עם כל הכבוד להסברים המלומדים לגבי הטור דה פראנס, יש כמה דברים שעליהם אף אחד לא מדבר, ובתכל'ס, הם בעצם הכי מעניינים. הנה כמה מהם
מאת:אביטל הירש
• הכתבה הינה הומוריסטית, כל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי ביותר ואין לייחס לה כוונה רצינית כלשהי.
בואו נודה על האמת: אנחנו אמנם מזדעקים כשמישהו שאינו חובב רכיבה תוהה מה יכול להיות מעניין בצפייה של 5-6 שעות בתחרות רכיבה, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, לעיתים זה באמת משעמם. יש קטעים (ואני מתכוונת ל"שעות") שבהם האירוע המעניין ביותר הוא אדם ששכח להתלבש ורץ לצד הרוכבים. עם זאת, אם שמים לב לפרטים הקטנים אפשר לגלות הרבה.
כיכרות
מסלול הטור עמוס כיכרות. נראה שבצרפת – כמו במודיעין – המדיניות היא להציב כיכר בכל כמה ק"מ. כשהרוכבים מגיעים לכיכר, מתרחש דבר מרהיב – חלקם עוברים מצד ימין וחלקם מצד שמאל. כשהכיכר אינה סימטרית, חלק מהרוכבים עוברים קילומטראז' גבוה יותר מאחרים. אני לעולם לא אהמר על רוכבים כאלה.
עד לא מזמן הייתי בטוחה שרק אני מתלהבת מעניין האסימטריה. לאחרונה התחוור לי כי גם השדרים בערוץ 5, ובראשם אלי אילדיס, נתקפים התלהבות בכל כיכר ואני מרגישה קצת פחות מיוחדת.
תראו איזה יופי:
גבר בגשם
אם זה יום מוצלח (או גשום) במיוחד ומישהו מחליק, הוא מנופף בידו השבורה, ואז מבצבץ לו מאחד הרכבים רופא כסוף שיער, שבודק את הרוכב ואוסף את חלקי היד שלו מהכביש, מדביק הכל יחד ואז פוסק שהוא יכול להמשיך ברכיבה. תמיד זה נגמר באותה צורה: למחרת מראים את הרוכב, מגובס כולו, מזיל דמעות תנין ונפרד מהטור. העיקר שהיית גבר והמשכת לרכוב אחרי הנפילה! בטור הנוכחי, אחד הרוכבים – גרנט תומס – מגדיל לעשות וממשיך לרכב עם אגן שבור, כשמדי פעם אותו רופא מרסס אותו בחומר בלתי ידוע (מורפיום?). לא ברורה מידת האסרטיביות של האמהות של הרוכבים האלה. לנו לא הרשו ללכת יחפים בחורף, הם רוכבים עם אגן שבור.
בכלל, אני חייבת להודות שהתאונות הן גורם עניין מאוד משמעותי בטור. לא מספיק שהרוכבים מסתבכים אחד באופניו של השני ונופלים כמו זבובים, בעיקר בימים הראשונים של הרכיבה – לעיתים גם המכוניות והאופנועים המלווים מעיפים אותם אל על, כמו פה:
מה שגרם לתוצאה הזאת* (* לא לבעלי לב רך ולמי שאינו מעוניין להיחשף למראה של ישבן שרירי חשוף וחבול).
תעמיס!
מדי פעם, אחד הרוכבים – התחתון בשרשרת המזון של הרוכבים – מנופף בידו, ואז מתקרב אליו רכב הקבוצה ומתחיל להעביר אליו כמות לא נודעת של בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה (או סמים, מי יודע). במשך דקות ארוכות ממלא הרוכב את כיסיו, חולצתו, מכנסיו, גרביו, שעונו ותחבושותיו בבקבוקים ואז שועט קדימה כדי לצייד את חבריו, הבכירים יותר. בעת התדלוק, הרוכב מחזיק את המכונית וכך נהנה לו מדקות ארוכות של מנוחה.
הפודיום ונערותיו
בכל יום, עולים על הפודיום 4 רוכבים. הראשון, מקבל את החולצה הצהובה, וזה אומר שהוא המוביל בתחרות. משני צידיו עומדות שתי בחורות צרפתיות יפות, לבושות בשמלות צהובות, שמעניקות לו את החולצה ואת בובת האריה. אחריו עולה הרוכב שמקבל חולצה לבנה, אחריו חולצה ירוקה ולבסוף – חולצה לבנה מנוקדת. בהתאמה, גם רמת היופי של הבחורות יורדת, והמנוקד מקבל את החולצה מבחורה אחת משופמת ואחת שהיא בכלל גבר, שהזדמן למקום במקרה.
מה אמרתי לכם? תראו את הנערה משמאל! צילום: Gawain78
המתלהבים
בכל יום תמיד יש 4 רוכבים אנונימיים, שמרגע ההזנקה פורצים קדימה, טוחנים את עצמם למוות ופותחים פער על הדבוקה. במשך 190 ק"מ הם מובילים בגאון, אבל אז – ותמיד זה קורה – הדבוקה מדביקה את הפער, בולעת אותם וקאוונדיש מנצח. בשביל 20 הק"מ האחרונים אני סובלת 190 ק"מ ו-5 שעות, שבהם הדבר הכי מרתק שקורה הוא שאחד הרוכבים מחליק ויוצא עצבני מתוך שיח, בעודו משליך את אופני ה-40,000 יורו שלו לתהום.
משוגעי ההרים
אלו הם אותם אנשים שמגיעים השכם בבוקר לאחת מפסגות ההרים שבהם עוברים הרוכבים. היתרון בלחכות על פסגה שכזו היא שהרוכבים עוברים בה במהירות נמוכה יותר מאשר בקטעים המישוריים (כלומר – 40 קמ"ש במקום 60) ולכן דקות התהילה של אותם תמהונים מתארכות, והם זוכים לחשיפה גדולה יותר בטלוויזיה. אין לדעת אם הם תמיד היו כאלה או שדעתם השתבשה עליהם בשלב מסוים, אחרי שעות רבות של המתנה בקור של כאפס מעלות ובריכוז נמוך של חמצן, אבל לצורך העניין זה לא ממש משנה. בשלב מסויים של הקצר במוחם הם נוהגים להתפשט (אפס מעלות, כן?) או ללבוש תחפושות משונות ואז לרוץ לצד הרוכבים בכבישים שרוחבם מטר וחצי. המתקדמים גם טופחים על שכמם של הפייבוריטים שלהם, שבאותו זמן נאבקים על כל מולקולת חמצן ולכן אין להם מספיק אנרגיה לבעוט בתמהוני התורן.
המשוגע הכי מפורסם צילום: Kuebi
יש לציין במיוחד את רוכבי האופניים החובבים, אשר במשך ימים מפלסים את דרכם לפסגה ברכיבה ואז עומדים להם על פי תהום כדי להריע לאליליהם, או לרוץ לידם ולצרוח לתוך אוזניהם, נעולים בנעלי הקליטים שלהם. אין ספק שהרוכבים בטור נחנו בכוח מנטאלי עצום. אני כשלעצמי הייתי ודאי יורדת מהאופניים וחובטת באותם טרחנים, או טוב יותר – משליכה אותם לתהום.
קבוצת מעריצים הולנדים מתכוננים לסגוד לאליליהם צילום: יאיר בן עמי
בלת"מים
אחד הדברים המרתקים בטור הוא היותו כה בלתי צפוי. רוכב יכול להשקיע חודשים של אימונים, להקדיש את רוב חייו לרכיבה, לספור את הדקות עד לאירוע המכונן של חייו – הטור דה פראנס, ואז להתנגש בכלב צרפתי קטן ולא קשור, שהחליט שזה הזמן לחצות את הכביש ולרדוף אחרי חתולים, או להסתבך ברצועה של תיק של אחד הצופים, או לעוף אל התהום ולשבור כמה עצמות חיוניות, או להיתקל בגדר שלצד המסלול, או סתם להימרח על האספלט, וכל זה רק בשעה הראשונה. בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים את הטור? לא נכחיש זאת.
צילום תמונת השער: France64160
אביטל הירש
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
