יעל שמש מספרת על ההתלבטות הנצחית האם להישאר במיטה החמה או לצאת לרוץ בגשם ובקור
מאת:יעל שמש
ריצה הֵרואית עם יואל
"אם אנחנו עושים את זה, אנחנו משוגעים", אמר לי בחיוך יואל שטיבל, כאשר נפגשנו. קבענו לרוץ יחד את הריצה הארוכה של השבוע, כשלושים קילומטר, ביום חמישי של שבוע הסערה שנחת על ישראל. כל אחד מאתנו רץ כבר כשני קילומטר מביתו למקום המפגש שקבענו. הריצה עצמה עדיין לא החלה, ואנו כבר רטובים לגמרי. האחראי לכך הוא מטח גשם וברד שירד זמן קצר לאחר שיצאנו מהבית, הוא מגבעת שמואל ואני מקריית אונו. הייתה זו ללא ספק ריצה הרואית. רצנו לירקון ומשם לחוף הים, עד יפו גבול בת-ים ובחזרה לתל-אביב. בחצי השעה האחרונה של הריצה התחדש מזג האוויר הסוער. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כרצה שהיה לי קר משך כל הריצה. אבל נהניתי כל כך ממראה התנים והברווזים בירקון, הים השוצף ושתי הקשתות שפיארו אותו (והזכירו לי את שני הירחים של הרוקי מורקמי בספרו 1Q84) – האחת שלמה ומלאה והשנייה, מעליה, מהוססת ומגומגמת. נהניתי גם מהריצה בצוותא אגב שיחה על דא ועל הא. חזרתי לביתי עם שמחה בלב וּבשיניים נוקשות. גם שמחתי שאפשר לסמן וי על הריצה הארוכה של השבוע. אין ספק שלולא קבעתי עם יואל, הייתי חוזרת לביתי מיד לאחר מטח הברד הראשון. אז תודה לך, יואל!
להיפרד מהשמיכה?
מרתון טבריה הולך ומתקרב. כעת אני כבר ב"טייפר", אך עוד לפני זמן קצר, במהלך ההכנות האינטנסיביות לקראת המרתון, נזכר החורף להגיע. הבקרים קרים גם כאשר לא יורד גשם. לעתים קשה להיפרד מהמיטה החמה ולצאת לאימון הריצה, בעיקר לנוכח החתולים המתחפרים במיטה, נראים כנהנים מהחיים הטובים ושולחים בי מבטים תמהים כאשר אני עוזבת את המיטה ואותם. אבל דבקתי בעקשנות בתכנית האימונים, ולשם כך נעזרתי בחברַי לקבוצה. יעמדו כולם על הברכה.
ג'ינג'יק ויוליה בחרו במיטה צילום: יריב גלבוע
תכנית האימונים
תכנית האימונים שמכין לי אילן פריש בנויה כך:
ימי ראשון: "ריצות הפאדיחה", בגפי, בדופק נמוך במיוחד, ריצות אִטיות להחריד, שעליהן אכתוב פוסט נפרד.
ימי שני: אימוני כוח. בביתי או במועדון One size בהרצליה. בזכותה של דנה בר שאוספת אותי חזרתי לאחרונה לאימונים במועדון, בהדרכת אור-לי הופמן בר. בהפסקה שנטלתי לי מהאימונים הללו הספקתי לשכוח עד כמה הם קשים ועד כמה הם מאיצים את הדופק. דנה ואני יוצאות מהבית ב-5:30 בבוקר, כדי להקדים חצי שעה של ריצה לאורך החוף לאימון הכוח. כמה נעים לי לרוץ תוך כדי שיחת רֵעות ולהעמיק את ההיכרות שלי עם דנה. בנוגע לחזרה מהרצליה – בכל פעם אני מוצאת טרמפ אחר שיקרב אותי לקריית אונו. תודה לכל מי שנעזרתי בו עד כה ולכל מי שעוד איעזר בו.
ימי שלישי: אימוני אינטרוולים באצטדיון הדר יוסף תחת שרביטו של רן שילון. מירב אוספת אותי מאזור מכון מור, ואנו נהנות יחדיו מ"זמן איכות" בנסיעה הקצרה עד לאצטדיון. תודה לאילן שרמן, שלעתים סער ואני נעזרים בו כמכתיב קצב (עד לשלב שבו איני מצליחה לעמוד בקצב שלו, והוא פורש כנפיים ועף).
ימי רביעי: אימוני עליות או אינטרוולים עם אילן פריש. עד כה התקיימו בסידני עלי, אולם כעת עברו לאזור רדינג. תודה לדנה, ליואל ולכרמית, שאִתם אני תופסת טרמפ. ושוב תודה למכתיב הקצב – אילן שרמן.
ימי חמישי: ריצות ארוכות. כאשר רצתי לבד בחרתי לרוץ את הריצה הארוכה בפארק הלאומי, נהנית ממראה בעלי הכנף. לא הצלחתי לרוץ בקצב שקבע לי אילן פריש. אולם שתי ריצות ארוכות רצתי עם מתניה יוזביץ, שהכיר לי כבישים ושבילים חדשים לריצה, המתחילה מפתח הבית, כולל מקטע מקסים משביל ישראל. המוטו של מתניה הוא "The miles make a runner", כך שאין לו בעיה להצטרף אלי לריצה ארוכה, בין אם הוא מתכוון לרוץ מרתון בקרוב ובין אם לאו. האימונים הללו היו מוצלחים יותר מאימונים שבהם רצתי לבד, מבחינת הקצב, ונעימים יותר בשל החֶברה.
ימי שישי: אימונים קבוצתיים בשטח, כעת ביער בן שמן. במי לא נעזרתי כדי להגיע לאימוני שישי? בדרך כלל חגית כ' ועדנה, אך בעבר נעזרתי גם בסוניה, בחגית ש', באריק, בטל ובכרמית. מאז ש"גיליתי" את דנה ואת הקרבה הגיאוגרפית שבינינו, התחלתי להגיע אליהם אִתה.
שבת: שבת שלום ומנוחה.
ריצה ארוכה עם עידית סעד צילום: אילן פריש
חצי מרתון עמק המעיינות
ברצוני להרחיב מעט על אחת הריצות הארוכות – חצי מרתון עמק המעיינות. בתכנית שכתב לי אילן פריש צוין שיש להוסיף שעת ריצה לאחר המרוץ. אבל חששתי שלא יהיה לי זמן לכך. השבת נכנסת מוקדם בתקופה זו של השנה. היה זה מתניה שהעלה את הפתרון: להוסיף שעה לפני המרוץ. הוא אף הציע שירוץ עמי את הריצה שלפני המרוץ. נרתעתי מהרעיון, בהנחה שיישומו יפגע בתוצאת המרוץ. ובכל זאת דיווחתי עליו לאילן פריש, מתוך תקווה שישלול אותו. אך אילן אִכזב וטען שזהו רעיון מצוין. נפלתי בפח. ובכן, מרוץ עמק המעיינות הפך לריצת אימון, ובסופו של דבר שמחתי בכך. אילן שרמן הסיע את מתניה ואותי. הוא הוריד אותנו לפני שהגענו ליעד, כדי שנוכל להתחיל בריצה שלפני המרוץ. כאשר סיימנו את הריצה, פגשנו אותו במקום שבו קבענו מראש להיפגש, במטרה לרוץ את המרוץ יחד. ואכן, את רוב המרוץ רצנו שלושתנו יחד, והדרך נעמה לי. גם מזג האוויר היה מושלם.
מחנה אימונים ניצנה ותודה לציפי
אקורד אחרון באימונים האינטנסיביים למרתון היה מחנה האימונים של "אנדיור" בכפר הנוער בניצנה, ועליו כבר כתב רן שילון, בטור האישי שלו באתר זה. לא השתתפתי בכולו, אלא בחרתי לחזור לביתי לפני השבת. בנוגע לנסיעה לשם – כרמית הסיעה אותי עד לביתה של עידית סעד במכבים, ומשם המשכנו שלושתנו במכוניתה של עידית. הייתה זו הזדמנות לשוחח בנחת ולהשלים פערים. שמחתי לחלוק חדר עם עידית שוהם. ביום חמישי, היום הראשון למחנה, רצנו בהדרכת אילן פריש ואיילה סטאין ב"נתיב השלום", הבנוי ממאה עמודים שעל כל אחד מהם חרוטה המילה "שלום" בשפה אחרת. הנוף המדברי מרחיב את לבי. מבחינתי, זה לשוב הביתה, שהרי נולדתי בבאר-שבע וגדלתי בעומר. ביום שישי בבוקר התקיימה הריצה הארוכה של השבוע. מאחר שמיהרתי לשוב לביתי לפני כניסת השבת, הסתפקתי בשלושים קילומטר שאותם רצתי בשעתיים וחמישים דקות. ממילא רן אינו מאמין ברעיון של "ריצה מסכמת". חלק נכבד מהריצה נהניתי מחברתה של עידית סעד שרצה לצדי. כאשר סיימתי את הריצה חיכה לי מרק טבעוני שהכין רן. לביתי חזרתי עם ציפי בראל, שאף היא שומרת שבת ובחרה לבלות את סוף השבוע עם משפחתה. תודה ענקית שלוחה לציפי, שלמרות הלחץ להגיע לפני שבת התעקשה להביא אותי עד לביתי בקריית-אונו, אף שהצעתי לה שתוריד אותי במודיעין, שם היא גרה, ומשם אקח מונית. השבת עברה עלי במנוחה נעימה, ואילו חברי קבוצת "אנדיור" שהשתתפו במחנה המשיכו "להתאמן על רגליים עייפות". האמת היא שהתקנאתי בהם מעט, כאשר חשבתי על האימונים שהחמצתי, אך לפעמים טוב וגם ונעים להישאר עם בן הזוג ועם החתולים, מתחת לשמיכה.
ריצה בנתיב השלום צילום: אילן פריש
2.1.2014
יעל שמש
מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן,
פעילה למען בעלי-חיים
היכנסו לבלוג של יעל שמש ב-Shvoong – טבעונית למרחקים ארוכים
