בשעת לילה מאוחרת, התקבצו להם רצי "אנדיור" בירושלים כדי לרוץ בה את ריצת הסליחות, שכבר הפכה למסורת
מאת:יעל שמש
מה עושות האיילות בלילות?
בדרך כלל הן כנראה חולמות, האיילות. אך בלילה שלפני יום הכיפורים האיילים והאיילות של "אנדיור" מתקבצים בירושלים כדי לרוץ בה את ריצת הסליחות. יריב, אישי היקר, רוטן שזה שיגעון לצאת לירושלים בלילה כדי לרוץ ברחובותיה. הבנתי מסוניה שגם היא זכתה לתגובות דומות מצד בני משפחתה, אבל לי היה ברור לחלוטין שאיני מתכוונת להחמיץ את החוויה הזו. ליתר ביטחון השתלטתי גם על השעון המעורר של יריב וכיוונתי שני שעונים לשעה 1:00 בלילה. שלא במפתיע, התעוררתי כמה דקות לפני צלצול השעונים, לאחר שלוש שעות שינה. זו לי פעם שנייה שאני משתתפת בריצת הסליחות של "אנדיור". ההתרגשות גדולה. אילן הרשטיין התנדב לאסוף את דליה, את חגית ואותי מתחנת הדלק בקריית אונו ב-1:40 בלילה, שלא נחמיץ חלילה את הריצה היוצאת מבנייני האומה בירושלים ב 3:00 בבוקר.
פגישה משמחת
כשאנו מגיעים לירושלים אני פוגשת בשמחה את ד"ר טלי גולדשמיד, שבאה אף היא לריצת הסליחות. זהו מפגש ראשון שלנו, פנים אל פנים, אף שאנו "מכירות" באמצעות הדואר האלקטרוני, והודות לשותפות אידיאולוגית: טלי טבעונית אף היא, מסיבות מוסריות, ובשנה הבאה אף תעביר במכללת ספיר קורס בשם "היפה והחיה – יחסי בני אדם ובעלי חיים בראי התרבות". בקורס ייבחנו, בין השאר, הסתירות באופן שבו בני אדם תופסים בעלי חיים, כגון ההבחנה בין "חיות מחמד" ל"ארוחת ערב", או הפער בין היחס להתעללויות בבעלי חיים לבין האדישות למצבם במשקי-חי תעשייתיים. לו אני סטודנטית (או מרצה) בספיר, אין ספק שהייתי מפנה זמן לקורס הזה שתעביר טלי.
רצים רבים כבר נקבצו בחנייה של בנייני האומה, ואט-אט אני מאתרת בשמחה את חברותיי ואת מכריי: הידד! הנה סוניה, חוי וציפי, שזו להן ריצת סליחות ראשונה, והן נרגשות במיוחד, וגם כרמית כבר הגיעה, והנה גם עידית שוהם וכן הלאה והלאה. כל פגישה כזו ממלאת אותי שמחה.
רן שילון מברך את הבאים, כמאתיים וחמישים רצות ורצים, ומספר שהתרומות שנאספו תשמשנה לקניית אופניים וציוד רכיבה לילדים בכפר הנוער "קריית יערים". המטרה הטובה מוסיפה לריצה הזו ערך מוסף.
גם השנה המדריך (בהתנדבות) הוא מנש הס, עו"ד ירושלמי דתי, מתאמן ב"אנדיור" ואיש ברזל, שזכה במקום הראשון במרוץ האולטרה אוורסט בחיפה. במרוץ הזה טיפסו המשתתפים על הכרמל עשרים ותשע פעמים ברציפות, כדי להגיע לגובה האוורסט, כ-8,800 מטר. משום מה אני מוצאת עצמי מדווחת על כך בגאווה, כאילו היה זה הישג שלי.
מתחילים לרוץ
למן ההתחלה אנו חשים התרוממות רוח, מאחר שהריצה פותחת בעלייה על גשר המיתרים. אני נזכרת בהתרגשות שפקדה אותי בפעם הראשונה שעליתי עליו, בריצת הסליחות בשנה שעברה. כמה נחמד להשקיף על הרחוב מלמעלה, תוך כדי ריצה. לאחר שאנו עוברים את הגשר אנו עוצרים לעתים קרובות כדי לקבל הסברים ממנש. בשנה שעברה שמחתי בעצירות הללו, שסייעו לי לסדר את הדופק ואת הנשימה. השנה נראית לי הריצה כטיול קליל. הרגליים היו שמחות להמשיך לרוץ, אך בכל זאת אני נהנית מהסבריו המרתקים של מנש. כאשר אנו מגיעים לאנדרטת אלנבי, מספר לנו מנש את הסיפור המשעשע כיצד נכנעו העות'מאניים בפני צמד טבחים בריטים שנשלחו לקנות מצרכים בכפר סמוך ואיבדו את דרכם. אחרי כן נאלצו התורכים לשחזר את טקס הכניעה עוד שלוש פעמים, בכל פעם בפני דרג רם יותר בצבא הבריטי, ובפעם האחרונה בפני הגנרל אלנבי בכבודו ובעצמו.
על גשר המיתרים. צילום: קרן לי
אנו ממשיכים בריצה ושומעים הסברים על בית הכנסת עדס של קהילת ארם צובא, ועל שכונת נחלאות על בתי הכנסת הרבים שבה. "כארבעים בתי כנסת", אומר לנו מנש, "בית כנסת לכל קהילה ולכל תת-עדה, כולל בית הכנסת של האורפלים ובית הכנסת של הג'רמוקלים".
זו כפרתי?
אנו עוצרים סמוך לשוק הכפרות שברחוב יפו. אני תופסת לשבריר שנייה מראה של תרנגול מונף באוויר וממהרת להסב מבטי. "איפה יעל? שהיא לא תסתכל!", אני שומעת ברקע את קולותיהן המודאגים של חברותיי, המנסות להגן עלי. ובאמת איני מסתכלת, אלא מקשיבה להסבריו של מנש על ההתנגדות ההולכת וגוברת למנהג הסליחות בתרנגולים, ועל הנימוקים ההלכתיים נגד קיומו. אני שמחה שהוא מזכיר זאת. אני מכירה את הנושא היטב ואף כתבתי כמה מאמרים נגד המנהג הזה, למשל בקישור הבא.
"לפני יום הכיפורים", אני חושבת לעצמי, "כדאי מאוד שהמין האנושי יזכור לבקש סליחה גם מבעלי החיים שבהם הוא פוגע כל-כך, כולל מהתרנגולים האומללים הללו, הנשחטים כעת לידי". אני נזכרת בשאלתו הנוקבת של הרב חיים דוד הלוי ז"ל: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).
דליה, שכנראה צפתה בטקס, אמרה לאחר מכן שלא תהיה מסוגלת לאכול עוף באותו היום, אלא רק סלט. גם שגיא אמר שהזעזוע ממה שראה גורם לו לרצות להיות צמחוני. התגובה שלהם עולה בקנה אחד עם טענתם המוכרת של לינדה ושל פול מקרטני, ש"אם לבתי מטבחיים היו קירות שקופים, כל העולם היה הופך לצמחוני".
רצים לא רצויים במאה שערים
אנו ממשיכים בריצה לשכונת מאה שערים. רואים את "הקיר" עם הפשקעווילים המזהירים ומחרימים. "קיר הפייסבוק של החרדים", מתבדח מנש. כאשר אנו רצים בשכונה נשמעת צעקה מאחד מתושביה: "הסתלקו מהשכונה שלנו!". לא בדיוק התנהגות המזכירה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אך אני מבינה את החשש של תושבי השכונה מפני העולם החיצוני החודר אליהם. מלבד זאת, ודאי נמאס להם מהמציצנות שלנו על אורחות חייהם. ובכן, אנו באמת מסתלקים מהשכונה, כפי שביקש, ואפילו בריצה.
ריצת הסליחות – עצירה להסברים. צילום: איתן דביר
מרתון? עדיין לא
הירושלמים, שהחלו להתעורר, נבוכים אל מול הרצים השועטים בדרכם, ואני שומעת פלוני "מבהיר" לאלמוני: "לא, זו ריצת הכנה למרתון". אני סקרנית לפשר מילת ה"לא" שבפתח דברי פלוני. איזו אפשרות שהעלה אלמוני ביקש לפסול באמצעותה? אני משערת שאלמוני סבר שזו ריצת מרתון, ונזכרת שבריצת הסליחות הקודמת שמעתי בשעשוע בחור אומר בנחרצות לחברו: "וואלה זה מרתון, אני אומר לך, זה מרתון!". ובכן, עדיין לא מרתון, אך בע"ה את המרתון השני שלי ארוץ בירושלים, ב-1 במארס 2013.
זיכרונות וגעגוע בעיר העתיקה – מחשבות על שמעון ועל אור
חלק נכבד מריצת הסליחות הוקדש השנה לעיר העתיקה, שאליה הגענו כמובן בריצה. אנו רצים ברחובות הרובע הארמני ואחר כך ברחובות הרובע היהודי. הריצה בעיר העתיקה מעוררת בי געגוע לידידי, ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, שהיה עורך לי סיורים פרטיים בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט. שמעון נפטר לפני קצת יותר משנתיים, בא' באלול תשע"א. הריצה גם מעוררת בי זיכרון רחוק הקשור בחברתי אור דן-גור ז"ל, שנפטרה לפני שישה ימים, בראש השנה תשע"ג, ואני עדיין מתקשה לעכל את מותה. כמו מן האוב מגיח זיכרון טיול לילי בירושלים עם אור ועם ידידי מאוסטרליה, טים. טים הגיע לביקור בארץ בעקבות אהבה, שהפכה לאהבה נכזבת. אור התגייסה למשימה לנסות לרפא את לבו השבור, והציעה שניסע אתו לטיול בירושלים. בין השאר טיילנו גם בעיר העתיקה. תמונתה של אור הבריאה והקשובה כל-כך לזולתה, המטיילת ברחובות ירושלים, מטשטשת לרגע את השמות שעשו בגופה החלוש שנים ארוכות כל-כך של מחלת חולשת השרירים, שממנה סבלה. אור לא התעניינה בתחביב הריצה שלי. מבחינה מסוימת נראה היה שהוא מציב חיץ בינינו, שהרי כיצד יכולתי לשתף אותה בהתלהבות שלי מהריצה בעוד היא רתוקה למיטתה? אבל כעת, בזמן הריצה, אני חושבת עליה, כיצד טיילה עמנו בעליזות ובקלילות ברחובות ירושלים. אני רוצה לזכור אותה גם כך, בימיה הבריאים. אני חושבת עליה תוך כדי ריצה ומציבה לה אבן זיכרון בלבי. גם כעת, בכך שאני כותבת עליה, אני למעשה מבקשת לבנות לה מצבת זיכרון ממילים.
מנש ממלא את תפקידו (צילום: איתן דביר)
חריגות בנוף רחבת הנשים בכותל
אנו מגיעים לשוק הערבי ומנש עוצר להסברים. ממשיכים הלאה, חולפים על פני חומה מימי בית ראשון, ומגיעים לבית כנסת "החורבה". אני נזכרת בסיור שערכתי בו לפני כמה שנים עם חברתי מגרמניה, מריון, ועם בנה דניאל. ברובע היהודי מצביע מנש על מקום קבר האחים של לוחמי הרובע, שבו נטמנו 48 גופות של לוחמי הרובע ותושביו (שלאחר מכן הובאו לקבורה בהר הזיתים). צעיר הלוחמים שנקברו בו הוא נסים גיני בן העשר, ששימש כקשר. קשה לי לחשוב על כך שילדים השתתפו במלחמה. מה היה אומר על כך יצחק קדמן יו"ר המועצה לשלום הילד? "הזמנים השתנו", אני מזכירה לעצמי. "לא יהיה זה נכון לשפוט את העבר באמות המידה של ההווה. הרי הייתה זו מלחמת קיום גם בעבור הילדים". כאשר אנו מגיעים לכותל מוכרזת הפסקה, ואני ניגשת עם ציפי ועם עידית שוהם לרחבת הכותל. עם בגדי הריצה ותרמילי השתייה או חגורות המים לגופינו, אנו חריגות בנוף, אף שציפי מכסה את שערה במטפחת (אני מסתפקת בכובע הריצה).
ממשיכים לרוץ ומגיעים לאתר המכונה "קבר דוד". האתר, כפי שמסביר מנש, מקודש לשלוש הדתות, ולכן היווה גורם לסכסוכים. אני נזכרת בשירו של יהודה עמיחי, הר ציון, המסתיים במילים: "אך הם כִּסוּ במרבדים חמים / את דוִדָם, שלא היה בפנים". ואכן, לפי עדות המקרא דוד נקבר בכלל בעיר דוד.
בכותל, עם בגדי ריצה. צילום: עידית שוהם
צריך ללמוד לבקש
מכאן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה. כמה מאתנו, ובהם כרמית, מצטרפים למסלול ארוך יותר, המוסיף עוד כשלושה וחצי ק"מ. מאחר שאילן, שאתו הגעתי לירושלים, ממהר לחזור כדי להגיע בזמן לעבודתו, אני מוותרת בצער על המסלול הארוך ורצה את המסלול הישיר. אולם עלי להודות שיותר מאשר אני מצטערת על תוספת הריצה שלא רצתי, צר לי להחמיץ את הפריסה. זאת בעיקר לאור העובדה שסוניה הכינה עוגת דבש ללא דבש, טבעונית למהדרין. כאשר אנו מגיעים לבנייני האומה מחכה לי הפתעה נעימה: דליה, שגם לה צר לוותר על הפריסה, שואלת בקול רם אם יש במקרה מישהו המגיע לקריית אונו, ושאתו נוכל לתפוס טרמפ. אף שהמהלך הזה נראה לי חסר סיכויים, מתברר לי להפתעתי שאכן יש – נתן, שאותו לא הכרתי לפני כן, הוא תושב קריית אונו. כמו תמיד, מתברר שלא מזיק לנסות, ולעתים אפילו מועיל עד מאוד. "פשוט צריך ללמוד לשאול ולבקש, וכדאי לך לזכור את הלקח הזה", אני אומרת לעצמי בלבי. שלושתנו – דליה, חגית ואני – מחליטות לשוב עם נתן ולשחרר את אילן מהצורך לסטות מדרכו ולהשיבנו לקריית אונו (זה לא שאנו כל-כך מתחשבות, כמו שאנו רעבות). אז כעת יש זמן ליהנות מהמתיחות שמעבירה דליה לקבוצה, משיחה נעימה עם חברי הקבוצה, וכמובן – מתדלוק הגוף בשתייה, פירות, עוגיות טבעוניות והעוגה הטבעונית שהכינה סוניה. כעת אני מרגישה מוכנה יותר לקראת צום יום הכיפורים שיחול בערב. אה, כן. נשאר רק העניין השולי הזה של לחזור בתשובה שלמה.
התרגשות נעימה ותוצאה רצויה
אף שכולנו נהנינו מריצת הסליחות, אני נהנית בעיקר לחוות אותה דרך עיניהם של אלה שזו להם הריצה הראשונה. סוניה ניגשת אלי, מעניקה לי חיבוק חם ומודה לי על שבזכותי הצטרפה ל"אנדיור", ולבי כמובן גואה משמחה. ותוצאה מאוד רצויה ומשמחת, מבחינתי – בעקבות ריצת הסליחות החליטה טלי גודשמיד להצטרף לריצות הקבוצתיות שלנו ביום שישי, כך שכבר לא אהיה הטבעונית היחידה בקבוצה! הידד!
ולסיום, קישור לתמונות מריצת הסליחות, שצילם איתן דביר:
7.10.2012
יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
