חודש אוגוסט הביא בכנפיו שינוי בריצות הקבוצתיות של ימי שישי של "אנדיור", והפגיש אותי עם מסלולי ריצה חדשים ביער אשתאול. באתר "אנדיור" נרשם שהריצה תהיה ארוכה מתמיד, כשעתיים, ולכן יש להביא מזון ומים יותר מהרגיל
מאת:יעל שמש; צילומים: רן שילון ואריק הופמן
מבט על יער אשתאול – עבר והווה
באוגוסט 2010 טיילתי באזור עם אישי, יריב. בחוויות מהטיול שרשמתי לעצמי הזכרתי בהשתאות מפגש עם גבר ואישה שרצו בעלייה (המתונה, כפי שאני מבינה היום) של נחל כסלון. וכך כתבתי: "הגבר הקדים את האישה אך נראה היה שהוא בשארית כוחותיו ואילו היא שומרת על כוחותיה. הוא לא השיב לברכת השלום שלי, ואילו היא הקדימה וברכה לשלום". יריב תיאר את הדברים ביתר דרמטיות. הגבר, לטענתו, הביט בנו במבט שוטם, ובכלל, נראה כמי שעומד להשיב בקרוב את נשמתו לבורא. כאשר סיפרתי ליריב על כך שנרוץ ביער אשתאול, הוא הפציר בי לתור אחר מקום קבורתו או, למצער, אחר רוחו המשוטטת וחסרת המנוח של אותו רץ אלמוני שפגשנו לפני שנתיים.
באותו טיול לא העליתי בדעתי שיבוא יום ואני אהיה זו שתרוץ בעליות יער אשתאול, ואף בעליות רציניות ותלולות בהרבה מאותה עלייה שבה פגשנו את הזוג הרץ.
הריצה ביער אשתאול שונה ממה שהכרתי עד כה בבן שמן. ראשית, מזג האוויר נוח בהרבה, פחות לח, ופחות חם, ולעתים ניתן אפילו ליהנות ממשבים קרירים. שנית, הנוף שונה. יער בן שמן יפה עד מאוד, בעיקר בעונת הפריחה, אך קשה להתחרות בנוף ההרים שבאזור אשתאול. מלבד זאת, תמיד נחמד לגוון. שלישית, גם אופי האימונים השתנה: בשבועיים הראשונים לא התרחקנו מהבסיס, אלא רצנו הלוך ושוב במעלה שלוש עליות: "רוצו עשר דקות וחִזרו", אמר לנו רן שילון, וכל אחד עשה זאת בקצב שלו. לעתים היה צריך לעבור להליכה, כאשר העלייה נעשתה תלולה מדי. את הציוד – הפתעה נעימה! - השארנו למטה. כאשר חזרנו מהעליות רצנו ל"מטבח", אזור החניה, שבו היה מונח הציוד שלנו, והרווינו את הצימאון, או לקחנו ג'ל. הנוף, כאמור, יפה להפליא והזכרתי לעצמי שוב ושוב, תוך כדי ריצה, לא לשכוח להתבונן בו. מפעם לפעם שיבולים ליטפו את פניי. לסיום האימון בשבוע השני הוסיף רן גיוון – ריצה של עשר דקות באפיק מלא אבנים. נהניתי מהאתגר והצטערתי כאשר האימון הסתיים.
ריצה ארוכה ומאתגרת
בשבוע השלישי – שינוי. רן הודיע לנו שהפעם נישא את כל הציוד עלינו ונצא לריצה ארוכה. אך קודם כל ריצת חימום במעלה נחל כסלון. רן התייחס אליה בביטול – השביל נוח למדי, ואינו מאתגר. לאחר מכן התפצלה הקבוצה לשניים – אלו שבחרו לרוץ בדרכים המאפשרות ריצה רצופה, רצו עם אילן פריש, ואלו שבחרו "ריצה טכנית", כפי שהגדיר אותה רן, בדרכים תלולות יותר, שלעתים מחייבות מעבר להליכה, הצטרפו לרן. חברתי כרמית ואני הצטרפנו לקבוצה השנייה.
הפסקת ג'ל
התחלנו במורד נחל כסלון, טיפסנו במעלה נחל כרמילה לכיוון בית מאיר, ירדנו בדרך הג'יפים ועלינו לדרך המשלטים, ירדנו לדרך בורמה, ומשם, מבית מאיר, המשכנו לאורך שביל ישראל, לאורך דרך נוף צפונית של נחל כסלון, שאותה הכרנו כבר מריצות קודמות. משם חזרנו בירידה תלולה לנחל כסלון.
תיאור המסלול הזה אינו מעביר את היופי שנגלה לעינינו תוך כדי הריצה, ובעיקר כאשר הגענו לפסגות והיה אפשר להשקיף על הנוף במבט רחב. גוונים שונים של ירוק עצים טובלים בכחול שמים. רן, שרץ מהר לפני החבורה, קטף תאנים בדרך וחילק לרצים. החוויה שנותרה לי מהריצה הזו היא של טיול-ריצה או של ריצת-טיול, ובכך אין כוונתי לומר שהיה קל ופשוט. היה קשה, אך מהנה מאוד.
אף שמזג האוויר ביער אשתאול קריר ויבש יחסית, הזענו כהוגן. "כולנו נראים כמו אחרי מקלחת", צחקתי למראה חבריי נוטפי הזעה לאחר אחת העליות, בידיעה (ובתחושה) ברורה שאף אני נראית כך. "מי הבטיח לנו מזג אוויר יבש?" נשאל רן, ההוא שהבטיח. אך רן התחמק באלגנטיות של חזאי מכל אחריות. כאשר רצנו בשביל ישראל נהייתה הריצה קלה ונוחה. שם גם פגשנו חבורת מטיילים שהופתעה למראה הרצים, ממש כפי שאני הופתעתי לפני שנתיים למראה הזוג הרץ.
שאלתי את רן כיצד גילה את האזור, והוא השיב לי שהחל לרוץ בו בערב יום העצמאות לפני חמש שנים. הריצה הראשונה שלו באזור הייתה עם חבר, שליווה אותו באופני הרים. הוא החל את הריצה בנחל כסלון למטה, טיפס לצובה, ירד לנחל שורק וטיפס לנס הרים. לדבריו, הייתה זו אחת הריצות המדהימות ביותר שהיו לו בחייו. באותה שנה רץ באזור עוד כמה פעמים עם חברים שהתאמנו לתחרות באנגליה. מאז הוא שב למקום עוד עשרות פעמים, ו"חרש" את ההרים מכל כיוון אפשרי. יש לברך על כך, כי נראה שכל חברי הקבוצה נלהבים כעת לרוץ באזור היפהפה הזה.
סיפורו של איש הברזל
והנה, סוף-סוף הירידה האחרונה מדרך נוף צפונית לנחל כסלון, ירידה שאותה הכרנו כבר מהאימונים הקודמים. רצתי לצד טל יעקבי, שהשתתף השנה בתחרות איש ברזל באוסטריה, ושיתף בחוויותיו באתר "אנדיור". ניצלתי את ההזדמנות לשמוע, ממקור ראשון, היאך ולמה הגיע לתחרות הזו. ובכן, "חפש את האישה". הייתה זו אשתו שהעניקה לו במתנה מינוי לחדר כושר. היא לא העלתה בדעתה ש"בטטת הכורסה" שלה יישבה בקסם של עולם הספורט, עד כדי כך שחמש שנים אחרי כן יהפוך לאיש ברזל. לוּ הייתה יודעת מראש, ספק אם הייתה חוזרת על מתנתה. "לא היה לך שום קשר לספורט לפני כן?", שאלתי בהפתעה. "ממש לא", השיב טל. "לא אהבתי ספורט. בתור תלמיד היה לי שלילי בספורט. דמייני לעצמך – שלילי בספורט!" צחקתי וניסיתי לדמיין את הדרך שעוברים משלילי בספורט לאיש ברזל.
בתיאבון!
הסתיימה הריצה והנה חידוש מרענן – דליה מיכאלי ארגנה את הקבוצה ל"פריסה" בתום הריצה. כל אחד מהחברים הביא עמו כיבוד. אני הבאתי כמובן כיבוד טבעוני – חטיפי תמרים, אוכמניות ואגוזים, שקניתי בחנות טבע. הם זכו להצלחה. נהנינו משתייה, מפֵּירות ומנשנושים כיד המלך. כן, גם אני, הטבעונית שבחבורה, מצאתי מה לאכול. גולת הכותרת, מבחינתי, הייתה עוגת גזר טבעונית של סוניה (ואגב, גם ללא גלוטן, כי לסוניה יש צליאק), ובה שוקולד מריר ואגוזים. זו לה פעם ראשונה שהיא מכינה עוגה טבעונית, בלא ביצים, והיא לא הייתה בטוחה שהמבצע יצליח. ובכל זאת החליטה לנסות להכין כיבוד שגם אני אוכל ליהנות ממנו. המחווה המתחשבת הזו ריגשה אותי מאוד. כך גם המחווה של ציפי, בריצה אחרת, שבה הכינה תפוחים אפויים עם צימוקים, והשתמשה בסילאן, במקום בדבש, כדי שגם אני אוכל לאוכלם. וכיצד יצאה העוגה של סוניה? היא הייתה טעימה להפליא וזכתה לשבחים רבים. חזרתי לביתי ברכוש גדול. סוניה ארזה לי בנדיבות פרוסות עוגה טבעונית, ויריב ואני נהנינו מהן הנאה מרובה. סוף-סוף יצא גם ליריב משהו מהריצות שלי…
סוניה, יעל ואילנה נהנות מעוגה טבעונית, עם תום הריצה
צילומים: רן שילון ואריק הופמן
11.9.2012
יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
