ביום שבת זכתה נבחרת הג'ודו של ישראל במדליית ארד בתחרות הקבוצתית. אירוע מרגש בצורה בלתי רגילה לנו כישראלים וכמובן לספורטאים הנפלאים. בעיקר אחרי שבוע עם כל כך הרבה אכזבות. ושוב למדנו את השיעור הענק – "זה לא נגמר, עד שזה נגמר…". ויש גם סיכוי גדול שדווקא התסכול הענק של השבוע, התפרץ לאחוות לוחמים נדירה שהביאה את הניצחון הענק הזה. כבוד גדול. ראויים לכל מילת הערכה.
אלופים.
ואז הגיע טקס חלוקת המדליות. ושם, קרה משהו מדהים שרק חדי עין ותודעה ראו והבינו, וזה השיעור שאני רוצה לתת לכם היום. במקום השלישי עלו נבחרות ישראל וגרמניה. האושר התפרץ משפת הגוף שלהם.
נבחרת ישראל בג'ודו ברגע הזכייה במדליית ארד קבוצתית | צילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי הישראלי
במקום הראשון עלתה נבחרת צרפת האדירה שכמובן היתה שמחה, גאה ומאושרת. ובמקום השני, מדליית הכסף במשחקים האולימפיים עלו 12 הג'ודוקות היפניות והפנים שלהם נראו כאילו הם מציינים את יום חורבן הפגודה או משהו דומה.
זה היה מדהים. אף חיוך. כולם מאופקים. קצת המומים. ונראים ממש עצובים. הם היו אמורים לזכות בזהב. המשחקים האולימפיים בבית שלהם. הם הנבחרת הכי טובה. וג'ודו היא אומנות לחימה יפנית. זה היה צריך להיות שלהם.
זה כמובן העלה לי במחשבה את המחקר הידוע על כך שמספר שנים אחרי סיום המשחקים האולימפיים ואליפות עולם, זוכי מדליית הארד מאושרים יותר מאשר זוכי מדליית הכסף. הסיבה היא מאוד ברורה וכבר נבדקה פעמים רבות.
נבחרת ישראל בג'ודו על הפודיום | צילום: עמית שיסל, הוועד האולימפי הישראלי
ישנן שתי דרכים לזכות במדליית הכסף:
1. להפסיד בגמר ליריב או לקבוצה המתחרה
2. להגיע למקום השני במרוץ או תחרות שיש בו משתתפים רבים
במקרה של הפסד בגמר, הפעילות האחרונה מסתיימת בהפסד. תחושת אכזבה והחמצה. בגלל שהמוח שלנו זוכר בעיקר את הדבר האחרון שקרה, בוודאי כאשר הוא מחובר לרגש חזק (אכזבה), זה מה שנשאר לנו לאחר שנים. תחושת החמצה ואכזבה.
במקרה של הגעה למקום השני במרוץ או תחרות, הזמן בין המקום השני למקום הראשון הוא לעתים ממש שברירי שנייה. והתחושה של הספורטאי היא, שהם היו כל כך קרובים לזהב, כל כך קרובים לתהילת עולם שחמקה מהם. וזה נורא מתסכל. והתחושה הזו יכולה להישאר איתם שנים ואפילו כל החיים.
לעומתם, יש שתי דרכים לזכות במדליית ארד:
1. לנצח במשחק, תחרות, מרוץ על מקומות שלישי או רביעי
2. להגיע למקום שלישי בתחרות או במרוץ שיש בו משתתפים רבים
במקרה הראשון, החוויה המסיימת של האירוע היא של ניצחון. ועם התחושה הזו עולים הספורטאים לפודיום. והיא זו שתישאר איתם שנים.
במקרה השני, המיקוד הוא לא בזהב שלא הושג, אלא בעובדה שהצליחו להיכנס לרשימת מקבלי המדליות. הגיעו לפודיום. והיו כל כך קרובים למקום ה-4 ולא להיות שם. זאת אומרת המיקוד הוא בהישג של המקום השלישי ולא באכזבה על כך שלא זכו במקומות הראשון או השני. וזה גורם לאושר. והתחושה הזו תישאר איתם שנים ואפילו כל החיים.
הנושא הזה נחקר ונבדק כבר פעמים רבות.
כמובן שיש יוצאי דופן ויש זוכי מדליית כסף מאושרים ויש זוכי מדליית ארד מתוסכלים.
אבל ככלל, זו תופעה חברתית ופסיכולוגית מאוד מעניינת.
השיעור הגדול לכולנו הוא שהאושר, שביעות הרצון והשמחה שלנו לא תלוי בנסיבות, אלא בנקודת המבט הסובייקטיבית שלנו.
האושר שלנו הוא יחסי. ואם רק נדע לראות את החיים שלנו, את התוצאות שלנו, את ההישגים וגם הכשלונות שלנו, דרך המשקפיים הנכונים, נוכל גם ללמוד מכל דבר וגם להיות מאושרים.
אז מה עדיף? לזכות במדליית כסף או ארד?
פתאום השאלה הזו לא כל כך ברורה מאליה.
תסתכלו שוב על התמונה של הנבחרת היפנית על הפודיום.
מה אתם אומרים?
מה אתם חושבים?
מוזמנים להגיב.
