יום ההולדת ליריב הוא הזדמנות נהדרת לבקר את הדודה מלכה בחדרה ולשתות אצלה כוס תה. העובדה שהלכנו אליה ברגל מתל-אביב רק הוסיפה לחגיגה
מאת:יעל שמש
מתנת יום הולדת ליריב
"older and wiser", אני אומרת ליריב בחיבה, כאשר השעון המעורר מעיר אותנו ב-4:00 בבוקר ביום הולדתו ה-51. כל שנה, בפרק הזמן של חמישה חודשים שבין יום הולדתו ליום הולדתי, יריב טוען שהוא "older and wiser" ממני, ולכן הוא צריך להדריך אותי מה לעשות, כמובן, בהשראת השיר מצלילי המוזיקה.
היום אנו חוגגים את יום הולדתו בהליכה מתל-אביב לחדרה, כ-45 ק"מ. מתנת יום הולדת ששנינו נהנה ממנה. זוהי כבר הפעם השישית שאנו הולכים את ההליכה הזו, כך שאפשר לדבר על מסורת. התירוץ הוא "לשתות תה אצל דודה מלכה", דודתו של יריב המתגוררת בחדרה. הפעם הראשונה שבה יצאנו להליכה לחדרה הייתה בפברואר 1994, כחודשיים לאחר שהכרנו. יריב הציע לי להצטרף אליו, ובהיותי חובבת אתגרים מסוג זה נעניתי להצעה. בדיעבד התברר לי שבעקבות ההליכה המשותפת הזו החל יריב להתאהב בי.
כמה רגעי נוסטלגיה – כיצד הכרנו?
יריב ואני הכרנו בזכותו של חיים חדר, שאותו אנו מכנים "השדכן". אמנם הוא היה חף מכל מניע לשדך בינינו שידוך רומנטי, אך הוא זה ששיבץ אותנו, בדצמבר 1993, לאייש יחדיו דוכן של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים בדיזינגוף סנטר, שער 5, ולחלק חומר לעוברים ושבים. מאחר שיריב היה חבר ועד באגודה ידעתי מיהו וזכרתי שבבחירות לוועד הציג עצמו כטבעוני, דבר שהיה חריג מאוד באותה תקופה. ניצלתי את השהות עמו לברר מדוע הוא טבעוני. עד אז הכרתי רק טבעונוּת מסיבות בריאותיות, ולכן הופתעתי כאשר הסביר לי שהוא טבעוני מסיבה מוסרית. אבל לאחר ששלח לי מאמר שכתבה טרודי גפן, ובו התייחסות מפורטת לתנאי הגידול של בעלי החיים בתעשיות החלב והביצים, היה לי ברור שאין די בכך שאני צמחונית ושמכאן ואילך איני צורכת כל מוצר מן החי. יוצא מכאן שאני חבה ליריב תודה על שהאיר את עיניי מבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אני בטוחה שהייתי מגיעה לטבעונות גם לולא נפגשו דרכינו, אך כנראה שזה היה קורה כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הידע בנושא ההתעללות בבעלי חיים בתעשיות החלב והביצים הפך לנגיש יותר.
על כל פנים, בין יריב לביני צמחה ידידות אמיצה, והזאב הבודד הזה, שעד שהכירני נהג לטייל לבדו, החל להזמין אותי לטיולים שאליהם יצא. אט אט נרקם קשר רגשי נוסף, מעבר לקשר הידידותי, שבתחילה ניסיתי להיאבק בו, משום שיריב אינו דתי. אבל לאור העובדה שיש בינינו כל-כך הרבה מן המשותף, כולל כמובן האידיאולוגיה שלנו לגבי היחס הראוי לבעלי-חיים, השלמנו, בסופו של דבר, עם ההבדל הזה בינינו, והנה אנו נשואים באושר ובכושר.
הליכה על חוף הים
אנו מגיעים לתל-אביב סמוך ל-5:00 בבוקר, מחנים את המכונית בחניה של הבריכה הלימודית ברחוב לבנון בתל-אביב ומתחילים בהליכה. קר בחוץ, ושנינו חבושים ב"כובעי פודל". כאשר אנו מגיעים לחוף הצוק הצפוני אני מראה ליריב היכן התקיימו אימוני "אנדיור" בקיץ, היכן הנחנו את התיקים, היכן רצנו, ובמקום שבו ביצענו הליכות עכביש אני מדגימה לו במה מדובר. קבוצת רצים שמגיעה למקום מעוררת בי געגועים לריצה על חוף הים, אבל גם נחמד עד מאוד ללכת בו עם יריב.
ההליכה בחוף הים לא הייתה נטולת מכשולים. בשני מקומות, באפולוניה ובנתניה, נאלצנו לטפס על המצוקים כי מפולות סלעים הגיעו לקו המים. בנתניה סברתי שניתן יהיה להתחמק מטיפוס במחיר הירטבות קלה, ואולי אפילו בלי להירטב. סלע גדול בים הסתיר לי את המשך הדרך וקיוויתי שלאחריו החוף יהיה נוח להליכה. התבדיתי וחזרתי ליריב בזנב בין הרגליים ומה שגרוע יותר – בנעליים רטובות לגמרי. "מי טפשונת שנרטבת בים?" הקניט אותי יריב, על משקל ההקנטות שלנו כלפי החתולים שיש להם בית ובכל זאת נרטבים בגשם. כנראה ניסה להוכיח שהוא באמת "older and wiser". מילא נעליים רטובות, אך לאחר שטיפסנו את המצוק התכסו הנעליים בשכבת בוץ עיקשת. מלבד זאת היה קטע רצוף אבנים שהונחו שם לתמיכה במצוק ולמניעת התמוטטותו, וגם שם התעכבנו.
אולם האתגרים הללו לא פגמו בהנאת ההליכה על חוף הים. כמה אני נהנית להביט בצדפים, בשחפים ובים עצמו. מראה הגלים במרחב העצום ממלא אותי תחושה של עצמה בלא גבול. הבריכות הקטנות והתחומות הנקוות סמוך לחוף, בין הסלעים, מעוררות תחושה של אינטימיות נעימה, מעין גן עדן פרטי.
יריב בגן עדן
דייג בגן עדן ובשביס זינגר
מה שפגם בהנאת ההליכה הוא שמצאנו בחוף הים גוויות של שני צבי ים ענקיים. עד שאנו רואים צבי ים – הם צריכים להיות מתים? אך האידיליה נפגעה הרבה יותר בגלל הדייגים. אמנם יכולתי פחות או יותר להתעלם מהם במידה מסוימת ולקוות בלבי שיעלו חרס בידם, אך לפתע ראינו דייג שהצליח להעלות ברשתו דג אומלל. הדג ניסה להימלט ונפל לחוף, אך הדייג מיהר להניח אותו בדלי, שבו ייחנק אט-אט. המראה הזה זעזע את יריב ואותי וחשנו חוסר אונים מאמלל אל מול סבלו של הדג. איני יכולה להושיע אותו, אף שלפי תפיסת עולמי אני עדה לפשע המתבצע מול עיניי. נזכרתי באירוע מכונן שאירע בילדותי, שבעקבותיו נהייתי צמחונית. בגיל חמש זועזעתי למראה הקצב בסופר השולה קרפיון מהאמבטיה ומכה על ראשו. פרצתי בבכי וצעקתי לעברו: "רוצח, רוצח!". אני חשה בושה על כך שכיום איני מעזה לחזור על התגובה האותנטית הזו, ורק מסננת לעבר הדייג: "לא חבל על הדג?". תגובה רפה, שבוודאי נפלה על אוזניים ערלות. דברי יצחק בשביס זינגר עולים בזכרוני:
"המפרץ היה מוצף שמש וגדוש סירות, מהן שבו זה עתה מהפלגות של לפנות בוקר אל הים הפתוח. דגים, שעוד לפני שעות מעטות התרוצצו במים, היו עתה מוטלים על הסיפונים כשעיניהם זגוגיות, פיותיהם פצועים והם מלאים כתמי-דם. הדייגים, והם ספורטאים חרוצים, היו שוקלים את הדג ומתגאים בשללם. כל אימת שהיה הרמאן עד לטבח של חיות ודגים, מילאה אותו תמיד מחשבה אחת: בהתנהגותם כלפי בעלי חיים, כל בני-האדם דמו לנאצים. רגש העליונות שבו נהג האדם כרצונו כלפי יצורים אחרים, הדגים את התורות הגזעניות הקיצוניות ביותר, העִקרון שהכוח הוא הצדק" ("שונאים, סיפור אהבה", תל אביב תשל"ט, עמ' 191).
פרידה מהים לטובת הגבעות וזכרונות על "באנו מהים"
בחוף בית ינאי, באזור נחל אלכסנדר, עזבנו את הים ופנינו לגבעות. לא יכולתי שלא להיזכר באנקדוטה משעשעת: במרץ 2007 המשכנו בדרכנו על חוף הים ואז נתקלנו בגדר, ואחריה בגדר נוספת. טיפסנו על הגדרות, ומצאנו עצמנו בבית הספר הימי מבואות ים במכמורת. כאשר פנינו לכניסה לבית הספר, כדי לצאת ממנו, השתומם השומר למראנו, טען שלא ניתן להיכנס לבית הספר ללא אישורים (אך עיניו הרואות) ושאל מנין הגענו. התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק כאשר יריב השיב לו בסבר פנים רציני: "באנו מהים", משל היינו אליק שנולד מן הים.
"אי ירוק בים"
כעת אנו חוסכים לעצמנו את הביקור בבית הספר (שמא ייאלצו אותנו להשתתף בשיעור אזרחות או מתמטיקה), ופונים לגבעות היפות והירוקות, המעוטרות ברקפות ובכלניות. אני חשה רצון עז לרוץ בנוף היפה של הגבעות, ופותחת בריצה קלה בעלייה. זהו סימן שכוחי במותניי ושההליכה לא עייפה אותי. מתברר שאימוני הריצה מועילים גם למבצעי הליכה שכאלה.
יער חדרה
ידעתי שאסור לי להסכים למסלול העובר ביער חדרה! הרי עוד בהליכה הראשונה שלנו לחדרה, בפברואר 1994, עברנו בו. מצאנו אז את עצמנו מבוססים בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לברכיים. ההופעה הראשונה שלי בביתה של דודה מלכה הייתה בוודאי בלתי נשכחת. אבל יריב השתוקק לעבור ביער חדרה. בכל זאת, זהו יום הולדתו. נכנעתי. בתחילה הכול הלך כשורה, אך לאחר שהעמקנו מעט ביער וכבר לא התחשק לשוב על עקבותינו, החלו לצוץ יותר ויותר מכשולי מים. תחילה קטנים, ואחר כך רציניים יותר ובלתי פוסקים. בוססנו בלא הפסקה בבוץ ובמים שהגיעו עד מעל לקרסולינו. קצב ההתקדמות נעשה אטי להחריד – 1.5 קמ"ש! ליער חדרה יש חלק בכך שסך כל ההליכה הגיע למספר הנכבד של תשע שעות נטו.
יעל ביער חדרה
מכשול המים האחרון היה תעלה מלוכלכת ומוצפת במים בדיוק מול המכלאה של "חדרה אוהבת חיות". חצינו אותה בלא היסוס, כבקיאים ורגילים, מול עיניהן המשתאות של שתי נשים שהיו שם כשמקהלה של נביחות כלבים מריעה לנו או תוהה על שפיותנו. הייתי צריכה לדעת מראש שכך זה יסתיים. כל טיול עם יריב, ולו התמים ביותר, עשוי לצפון אתגרים והפתעות, כמו קפיצות מעל גדר או מעבר בשדה סרפדים. אפילו בטיול שטיילנו בסביון השלווה והמנומנמת, מצא יריב גדר שיש לקפוץ מעליה כדי להגיע לשטח בר יפה שלעולם לא הייתי מודעת לקיומו אלמלא יריב. כאשר אני מקטרת באוזניו על הבחירה לעבור ביער חדרה, הוא משיב לי בנחת: "לפחות יש לך על מה לכתוב לבלוג שלך". אכן "older and wiser", הא?
20.1.2013
יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
