זהו זה. שיירת הטור-דה-פראנס יצאה לדרך. כעת תעצור צרפת את נשימתה וכבישיה, כשגדול מירוצי האופניים בעולם, יחצה אותה לאורכה ורוחבה. "ההצגה תינעל " בעוד שלושה שבועות. אז ישקע אבק המנצחים עמוק אל תוך תעלותיה האפרוריות של פאריז, ואנו ננצור בליבנו את סיפורי הגיבורים, אשר נאבקו על מדרגה של כבוד בדוכן המנצחים. אך מאחורי כל "הצגה" גדולה ישנם גם מפסידים גדולים. אלו לעיתים מסיימים אחרי שאחרון המריעים כבר הגיע בבטחה לביתו. האם גם אותם נדע? האם גם הם ראויים למקום של כבוד בספרי ההיסטוריה?
מאת:אילן גולדמן
כתבות קודמות- קונטאדור והסטטיסטיקה ההיסטורית, כל חולצות הטור דה פראנס, כל הקבוצות, הרוכבים והמטרות, טור דה פראנס- רגעים היסטורים בלתי נשכחים- חלק א, רגעים בלתי נשכחים חלק ב, מסלול הטור דה פרנאס 2011, המועמדים לניצחון, השפל של ארמסטרונג בפסאז' דו-גואה ,קטע 1 – אלברטו קונטאדור הפסיד זמן,
לאנס ארמסטרונג, אלברטו קונטדור, מיגל אינדוראין ואדי מרקס, הם שמות אשר כל המדווש להנאתו או לסבלו שמע בהזדמנות זו או אחרת. שמותיהם הולכים מיילים רבים לפניהם, עד כי בקושי ניתן למצוא אדם מערבי ששמם טרם חלחל לאוזנו. אבל מה לגבי אדריאנו מלורי, יוהני הוטרוויטש או רוב הרמלינג ההולנדי. סיכוי רב, ששמם אינו שגור באופן קבע אפילו בפיותיהם וצגיהם של מיטב פרשני האופניים בעולם. הסיבה: אלו הם המסיימים האחרונים בטור-דה פראנס בשנים קודמות.
אין ספק, כי כל אדם המסיים 3500 ק"מ, החוצים פירנאים וגבעות ראוי לכבוד של מנצח. מה גם שאותם רוכבים המסיימים אחרונים במרוץ כמו הטור דה-פראנס, הגיעו לדרג המקצוענות הראשון והשני (אליו רוכבים חייבים להשתייך כדי להתחרות בטור) בזכות הישיגיהם המצויינים בענף אופני הכביש ואחרי מחנות אימונים סלקטיביים ורצחניים, אשר העמידו אותם בחוד החנית של הקבוצה אותה נקראו לייצג. תשאלו כיום כל רוכב אופניים החולם מקצוענות אם יסכים לסיים את הטור-דה-פראנס במקום האחרון, והתשובה כנראה תהיה "כן", ללא היסוס מיותר. שום רוכב לא יתבייש לספר לסובבים אותו,"סיימתי את הטור-דה-פראנס", ויהיה המקום אשר יהיה.
הפנס האדום
הצרפתים הבינו זאת מזמן, כשהכניסו את ה- Lanterne rouge– הפנס האדום, אל מסורת הטור, מיום היווסדו של המרוץ ב- 1903. אז, הרוכב אשר מצא עצמו אחרון בדירוג, היה מקבל פנס אדום, בעזרתו היה מוצא דרכו ביתר קלות בחשיכה וגם נמנע מתאונות מיותרות. מקורה של מסורת הפנס האדום, חוזרת לימים בהם היה נהוג לתלות פנס סימון אדום על קרונות הרכבת מטעמי בטיחות, כדי לראות שאלה במקרה לא התנתקו.
נושא הפנס הראשון (1903), ארסן מילושאו, סיים את הטור 65 שעות אחרי המנצח. הצרפתי המושפל שנשא את הפנס האדום לכל אורכו של המרוץ המפרך, לא שב עוד להתחרות ופשוט נעלם מנופו של הטור לעד. אך בחלוף שנים, טיבם של מנהגים היה להשתנות, והרכיבה עם הפנס האדום הפכה לסמל של כבוד במרוץ הצרפתי. פתאום "נושא הפנס" זכה לחשיפה ציבורית רחבה ונשאר בליבותיהם של האוהדים גם לאחר שהתחרות הסתיימה. מארגני המרוץ אשר לא "התלהבו" מכך שאחרון הרוכבים זוכה לכבוד הראשונים, החליטו להצניע את העניין. "נוצרה תופעה מגונה בה רוכבים נאבקים לסיים במקום האחרון", הם טענו. "רוכבים החלו להתחבא מאחורי בניינים, נעלמו בדרכים או זייפו פציעות רק כדי להיות אחרונים".
למרות שלא קיבלו שום תגמול כספי על המקום האחרון, אותם רוכבים צברו פרסום ואהדה בקרב הציבור, והוזמנו לאחר הטור למירוצים מקומיים תמורת סכומי כסף לא מבוטלים. ג'אן מארי לבלנק, אחד ממארגניו הוותיקים ביותר של הטור, יצא נגד תופעת הפנס האדום באחד מהראיונות אותם העניק. "זה לא מוסיף כלום למרוץ", הוא אמר. "זה אמנם חלק 'מתורת' הטור, אבל זה אינו חלק רשמי או לא רשמי מהמרוץ."
הפנס האדום יצר דילמה מוסרית בקרב הרוכבים "הכבדים" של הפלוטון, אלו אשר אינם מסוגלים לסיים בחוד הדבוקה בשלבי ההרים המתישים בפירנאים או באלפים. רוכבים החלו לתהות, "האם כדאי להתאמץ יותר, או שאולי בכלל עדיף 'להוריד הילוך' ולסיים אחרון, בשביל כבוד המנורה האדומה".
"ג'ימי קספר, רוכב צרפתי מוכר, ואחד מהמאיצים הבולטים בדבוקה בעשור האחרון, סיים את הטור במקום האחרון יותר מפעם אחת. אותו קספר, מספרים אנשים, "ידע לנצל היטב את המעמד". בשלב האחרון של הטור, נשא קספר את הפנס האדום על אופניו, כשהוא מנצל את אווירת הפסטיבל בדרך לפאריז, כדי לחפש פרסום וחשיפה. או כפי שסברו חבריו לדבוקה: "הצעות כספיות להשתתף במירוצים".
וים ונסוננט- סיים במקום האחרון שלוש פעמים ברציפות (2006-8)
צילום: Thomas Ducroquet
המקרה, אולי המפורסם ביותר, בו שני רוכבים נאבקו על "הכבוד" לשאת את הפנס האדום היה בשנת 1979, אז גרהרד שונבאהר ופיליפ טסניאר, נאבקו אחד בשני כדי לסיים אחרונים את הטור של אותה שנה. בקטע נגד השעון, "דקות" לפני סיום המרוץ, טסניאר, אשר סיים אחרון גם בשנה שלפני כן, עשה הכול כדי לשחזר את "ההישג", ורכב במהירות כה איטית, עד כי הפער בינו לבין המנצח היה מגוחך. 20% לאט יותר ליתר דיוק. טסניאר שכח לשים לב בדרך להגבלת הזמן במרוץ, וסולק בסופו של יום משום שלא עמד במגבלת הזמן. שונבאהר "זכה" בכבוד.
אדריאנו מאלורי – סיים במקום האחרון בטור 2010,זינק גם השנה
אלוף איטליה במרוץ נגד השעון שהיה אלוף העולם במרוץ נגד השעון (צעירים עד גיל 23)
צילום: Fanny Schertzer
אדריאנו מאלורי – סיים במקום האחרון בטור 2010,זינק גם השנה
אלוף איטליה במרוץ נגד השעון שהיה אלוף העולם במרוץ נגד השעון (צעירים עד גיל 23)
צילום: Fanny Schertzer
סיפור "גבורה" נוסף על המאבק למקום האחרון התרחש בדיוק שנה לאחר מכן. אז, אחד ממנהלי הקבוצות, הבטיח לרוכב שלו תגמול כספי על היותו אחרון בדירוג. על פי השמועות, הסיפור הגיע לאוזניו של הרוכב המוביל באותה קבוצה- פטריק לאפאבר, אשר ניצל את מעמדו כדי למנוע את העברת הכסף לאותו רוכב סורר. הרוכב אגב, שוב היה אדון שונבאהר (הבחור השני מהתקרית של 1979), ולאחר המקרה של 1980, הורחק האוסטרי מהקבוצה לצמיתות. שונבאהר סיפר כי כל עוד "כבש" את המקום האחרון בדירוג, הוא זכה להתעניינות תקשורתית גדולה. "הייתי מאוד פופולארי בקרב הקהל ונהגתי לומר שאני נהנה להיות אחרון", סיפר שונבאהר לעיתונאי שראיין אותו באותה שנה. לעומתו מארגני הטור חשבו כי "זה שם את המירוץ ללעג". גם אחרי שמארגני המירוץ המציאו חוק חדש, בו המסיים אחרון בכל שלב סולק מן המירוץ (1980), שונבאהר מצא דרך מקורית לסיים אחרון בדירוג הכללי. בכל יום היה מקפיד לסיים במקום שלפני האחרון ורק בשלב הסופי לפאריז "הרשה לעצמו" להדרדר לתחתית הרשימה כדי לזכות בפנס האדום שלו.
הכי אחרונים שיש
1- וים ונסוננט (הולנד) : סיים אחרון 3 פעמים 2007-2006- 2008
2- דניאל מסון (בלגיה) : סיים אחרון 2 פעמים 1922- 1923
3- גרהרד שונבאהר (אוסטריה) סיים אחרון 2 פעמים 1979 – 1980
3- מאט'יו הירמנס (הולנד) : סיים אחרון 2 פעמים 1987 -1989
4- ג'ימי קספר (צרפת) : סיים אחרון 2 פעמים 2001 -2004
המדינות הראשונות להיות אחרונות
1- צרפת – 49 מקומות אחרונים
2- בלגיה – 12 מקומות אחרונים
3- איטליה – 8 מקומות אחרונים
4- הולנד – 7 מקומות אחרונים
5- ספרד – 5 מקומות אחרונים
* אלג'יריה – 1 מקום אחרון: שייך לעבדל קדר זאף ב-1951
* האחים הספרדים – איגור ואיקר פלורס, סיימו במקום האחרון. איגור ב-2002 ואחיו ב-2005
"ווינרים" שסיימו אחרונים
1- רודלפו מאסי: "נושא המנורה" ב- 1990. ניצח ב- 1998 שלב בטור והיה מדורג במקום השביעי כללי כשחולצת מלך העליות לגופו (הושעה על שימוש בסמים באותו הטור ולא סיים). למרות היותו "מפסיד" על שמו של מאסי רשומים ניצחונות ענקיים: שלב בג'ירו-דה איטליה, ניצחון כללי בטור-דה-מדיטרניאן, ניצחון בג'ירו דה-קלאבריה ושלב בקירטריום אינטרנשיונל.
2- ג'קי דוראנד: "דודו", כפי שהוא מכונה בצרפת, היה "נושא המנורה" בשנת 1999. למרות היותו האחרון באותו הטור, "דודו" עשה את הלא יאמן שזכה גם בתואר "הרוכב האגרסיבי" באותה שנה. ובכלל, הצרפתי היה ידוע בדבוקה, כרוכב האגרסיבי ביותר שיש ( זכה פעמיים במספר האדום בטור אשר ניתן לרוכב ההתקפי ביותר). מעטי מעטים יכלו לעמוד בקצב "ההתקפות" הרצחני של הבחור בעל העיניים הכחולות והמבט המוטרף. דוראנד היה בעברו אלוף צרפת, מנצח הפריס טורס, מנצח הטור של פלאנדרס, מנצח של 3 שלבים בטור-דה-פראנס והחשוב מכל, מחזיק החולצה הצהובה בטור (למשך יומיים) בשנת 1995 כשניצח את קטע הפרולוג.
דוראן- סיים אחרון בשנת 1999 והיה הרוכב האגרסיבי באותה השנה
דוראן- סיים אחרון בשנת 1999 והיה הרוכב האגרסיבי באותה השנה
3- ג'ימי קספר: סיים אחרון ב-2001 ו-2004. ניתן להגיד הרבה דברים על קספר "עב הרגליים" מלבד שהוא מפסידן. קספר היה ועדיין, אחד מהמאיצים החזקים בדבוקה. לזכותו עשרות ניצחונות כאשר המשמעותי ביותר הוא ניצחון בשלב הראשון בטור-דה פראנס של 2006 תחת מדיה של קבוצת קופידיס הצרפתית. קספר, כהרבה בדבוקה, מצא את דרכו לסקנדלים רבים הקשורים לשימוש בסמים וכיום הוא עוסק בניקיון שמו ולא מצליח לשחזר את הישגיו משנים קודמות.
אילן גולדמןאילן גולדמן-עורך משנה אתר שוונג אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי
כל הכתבות שלאילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש
