שמי נוי נחומסון פרידמן, יש לי היצרות קשה מולדת באבי העורקים ורצתי חצי מרתון ביום ראשון שעבר בווינה. איך עשיתי את זה? נתחיל מההתחלה.
חודש לפני שחגגתי יום הולדת 16, עברתי מרופא ילדים לרופא משפחה חדש שהגיע לישוב בו גדלתי. הוא בדק אותי בדיקה שגרתית עם הסטטוסקופ ובסיומה אמר שהוא שומע אוושה בלב שלי והוא נותן לי הפניה לקרדיולוג. הייתי בטוחה שהוא טועה וחזרתי הביתה לספר להורים שלי, שגם הם היו בטוחים שמדובר בטעות ובכל מקרה, קבעו לי תור לקרדיולוג.
אצל הקרדיולוג עברתי בדיקה מקיפה והכל היה תקין מלבד לחץ הדם שלי שהיה גבוה, לטענתו מהתרגשות. חזרתי עם התוצאות לרופא המשפחה שאמר שלא יכול להיות, כי הוא בטוח ששמע הפרעה בזרימת הדם. נתן לי הפנייה נוספת, הפעם לדופלר רגליים, שם ראו שאכן יש הפרעה בזרימת הדם לרגליים ואז קיבלתי הפנייה נוספת לבדיקת CT, שם ראו שיש לי היצרות קשה באבי העורקים, באורך שני ס"מ ובקוטר של מ"מ אחד בלבד.
נוי נחומסון פרידמן בקו הסיום בווינה | צילום: פרטי
פתאום הכל התחבר. כילדה תמיד הייתי אחרונה בשיעורי חינוך גופני, לא הצלחתי ללכת יותר מקילומטר רצוף. היה לי קשה, כולם קראו לי עצלנית ולא הבנתי למה אני כזאת כישלון. מיד הפנו אותי לצנתור והשתלת סטנט, לפתוח את ההיצרות. הרגיעו אותי שמדובר בפעולה פשוטה לגמרי, אבל לא כך היה. בסיום הצנתור כנראה שמשהו השתבש ועשו לי חסם עורקים ידני, בלי הרדמה. אחד הדברים הקשים שעברתי בחיי.
נאמר לי שהצליחו להרחיב את העורק ל-8 מ"מ, מאחר שהעורק עצמו התנוון עם השנים וזה קוטרו הכללי. אבי העורקים אצל אדם מבוגר רגיל הוא בקוטר של כ-2.5 ס"מ, כך שמספיק זה בטוח לא היה, אבל אמרו לי שכל עוד לחץ הדם תקין, הכל בסדר. התחלתי מעקבים ושנה וחצי אחרי ראו שלחץ הדם שוב גבוה וההיצרות התחילה לחזור, העורק בקוטר 5 מ"מ. עברתי צינתור נוסף עם השתלה של שני סטנטים נוספים, מעל ומתחת לסטנט הקיים.
שנה אחרי כבר הייתי בצבא ושוב לחץ הדם עלה, והפעם החליטו שאם הצנתורים לא עוזרים, צריך לעשות ניתוח מעקפים, כי אם לא אעשה, עלולות להיות לי בעיות בעתיד עם כניסה להיריון, לידה ובכלל, שלא נדבר על השפעות לחץ דם גבוה לטווח הארוך. הסכמתי, הייתי צעירה והמומחים הגדולים בארץ ובעולם אומרים שזה הפתרון היחיד. התאשפזתי בבית החולים לקראת הניתוח, עברתי כל כך הרבה בדיקות דם שכבר התחלתי להתעלף תוך כדי.
בבוקר הניתוח קרו שני דברים:
1. קמתי עם חום גבוה
2. יצא בבדיקת הדם שיש לי קרישיות יתר
נוי נחומסון פרידמן בקו הסיום בווינה | צילום: פרטי
נאמר לי שאי אפשר לנתח אותי עם חום גבוה ובכלל, במצב של קרישיות יתר צריך לתכנן מחדש את הניתוח. חזרתי הביתה ומשהו בבטן שלי אמר לי שאני לא צריכה לחזור לשם. משוחררת טרייה מהצבא, המומה מהמצב, לא ידעתי מה לעשות חוץ מזה שאני לא רוצה לחזור לשם.
החלטתי להירשם לחדר כושר והתחלתי הליכות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי על ההליכון. אחרי 10 דקות של הליכה המאמן בא לשאול אותי איך הולך לי, חייכתי ואמרתי לו "מעולה", אבל סבלתי ברמות שאני לא יכולה לתאר. לא הצלחתי לנשום וכאב לי כל הגוף. ככה כל יום. סבלתי והמשכתי, עד שהגעתי למצב שהצלחתי ללכת ללא הגבלה.
כשהגעתי לבדיקה השגרתית, ראו שלחץ הדם ירד והגוף שלי פיתח מעקפים טבעיים סביב ההיצרות. קיבלתי טלפון ממנהל מחלקת לב של קופת החולים שאמר לי שאני לא צריכה לעבור שום ניתוח, כי הגוף שלי מרפא את עצמו. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שיש לי יכולות מטורפות.
החלטתי להירשם ללימודי תואר ראשון בחינוך גופני ושיקום לב בווינגייט. שם פגשתי ספורטאים מהשורה הראשונה והחלטתי שלא מספיק לי ההליכות ואני רוצה גם לרוץ. נרשמתי למרוץ 10 ק"מ במרתון תל אביב 2013. התכוננתי במשך שלושה חודשים והגעתי מוכנה, למרוץ בו רבים לא הצליחו כתוצאה מגל החום וסיימתי 10 ק"מ בשעה ו-4 דקות. איזה אושר, חשבתי שאני סופרוומן.
נוי והמשפחה | צילום: פרטי
מאז החיידק נדבק והמשכתי לרוץ מבלי לעבור את המרחק של ה-10 ק"מ, מתוך חשש. המשכתי ללימודי תואר שני ואפילו עשיתי תזה על ספורט נכים. בהמשך הכרתי את בן זוגי יהודה והחלטנו שאנחנו רוצים להתחתן ולהביא ילד לעולם. שנתיים לקח לי להיכנס להריון וכל הזמן הזה נזכרתי שאמרו לי שאם לא אעשה ניתוח, יהיו לי בעיות בהריונות ובלידה. נכנסתי למצב נפשי מורכב, עברתי הפלות אבל בסוף הצלחתי, נכנסתי להיריון, עם בן. הייתי במעקב היריון בסיכון והמליצו לי ללדת בקיסרי.
אני חושבת שמה שהוביל אותי כל החיים זה הפחד העצום מניתוחים. החלטתי שאני יולדת רגיל. הלכו לקראתי, אמרו לי שאני חייבת ללדת תוך שעה מרגע פתיחה 10 ואם לא – ואקום או קיסרי. הגעתי לפתיחה 10, אבל הוא לא יצא. באו עם מכשיר הוואקום ואמרתי שאני רוצה להמשיך ולנסות. המיילדת אמרה לי שהיא מפסיקה לתת לי אפידורל כדי שארגיש ואלחץ כמו שצריך. ככה סחבתי 4 שעות עד שבסוף אזלו כל כוחותיי ויהב, הבן הבכור שלי נולד בלידת וואקום בלי אפידורל. אין מילים שיתארו את הכאב הזה. איך שהוא יצא, יהודה בן זוגי אמר לי "אני רושם אותך לחצי מרתון ת"א". אמרתי לו "אין דבר יותר קשה ממה שעברתי עכשיו. אני לא רוצה לשמוע על ריצה בכמה חודשים הקרובים".
אחרי כמה חודשים התאוששתי פיזית ונפשית והחלטתי שלפני ההיריון הבא, אני רוצה לעשות חצי מרתון. אני חייבת שהגוף שלי יהיה הכי חזק שאפשר לקראת ההיריון הבא. חזרתי לריצות של 10 ק"מ, השתתפתי ב-Night Run של ת"א, בעמק המעיינות ובמרתון ת"א וחיפשתי חצי מרתון לפני הקיץ. ראיתי שיש בווינה והחלטתי שאני עושה את זה שם, כי בישראל חם מדי.
נוי נחומסון פרידמן ובנה בווינה | צילום: פרטי
חיפשתי מאמן ואף אחד לא הסכים לאמן אותי בזמן קצר כל כך. עד שהגעתי לפיני, מאמן שלמד איתי בוינגייט ואמר לי שאני יכולה לעשות את זה. וכך היה. באימונים כבר ראיתי שאני מסוגלת לרוץ 13 ק"מ, 15 ק"מ, 17 ואפילו ריצת 18 ק"מ שבוע לפני וינה באה לי בכזאת קלות. צברתי ביטחון והתרגשתי וידעתי שבקרוב תהיה לי את החותמת שעשיתי חצי מרתון עם עורק בקוטר של 6 מ"מ (לפי תוצאות ה-CT האחרון).
היה יום חם בטירוף וסיימתי את חצי המרתון עם הלשון בחוץ, אבל עשיתי את זה. אני נוי, בת 33, עם היצרות משמעותית באבי העורקים ורצתי חצי מרתון, בזכות זה שהגוף שלי למד לרפא את עצמו ומפתח מלא מעקפים טבעיים סביב ההיצרות, בלי הפסקה.
נוי, תודה על השיתוף. מעניין ומרגש. מאחל לך בריאות איתנה ועוד ריצות רבות ומהנות.
רופאים מזיקים הרבה פעמים, נמנעת מניתוח מיותר.
מדהימה !
יישר כח ענק!!
רק מוכיח עד כמה חזק כח הרצון