הכתבות והסקירות האולימפיות בשוונג – טוקיו 2020
זה היה היום המוצלח ביותר בתולדות האתלטיקה הישראלית במשחקים האולימפיים. נכון לרגע זה ניתן לקבוע שהאתלטיקה היא כרגע ענף הספורט המצליח ביותר של ישראל בטוקיו – 95 אחוזי הצלחה מול הציפיות הגבוהות ביותר
שתי אתלטיות שהתחרו היום היו לכאורה רחוקות מאד מסיכוי לעלייה לגמר לאחר שדורגו בין האחרונות במקצוע שלהן. בציפיות הכי גבוהות מהן דובר על שיא ישראלי בתנאים מיטביים ועל עלייה מפתיעה לשלב הבא.
סלאמוויט באיולין-טפרי היא כמובן הכוכבת הגדולה של היום הזה. אנשי המקצוע ידעו שהיא בכושר טוב ושבתנאים מיטביים היא מסוגלת לשפר את שיאה 15:08.39 ואפילו את שיאה הישראלי של לונה צ'מטרי-סלפטר 14:59.02. אלא שתנאים מיטביים משמעותם ריצה מהירה מהסוג שניתן לראות ב"ליגת היהלום" או בתחרויות חזקות בהולנד או בלגיה במזג אוויר נעים של 22 מעלות וללא ריצה טקטית.
יצא לי לראות כבר רצים ישראלים למרחקים ארוכים רצים בתחרויות בינלאומיות שבהן המנצחים הכתיבו ריצה טקטית וסיימו בתוצאה שהיתה בסביבות השיא האישי של הרצים שלנו. ברוב המקרים, או שהישראלים התחילו מאחור למרות הקצב האיטי ולא הצליחו לפרוץ קדימה, או שניסו להצטרף למובילים, לא עמדו בשינויי הקצב והתרסקו קילומטר ויותר לפני הסיום.
סלאמוויט באיולין-טפרי הוכיחה שהיא קורצה מחומר אחר. היא נצמדה מהרגע הראשון לחבורה המובילה. בקילומטר האחרון היה ברור שהיא תשבור את שיאה האישי, אבל הסיבוב האחרון הוכיח את הייוחודיות שלה. בשלב הזה היה חשש שכמו ישראלים רבים לפניה היא לא תעמוד בקצב של הרצות האיכותיות שלפניה, אבל היא הצליחה לשמור על המקום השמיני וסיימה את הסיבוב האחרון על כ-66 שניות לעומת ממוצע של 72 שניות במהלך הריצה.
לקבוע 14:53.43 ב-30 מעלות ולחות גבוהה תוך כדי ריצה טקטית זה פשוט מדהים. סביר להניח שבתנאים מיטביים כפי שתיארתי היא מתקרבת גם ל 14:45. על זה ניתן לומר-100 ויותר אחוזי הצלחה. אם להשוות את ההצלחה מול הציפיות של ספורטאי אחר במשלחת לטוקיו אז הישגה לא נופל מהמדליה של אבישג סמברג בטקוונדו.
האצנית דיאנה ויסמן היתה מדורגת 46 לפני הריצה ועלייה לחצי הגמר נראתה כחלום רחוק. לעומת זאת, היתה תקווה שבתנאי רוח מיטביים תשבור את שיאה הישראלי 11.25 שהושג בעזרת רוח 1.3. הרוח שנשבה במקצה שלה, כמו ברוב המקצים היתה 0.3- וזו הסיבה שהיא סיימה רק עם 11.27. לפי מחשבון רוח, אילו למשל היתה משתלבת במקצה של פישר פרייס שהיה היחיד בו נשבה רוח של 1.3, היתה יורדת מ- 11.20, שוברת את השיא ומעפילה לחצי הגמר למרות שהיתה מסיימת חמישית במקצה. גם אילו שובצה בשני מקצים אחרים בהם השלישית סיימה בתוצאה איטית ממנה היתה יכולה לעלות. בקיצור, צריך לפעמים גם קצת מזל. בכל מקרה, לסיים במקום ה- 23 אחרי שדורגה 46 זו הצלחה מסחררת.
עלייה לגמר נראתה הבוקר כיעד סביר בהחלט לחנה מיננקו, אבל מי שהיה בתחרויות בחצי השנה האחרונה יכול היה אז לחשוב על זה כחלום רחוק. לאנשי האתלטיקה הישראלית ושניים וחצי המשוגעים שמגיעים כמעט לכל תחרות זניחה יש יתרון בכך שיש להם פרספקטיבה רחבה יותר מעבר לתוצאות הרשמיות. מי שהגיע בחורף לתחרויות בהן היא קבעה 13.50-13.80, ראה, אכזבה, תסכול וכמעט ייאוש. משהו לא עבד.
הפחד מפציעה אחרי הפציעות הרבות עדיין היה שם, החיבור למאמן החדש רוגל נחום אחרי כמה החלפות מאמנים עדיין לא הושלם, המשהו בהרצה לא עבד ובכל תחרות היא הצליחה לייצר בקושי 2-3 קפיצות חוקיות. אפילו באליפות ישראל, רק לפני חודש וחצי ראינו את האכזבה הגדולה כשקפצה 14.04 והצליחה לייצר רק עוד 2 קפיצות חלשות. למרות זאת, בעזרת הסבלנות הרבה של המאמנה, חנה, כמו חנה, הצליחה להתעלות בחודש האחרון עם קביעת הקריטריון והיום גם ראינו 3 קפיצות מוצלחות מתוך 3 כשכל רחת מהן היתה מספיקה כדי לעלות.
כאן המקום לציין את ההפתעה מהרמה הנמוכה יחסית של המשתתפות בתחרות זו. ל-17 קופצות היו תוצאות שנה של מעל הרף האוטומטי של 14.40 ורק 10 מהן עלו לגמר , מהן רק 6 עברו 14.40. התוצאה ה-12 שהספיקה לעלייה לגמר היתה 14.21 בלבד. לא היו רוחות באצטדיון ולא גשם וניתן היה לצפות לתוצאות טובות יותר. אכזבה גדולה היתה לאמריקאיות כשקתרין אורג'י השיאנית הטריה שלהם עם 14.92 עלתה בקושי מהמקום ה-11 עם 14.26 ועוד שתיים לא עברו אפילו 13.80.
כאן המקום לחזור לכותרת הכתבה. לא טענתי שזה ההישג הטוב ביותר במשחקים האולימפיים, שהרי היו לנו את המקום השישי של אסתר רוט-שחמורוב ב-1976 והחמישי של מטוסביץ ב-2000, אבל יום בו מופיעים שלושה אתלטים בהצלחה כה גדולה לא היה, למיטב ידיעתי, אף פעם.
מוזמנים לעקוב אחרי הדיווחים ולהשתתף בדיונים בקבוצת הפייסבוק אתלטיקה עכשיו
