, לך תשתולל, תהנה ותכתוב על זה". אז חשבתי על זה… סתם, לא חשבתי לרגע, אמרתי "ברורררר".
הזדחלות דרך הפקקים של כביש החוף אל לב השרון באמצע השבוע שעבר והחיה החדשה והמוזרה כבר הועמסה על האוטו. ילד ילד אבל יש גם צד רציני, אז כמו לפני מבצע בסיירת, יוצאים לתרגולות בשטח. אני גר בצמוד לראש ציפור (מי שלא מכיר – נקודה שחורה – תעשו גוגל) ולכן ההתנסות הראשונה על חיית הגראבל הייתה על שבילי פארק הירקון הסלולים, הסלולים פחות והלא סלולים בכלל, והשיא היה על גבעת נפוליאון האתגרית.
במהרה גיליתי שלמרות הניסיון שצברתי בשנים האחרונות על אופני כביש, שטח, נג״"ש ואופני ילדים מידה "12, כשלוקחים אופניים מהירים, ללא שיכוך, עם כידון מעוקל כמו אופני כביש ומנסים לטוס איתם בסינגל בין דרופים לקיקרים, דברים כואבים מתחילים לקרות. השטח דורש ערנות וחדות בכל רגע, תגובות זריזות ושליטה קריטית במהירות לעומת הכביש. לא פעם מצאתי את עצמי במהירות גבוהה לפני סיבוב חד כאשר אצבעותיי מתלבטות האם לאחוז חזק את הבר או לשלוח אצבע לידית המעצור, שנייה מיותרת של מחשבה והופ אני על הקוצים, בקיצור, צאו לתרגל ברגוע לפני שאתם לוקחים את זה לקצה.
ספרינג גראבל לכיש | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
5:00 בוקר התחרות, מזדחל מתוך שינה לגנוב קפה בחנות נוחות בתחנת דלק, חוטף מאפה קטן בשביל הנפש וסוכר לפני הסערה. הכבישים ריקים פרט לרכבים שהועמסו עליהם אופניים בדרכים יצירתיות בדרך לעוד החוויה שתזריק אנרגיה ואדרנלין לעוד שבוע משוגע במדינת "הכל כלול". אני בדרכי ליער המלאכים, יער עם מלאכים שבהחלט היו שם לשמור עלי בכל "כמעט" שהיה על המסלול. ערפילי בוקר בין העצים הירוקים, קרירות נעימה, זריחה שרק הרגע הפציעה, חיוכים מוכרים מתחת לקסדות צבעוניות. ההתארגנות לפני התחרות ביער עוברת בכיף ורוגע בהשוואה לתיזוז בין שטחי ההחלפה לקו המים אליהם התרגלתי בבוקר טיפוסי באיש ברזל "רק 75 ק"מ, שעתיים וקצת של כאב ואני אחרי", אני מסנן לעצמי.
אני ניגש לשער הזינוק, עשרות פרצופים מוכרים, "שלום", "היי", "בהצלחה", ככה זה כשקהילה מתכנסת גם אם מרבית הפעמים שאני פוגש את הפרצופים המוכרים זה ברשתות החברתיות, בעזרת התפאורה של היער הכל מרגיש יותר מחבק ואינטימי. על קו הזינוק אני מאתר את קבוצת השווים שלי, מי איתי בדבוקה? עם מי אני יוצא לקרב? בינתיים נימי מתדרך בנונשלנט השיווקי שלו, מתזכר איך לשמור על בטיחות ואיך לא לשכוח לעבור אצל הספונסר של הצמיגים בסוף התחרות.
3, 2, 1… יוצאים.
וואי וואי איזה מהירות, כל פעם אני מפתיע את עצמי עד כמה אני יכול להוציא מעצמי יותר כשאני בתחרות, כמה הכאב מתגמד, כמה חזק אפשר ללחוץ, כמה סיכונים אפשר לקחת. הפעם החוויה הייתה חדשה, לאורך ירידה ארוכה ללא פניות אני מרשה לעצמי לרחף ב 50 קמ"ש בביטחון מלא כאילו אני על הצמיגים הרחבים וההיגוי הנח של אופני ההרים, אבל אז אני מגיע לסיבוב והכל משתנה: אני נזכר שאני עם כידון מעוקל, שהגישה למעצורים והתנוחה שונים ושלא בטוח שאני יודע איך להשתלט על המכונה הזאת במהירות ובתנאים הללו. אלו הרגעים בהם יוצאים לעזרתי המלאכים של יער המלאכים ונותנים לי שיעור במה שלא הורג, מחשל.
ספרינג גראבל לכיש | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
אחרי חצי שעה של פיצוצים והתקפות התייצבה סביבי דבוקת הרוכבים המובילה: רפי, אדם, מרדכי ואמיר, בקילומטרים הראשונים עוד רכב איתנו נער עם חולצת ברטלי, כשבכל עלייה הוא נעלם באופק, אני מפוצץ את חיי בכל עלייה והוא נעלם בנונשלנט, אני שואל את עצמי, מי זה ה**יאק הזה?!? איך הוא לוחץ ככה?
בסוף הכל התבהר כשישבנו יחד איתו עם המבורגר ובירה. הקבוצה סביבי הייתה עם אופני הרים ואני עם הגראבל הזריזות, ידעתי שיש לי יתרון בקטעים הפתוחים ולא חששתי לצאת להוביל ולקחת את עצמי ואת הקבוצה לקצה. בסופו של דבר רציתי להוציא בלוק אימון סוף שבוע קצר וחזק. הרגשתי שאני נותן בשביל הקבוצה ושיש מי שמעריך ויעזור לי אם אצטרך לגשר.
אלמנט משמעותי מאד היה הניווט, היכולת להתמצא בדופק גבוהה תוך הובלת הקבוצה איננה פשוטה כלל. השימוש בגרמין לניווט, מצריך תרגול ולמידה של הפניית הפוקוס למסך וקבלת החלטות מהירה, לפחות 3 פעמים הובלתי אותנו לפנייה לא נכונה והיינו צריכים לחזור במהירות למסלול. חלק מהמשמעות של להוביל הוא לא לפחד לטעות.
ספרינג גראבל לכיש | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
דינמיקה טובה של חילופים הביאה את הקבוצה מהר מאד קדימה עם מהירות ממוצעת של 27 קמ"ש, בשלב מסוים המסלול הפך קשוח מבחינת התנאים: חריצים, שיפועי צד, שדות: היתרון שלי על הגראבל הפך לחיסרון, הרגשתי שפלג הגוף העליון שלי מתפורר: הידיים, הגב, הכתפיים, הכל כאב. כל כך רציתי שנחזור לשבילים הלבנים והגוף יחזור למקום. השבילים הלבנים הגיעו וחזרתי לקפוץ קדימה, הייתי בתשישות גבוהה והחלפתי הובלות עם רפי, הרגשתי שיש הבנה בינינו מבלי להחליף מילה.
ק״מ 67, שבעה קילומטרים לסיום, במהלך ירידה מהירה, הרגשתי לפתע איך כל האוויר יוצא מהגלגל האחורי, צעקתי לקבוצה בהצלחה וניסיתי לתקן במהירות את הפנצ'ר תוך שהם נעלמים באופק. תסכול, הבנתי שתיקון מהיר לא יצליח היום והתעכבתי כמעט 20 דקות על רכיבה לפרקים בדרך לשער הסיום הנכסף.
עם חיוך גדול על הפרצוץ, המבורגר טבעוני בפה וסחרור נעים של בירת בוטיק מעולה עם אחוז אלכוהול גבוה מצאתי את עצמי עולה על הפודיום של רוכבי הגראבל לצידו של הנער שנעלם בתחילת המרוץ, מסתבר שזה היה לא אחר מאשר גיא ניב, הרוכב הישראלי המקצוען שסיים את שני הטורים הגדולים והקשים בעולם ופרש ממש לאחרונה. אני וגיא צמודים בפודיום? זהו, אני יכול לפרוש מאושר.
אז כנסו לאינסטגרם של ספרינג גראבל, ותתעדכנו על סדרת האירועים שממש בא לכם לקחת בהם חלק ולהצטרף לקהילה הצומחת.
אמיר אלפיה וגיא ניב על הפודיום | צילום: אלון רון ותומר פדר – sportphotography
