1400 סיפורים מרגשים ו- 1400 נצחונות אישיים התרחשו בטריאתלון הנשים בשבת שעברה. מור שלזינגר החליטה הפעם לחלוק איתכם את הסיפור האישי שלה. כאשר ליוותה לאורך התחרות אישה צעירה, מקסימה ואנרגטית: אולה מלמד, מעמותת אתגרים, הסובלת משיתוק מוחין
מאת:מור שלזינגר
הכל התחיל לפני חודש בערך, כאשר קיבלתי טלפון מאיש יקר, מתנדב בעמותת אתגרים בשם חזי רול שביקש ממני ללוות בטריאתלון בשחייה וברכיבה בחורה עם שיתוק מוחין. כבר באותו שבוע ביום שישי, הגעתי לחוג אתגרים ופגשתי את אולה: בחורה צעירה ואנרגטית, אחרי צבא.
לפני כל פנייה אולה ואני צוחקות על הסמי-טריילר שלנו / צילום: נועם פארן
מעולם לא רכבתי לפני כן על אופני טנדם, קיבלתי הדרכה קצרה, עשיתי כמה סיבובים לבד כדי להתרגל לאורך הבלתי נגמר של האופניים, ויצאנו לדרך. תחושה מאוד מוזרה לרכוב עם עוד מישהי. להרגיש אותה דרך הפדלים, לנהל שיחה שוטפת ללא הרף וללמוד להכיר אחת את השנייה בצורה שונה.
הייתי מאוד מהוססת באותה פעם ראשונה. הרגשתי את כובד האופניים, ובעיקר את כובד האחריות: אם באופניים רגילים אני משלמת את מחיר הטעות בנפילה, כאן פתאום טעות שלי ומישהי אחרת משלמת את המחיר יחד איתי. הייתי צריכה להתרכז, לחשוב מראש על מה אני הולכת לעשות, ללמוד להתחיל לנסוע מחדש, לעצור, לזכור לקחת סיבובים רחב.
כמובן שמצד אולה זה דרש הרבה יותר: לבטוח במישהי לא מוכרת שזה עתה פגשה, להסתגל לקופצניות שלי בהתחלה, ללמוד לקרוא את שפת הגוף שלי. מהר מאוד גיליתי שאני לא צריכה להודיע מתי עוצרים, או מתי אני מעבירה הילוך – היא פשוט קראה אותי ללא מילים. היה מאוד צפוף בקטעים מסויימים של הדרך – קשה לנווט בין המוני אנשים, ילדים, כלבים ועמודים – כשהאופניים כל כך ארוכים וכבדים, אבל היא כבר מראש ידעה להיות איתי. ידעה לעודד אותי שאני מסוגלת לעבור גם במעברים צרים מאוד: "האופניים לא רחבים יותר משלך – רק ארוכים יותר – את יכולה לעבור בלי בעיה".
השכם בבוקר ביום הטריאתלון אני פוגשת את חזי, צפי ושלומי, המתנדבים המדהימים של אתגרים, שמרכזים את כל האופרציה הזו, ומצטרפת לעזרה עם האופניים. אני לומדת להרכיב אופני יד, בודקת אויר בגלגלים, וגם את כיווני ההילוכים – הכל. פתאום אני קולטת את כמות המשימות הבלתי אפשרית שהאנשים האלה מתקתקים על בסיס קבוע ומתמלאת הערצה. ברגע האחרון אני נזכרת שאני עוד שוחה היום, וממהרת לשטח ההחלפה להפקיד את האופניים. חיבוק עם אולה ואני יורדת לחוף.
כל אחת מנצחת – חיבוק ענק וממלא אנרגיות מסוזי / צילום: עופר ביידה
על החוף האוירה מדהימה. כל מה שאני אוהבת בטריאתלון נשים: מאות נשים בבגדי ים, מחליפות חיבוקים, חוויות ועידוד. פוגשת את סוזי המדהימה, מקבלת חיבוק ענק וממלא אנרגיות ונכנסת למים לחימום. הים גלי, אבל כבר ראיתי גרועים מזה, ובשעה היעודה אנחנו מזנקות למים. תוך 10 דקות (המסלול קוצר) אני כבר מחוץ למים ורצה לשטח ההחלפה.
כבדים האופניים האלו אני חושבת לעצמי תוך כדי שאני מוציאה את אופני הטנדם מהסטנד, ויוצאת לפגוש את אולה על קו העליה לאופניים. שלומי וחזי עוזרים לנו להתארגן ואנחנו יוצאות לדרך. האתגר הראשון: עליה קצרה אך אכזרית מהקניון לכיוון הכביש. מראש חששתי מהעלייה הזו: לא פשוטה גם עם אופניים רגילים, על אחת כמה וכמה עם אופני טנדם כבדים. אולה ואני נותנות את כל מה שיש לנו, רק לא לעצור. אני שומעת את אולה מתנשפת בכבדות מאחורי, ומעודדת אותה: "עוד טיפה וזה נגמר", ו… הצלחנו! אנחנו על הכביש, במסלול הרכיבה.
ההקפה הראשונה היא הקפת לימוד: קצב איטי יחסית, אנחנו לומדות אחת את השנייה מתרגלות לאופניים, לומדות את המסלול. ופתאום – אולה צועקת בבהלה מאחור שאנחנו חייבות לעצור: השרוך של הפדל הסתבך בשרשרת. אני מפסיקה לפדל, ואנחנו עוצרות בצד. יורם לבב המאמן נחלץ לעזרתנו. מסדרים לאולה את הפדל, השרוך נדחף עמוק פנימה, שלא יסתבך שוב, ואנחנו שוב יוצאות לדרך.
יש עלייה אחת במסלול, לא פשוטה לאף אחת. אבל במקרה שלנו, ושל אופני הסמי-טריילר שלנו (כפי שהתחלנו לקרוא לאופני הטנדם, במעין הומור פנימי משלנו), היא קטלנית. סמי-טריילר, גם עם מנוע של פרארי, לא סוחב בעלייה. צריך לתת הכל בשביל לעבור את העלייה הזו. אולה מתגלה כפייטרית אמיתית, ופה ושם אנחנו אפילו מצליחות לעקוף רוכבות אחרות בעליה ומתמלאות גאוה. המשך המסלול טכני למדי: כיכרות, פניות חדות, דורש הרבה ריכוז באופניים, ובמיוחד באופני טנדם. לפני כל פנייה חדה אולה ואני צוחקות על הסמי-טריילר שלנו שלא מצטיין בפניות.
את קו הסיום אנחנו חוצות ביחד, ואת ההתרגשות קשה לתאר במילים
האוירה על המסלול מדהימה: כולן מעודדות את כולן. אולה מקבלת הרבה מבטי הערצה וקריאות עידוד, כמו שמגיע לאלופה אמיתית. אנחנו מקפידות לעודד ולפרגן את כל מי שסביבנו, ובמיוחד את רוכבות אתגרים המדהימות. מי שלא ראה רוכבת אופני יד נאבקת בנחישות בעליה שוב ושוב – לא ראה נחישות מהי.
טובות השתיים מן האחת: מסיבוב לסיבוב אנחנו משתפרות, מרגישות יותר בנוח אחת עם השנייה ועם האופניים. משנסות מותניים ונאבקות בעליה, ותופסות מהירות בירידה, עוברות את הפניות חלק. כיף אמיתי. בניגוד לחוויה הבודדת של רכיבה רגילה בטריאתלון, כל אחת לעצמה, כאן כל הדרך אנחנו צוחקות, מדברות, תחושה של יחד אמיתי. על הגב שלי מופיעה סיסמת התחרות: "כל אחת מנצחת", ומיטל ואליזבת שרוכבות בטנדם לצידינו חלק מהמסלול, צוחקות ומתקנות: "זה לא אחת זה שתיים". ואני חושבת לעצמי שאכן "טובות השתיים מן האחת".
בסיום הרכיבה אולה ואני שמות ספרינט סיום כהלכתו ומתפוצצות על האופניים. שלומי משחרר את אולה מן האופניים ואני ממשיכה בעצמי לשטח החלפה. אבל רגע איפה המספר? המספר שלי נשאר על אולה. דקות יקרות עוברות בחיפוש הלוך ושוב אחרי אולה והמספר, ולבסוף אני יוצאת לדרך לריצה. לא פשוט לרוץ אחרי רכיבה בטנדם הארבע ראשי שלי עבד קשה מהרגיל ברכיבה הזו, ואני מרגישה אותו היטב בעלייה בריצה. מקפידה לעודד את כל מי שאני חולפת בדרך. 5 קילומטרים של ריצה מסתיימים ומטרים ספורים לפני שער הסיום אני עוצרת, ופוגשת את אולה שממתינה לי במקום שקבענו. את שער הסיום אנחנו חוצות ביחד ואת ההתרגשות הזו קשה לתאר במילים. מישהי עונדת מדליה על צווארה של אולה, אני מתעקשת להעניק לה בעצמי את הפרח המסורתי. אנחנו מתחבקות חיבוק של נצחון: נצחון הרוח האנושית על מגבלות הגוף.
————————————————————————————————————————–
