יעל שמש משתפת בהתלבטויות שמלוות כל רץ בשבועות האחרונים: האם לצאת לרוץ? ואם כן, איפה בטוח יותר – בעיר או בשטח?
מאת:יעל שמש
"אני כמעט שלא רצה כעת", אמרה לי בצער חברתי מירב, "חוששת מאזעקה בזמן הריצה". "אבל צריך להשתדל לדבוק בשגרה", עניתי לה, משל הייתי ניר דבורי המתראיין באולפן ערוץ 2.
ובאמת, כמו רוב חבריי, איני מבטלת אימוני ריצה. שגרה, לכאורה, אך למעשה, לאחר שאני מקדישה לכך מעט מחשבה, אני נוכחת שאפשר לגרד את שכבת השגרה ולמצוא מתחתיה את ה"חירום". משהו בחוויית הריצה השתנה. אם בעבר הייתי יוצאת לאימונים האישיים שלי חופשיה כציפור דרור, רצה לאן שנשאו אותי רגליי, בלא להקדיש לכך יותר מדי מחשבה, כעת אני תופסת את עצמי לעתים שוקלת שיקולים שונים ומשונים, החורגים מהשגרה: האם לצאת לרוץ בשטח הפתוח, בשדות כפר מעש, או שמא עדיף שארוץ ריצה עירונית?
יתרונות השטח הפתוח ברורים: הנאה רבה יותר והכנה טובה יותר למרוץ שאני כעת מתכוננת לקראתו – סובב עמק, אולטרה מרתון של 61 ק"מ בשטח, בעמק יזרעאל.
חסרונות: אם לפתע תישמע אזעקה (בכלל, שומעים אותה בשטח?) היכן אוכל למצוא שם מחסה? ואם חלילה יקרה לי משהו, מי ידע על כך, יושיט לי עזרה או יודיע למשפחה?
מיגונית במקום סביל צילום: יריב גלבוע
ולכך נוספת התלבטות "גורלית": אם תתפוס אותי אזעקה בזמן הריצה, האם לנהוג לפי הנחיות פיקוד העורף, להשתטח על הבטן ולהגן על ראשי בידיי? האמת היא שיש סיכוי רב יותר שאעשה זאת בשטח הפתוח מאשר בעיר, שם אני משערת שרוב האזרחים לא ימלאו את ההוראות, ואחשוש להיראות מגוחכת (מגוחך לשקול שיקול כזה של "איך זה יראה?", אבל הבה נהיה כנים…).
אז אולי ניתן להוסיף זאת כנקודת זכות לריצה בשטח הפתוח: סיכוי רב יותר שאנהג לפי ההנחיות?
לעתים אני בכל זאת רצה ריצה עירונית – בקריית אונו, בגני תקווה או בסביון. ריצה בסביון חביבה עלי בדרך כלל בגלל המחסה מפני השמש שהיא מספקת. העצים הרבים והגבוהים שברחובותיה הם פתרון נהדר לאימוני קיץ. מצד שני, הבתים הפרטיים לא יספקו לי מחסה מפני רקטות. לכן איני מרבה לפקוד את סביון לאחרונה. כאשר אני רצה בקריית אונו או בגני תקווה, אני מעדיפה מסלולים שיש בהם בתי דירות, ולא בתים פרטיים. בעודי רצה, עיני בולשות אחר מקומות מחסה פוטנציאלים. בניינים ללא דלתות נעולות נראים לי לפתע צאצאים של אברהם אבינו, מכניסי אורחים ומתחשבים כאבי האומה, ואילו על חבריהם הנעולים אני מביטה בעין עקומה: חסרי התחשבות שכמותם!
לאחרונה אני מבחינה במקלטים, שעד כה לא חדרו לשדה הראייה שלי ולא הייתי מודעת לקיומם. ובנוסף לאלה, מיגונית גדולה צצה בוקר אחד, כפטרייה לאחר הגשם (או כמיגונית לאחר מטח רקטות) ברחוב שבו אני עוברת מדי יום. רכוש מגן דוד אדום, נכתב עליה. ופתק בכתב יד מודיע כי היא נועדה לעוברי אורח. אני נרגשת מהמחווה המזכירה לי את המפעל היפה של הקמת הסֶבּילים (ובעברית: רְהטים, משקיות, אותם מתקני מים שנתרמו בידי אנשים שונים לרווחתם של עוברי אורח). רק שבמקום מים חיים מדובר כאן במחסה להגנה על החיים מפני אש חמה. אני מנסה לחשוב איפה הייתי רוצה לראות מיגוניות נוספות, ומגיעה למסקנה חד-משמעית: עדיף לתרום כאלה ליישובי עוטף עזה, שבאחד מהם חיים אחי וגיסתי. הללו סובלים ממציאות החיים הזו של הפגזות כבר ארבע-עשרה שנים, ובניגוד לי – עומדות לרשותם חמש-עשרה שניות בלבד כדי למצוא מחסה, ולא דקה וחצי.
אך בעיקר אני חולמת, תוך כדי ריצה, על מציאות שונה, שבה כלל לא יהיה צורך במיגוניות, ובמקום לרוץ לתפוס מחסה ירוצו תושבי הדרום וכל תושבי הארץ אך ורק להנאתם, ובזמן הריצה, עיניהם לא יתורו אחר מקומות מחסה אפשריים ומוחם לא יוטרד בשאלה אם להמשיך לרוץ בשעת האזעקה, או לעבור לישיבה שפופה, או שמא להדר ולהשתטח על בטנם כשידיהם מסוככות על ראשם.
30.7.2014
יעל שמש
מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן,
פעילה למען בעלי-חיים
היכנסו לבלוג של יעל שמש ב-Shvoong – טבעונית למרחקים ארוכים
