לשבור חלונות
שלושה שבועות לפני מרתון ירושלים צלעתי קשות באשמת דלקת בגיד אכילס. הייתי בטוחה ש"הלך המרתון", אבל רן שילון החזיר את הדברים לפרופורציות. פציעה אינה סוף העולם ואפילו לא סוף החלום על המרתון. אז כן, גם אני הצטרפתי למועדון שאף אחד אינו שש להיות חבר של כבוד בו, מועדון המשתמשים בשירותי פיזיותרפיסט ספורט. בהמלצת רן וחברות לקבוצה שעברו דבר אחד או שניים בענייני פציעה, הגעתי למרפאה ברמת חן, ליובל דויד. בדחילו ורחימו שאלתי אותו אם אוכל לרוץ את המרתון. לשמחתי, הוא לא שלל את האפשרות, אך פסק שכדי שאגיע למרתון במצב אופטימאלי, מבחינת הפציעה, עלי להימנע מאימוני עליות, משום שהעליות מכבידות במיוחד על הגיד. גזר דין קצת מאיים, לנוכח העובדה שבמרתון מחכות לי עליותיה של ירושלים… הפסקתי אם כן להתאמן ב"ירושלים הקטנה", כפי שאני מכנה בחיבה את הרחובות שמאחורי ביתי, אזור של עליות וירידות, ובמקום זה רצתי בפארק. יום לפני המרתון הגעתי ליובל שיחבוש את כף רגלי, ושנינו קיווינו לטוב.

ואחי ישי תהה: "קודם כל את משלמת הרבה כסף כדי שיהרסו לך את הגידים, ואחר כך את משלמת הרבה כסף כדי שיתקנו לך את הגידים. אם את רוצה לתרום לתל"ג, למה שלא תשברי חלונות?" החלטתי לשקול את עמדתי בעניין התמיכה בצמיחה הלאומית, אך רק לאחר המרתון.

השכמה
4:30 בבוקר, והנייד מצפצף. "בוקר טוב. וידוא קימה" – מגיע מסרון מליאת. "מזמן", אני משיבה לה בלאות מסוימת. אני ערה כבר מ-1:30. כל ניסיונותיי לשוב ולהירדם נכשלו. אני נרגשת מדי.

ליאת, חוי ואני תופסות טרמפ לירושלים עם אילן פריש, מאמן ב"אנדיור". ליאתי מפתיעה אותי ומביאה לי מתנה, מחזיק מפתחות מקסים של חיפושית מזל מתוקה להפליא שהכינה בעצמה, ופתק מרגש לא פחות שבו היא מודה לי על שבזכותי היא עומדת להשתתף במרתון היום.

נקודת ההתחלה אכן. אני זו שפיתיתי את ליאת להירשם למרתון ירושלים, לאחר שסיימה מרתון בברלין, אך לתחושתי אני זו שצריכה להודות לה על שהסכימה להירשם למרתון סמוך למדיי למרתון הקודם, כאשר ההכנות אליו נופלות על תקופה עמוסה אצלה. "אם לא נירשם זה לא יקרה", האיצה בי. וכך, חודשים רבים לפני המרתון עצמו, לחצו הרצות 187 ו-188 בו זמנית על כפתור ההרשמה וחשו שהחלו בעצם אותו הרגע במסע שלהן לקראת המרתון השני בחייהן. הכנה למרוץ בגן סאקר – אווירת קרנבל. תחפושות ומיצגים משעשעים. לצד השטותניקיות החביבה, הארגון למופת. איני מבינה כיצד, אך אין לחץ בשירותים ("שירותים אמתיים" התלהבה מירב, שהגיעה אף היא לרוץ את מקצה ה-10 ק"מ), והפקדת החפצים מהירה ומאורגנת. למזלנו, חוי נמצאת אתנו, ומאחר שהיא תתחיל לרוץ אחרינו ועדיין אינה מפקידה את התיק שלה, ליאת ואני יכולות להישאר בבגד עליון לגופנו, שאותו אנו מוסרות לה ממש לפני הזינוק. בכל זאת, קר בירושלים…

מתרגשות לפני הריצה: חוי, יעל וליאת

הידד! הנה גם מרינה, שאף היא תרוץ מרתון מלא. ליאת, מרינה ואני רצות חבוקות
לקו הזינוק. מוזיקה שמחה וקצבית משרה אווירה חגיגית. מתחילים!

בניגוד להוראות המאמן בפגישת ההכנה לקראת המרתון אמר לי רן שילון לרוץ לאט את חמשת הקילומטר הראשונים, להגביר מעט בקילומטר השישי, ורק לאחר עשרה ק"מ לעבור לקצב המרוץ. אבל אני מנסה לרוץ לצד ליאת, אף שהיא משמעותית מהירה ממני. איני חשה שהקצב מהיר מדי, אבל שעון הג'י-פי-אס מלמדני שהגזמתי. מלבד זאת, רן אמר לי להאט בעליות, ולעבוד קשה בירידות, אך ליאת גומעת את העליות בקלילות. אין ברירה, אני נאלצת להיפרד מהפנטזיה של לרוץ בצוותא ומגלה שהגוף שלי כואב ודואב. למעשה, משך כל המרוץ הגוף כאב. לאחר שעה וחצי של ריצה נכנעתי, ולקחתי כדור אחד של פראמול. נדיר שאני משתמשת בתרופות, ולפני המרתון הקודם סירבתי לשקול את האפשרות להצטייד בכדור נגד כאבים. אבל כנראה שהתקלקלתי מאז. הכאב אינו נרגע, אך גם אינו גובר. לכן ייתכן שהכדור אכן עזר. אני מסתייעת בנשק רב העצמה הטמון בחגורת הפאוץ' שלי – פתקי עידוד לשעת קושי שהכינו לי אימא שלי, אישי יריב וחברתי רונית, ושאותם אני קוראת לראשונה במרתון, ושואבת מהם כוחות. אני מנסה לנתק את הנפש מהגוף הדואב, וליהנות מהאווירה הקסומה. ירושלים של זהב איזו חוויה מרוממת נפש היא לרוץ בירושלים! לא רק בגלל ההיסטוריה של העיר הזו ובשל הנוף המרהיב, אלא גם בזכות הקהל הירושלמי הנפלא.

הם עומדים – מטף ועד זקן – בצדי הרחובות או במרפסות הבתים ומעודדים את הרצים. אולי לא יפה להשוות, אבל לא חוויתי חוויה כזו במרתון תל-אביב. מזג האוויר נפלא. קריר ונעים. הארגון – כולל פריסת המים וחלוקת הבקבוקים הקטנים – מצוין. גם הפקדת התיקים התנהלה ביעילות ובמהירות, בניגוד גמור למה שאירע במרתון תל-אביב בשנה שעברה.

פגישות משמחות במהלך הריצה
ממש בתחילת המרוץ, מור שלזינגר, גם היא ברצים, קוראת בשמי ומציגה עצמה. עד כה הכרתי אותה רק מהבלוג מעורר ההשראה שלה; חברתי כנרת קוראת בשמי בקילומטר העשירי, בכיכר פריז, שם המתינה לי; אחד מצוות הארגון מזהה אותי ממרוץ בגין ומשבח אותי: "כל הכבוד, גם מרוץ בגין וגם מרתון…"; ולפתע אני פוגשת את סוניה (שלא נרשמה למרוץ), רצה נגד כיוון התנועה, מחייכת אלי חיוך רחב, מעניקה חיבוק חטוף וממשיכה מהר בדרכה למצוא את מרינה, שאותה תלווה בריצה ב-14 הקילומטרים האחרונים; מיכאל, אחד מחברי הקבוצה שלי במרוץ "מהר לעמק", קולט אותי לקראת סיום המרתון, רץ לצדי זמן קצר ומעניק לי זריקת עידוד, ושואל בדאגה למצבי ולמצב גיד אכילס. "כל הגוף כואב", אני מקטרת ומצליחה להדאיג אותו (כפי שהתברר לי בדיעבד משיחה עמו), "למעט גיד אכילס", אני מוסיפה, ומצליחה להפתיע אותו. יש לציין שזהו גיד מתחשב. רק לאחר המרוץ מחה הגיד בתוקף על כל שעוללתי לו בעליות הירושלמיות, אך במהלך המרוץ התנהג למופת.

עליות וירידות
אני רצה מהר בירידות, ומאטה בעליות, כפי שהורה לי רן. בירידות – אני עוקפת רבים ואיש אינו עוקף אותי. בעליות – רבים עוקפים אותי. מתברר שאני צריכה לשפר את יכולתי לרוץ בעליות. אני חושבת על רצי המלך בתקופת המקרא וכן על הרצים שרצו לפני מרכבותיהם של שני הנסיכים רודפי השררה, אבשלום ואדוניהו, בני דוד. עם התווי המאתגר של עיר דוד – הם בוודאי נדרשו לכושר מעולה! ובאותה תקופה לא היו כבישים סלולים ונעליים בולמות זעזועים. האם לא הייתה להם בעיה בגיד אכילס? ואיך שמרו על הברכיים?

לקראת הסיום ממתינה לרצים עלייה קשה במיוחד, לפחות כך הדבר בתחושה שלי. כבר ברור לי שלא אצליח לסיים בפחות מארבע שעות ריצה. לצד האכזבה, אני מזכירה לעצמי שמלכתחילה חשבתי שאחוש הישג אם ארד מארבע שעות ועשרים דקות. רק בגלל שבשיחת ההכנה עם רן הוא טען שאני יכולה לשפר את התוצאה שקבעתי במרתון תל-אביב, 3:59, קפצה עלי רוח חמדנית. בלית ברירה אני עורכת התאמות בין השאיפה למציאות ומחליטה שהיעד שאני מתכווננת לקראתו הוא לסיים בפחות מארבע שעות וחמש דקות. החופש לרוץ ומחשבות על עגלי חלב סוף הריצה קשה לי. הקצב בעלייה אִטי במיוחד. אבל אני מאלצת את עצמי לחשוב כמה בת מזל אני שאני חופשית לרוץ. לעומתי, כמה מסכנים עגלי החלב שהזכות הזו נמנעה מהם. אני נזכרת בחופשה של יריב ושלי בהולנד, שבמהלכה צפיתי במראה המרנין של שני עגלים משתובבים ורודפים זה אחר זה באחו.

תמר, בחיוך רחב ופונפונים

אבל עגלי החלב
מגודלים במתכוון בתאים צרים שבהם אינם יכולים לזוז ממקומם או להסתובב, כדי
שלא יפתחו שרירים כך שבשרם יישאר רך. העגלים מגודלים על תזונה חסרת ברזל,
החיוני לבריאותם, אך פוגם בטעם בשרם, כך שהם סובלים מאנמיה. באתר האינטרנט
של מסעדות אל גאוצ'ו מתפארים בצורת הגידול האכזרית הזו: "לעגל חלב צורת
גידול ייחודית והוא מופרד מאִמו בגיל צעיר, לא ניזון מעשב ירוק או חיטה ולא
מקבל ברזל […] וכל זאת בשביל להעניק לו את טעמו הייחודי. תנאי הגידול של
עגל החלב מטפחים את חוסר יכולת התנועה שלו כדי שלא יתפתחו רקמות שריר וכדי
להגביר את רמת השומן שלהם". אף שהעובדות מוכרות לי, קראתי ולא האמנתי
שניתן להתפאר בתנאים ה"מטפחים את חוסר יכולת התנועה" של עגלים רכים (הם
נשחטים בגיל חמישה חודשים), שנשללה מהם הזכות לרוץ ולהשתובב כמו אותם עגלים
שפגשתי בהולנד.

את הקילומטרים האחרונים והקשים במרוץ אני מקדישה אם כן לעגלים האומללים, ודבריו של ר' שמשון רפאל הירש מהדהדים באוזניי: "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמִתיים מלאי אושר" (פירושו לתהלים לו, ז). שמחת הסיום הנה סוף סוף קו הסיום, שאותו אני חוצה לאחר 4:03.53 שעות, ולא פחות משאני שמחה לסיים, אני שמחה לפגוש את תמר (שרצה חצי מרתון) קוראת בשמי, מחייכת חיוך רחב ומניפה פונפונים ורודים, ומיד אחריה את ליאת, שהגיעה עשר דקות לפניי והמתינה לי בסבלנות. אנו מביטות זו בזו בהתרגשות: הידד, עשינו זאת! מהר מאוד רושם הקושי מיטשטש ומה שבעיקר נשאר הוא תחושת רוממות הרוח והזיכרונות על אווירת הקרנבל. כן, ברור לי לגמרי שאני רוצה לשוב ולרוץ בירושלים מרוצים נוספים של מרתון מלא. איני בטוחה שלשנה הבאה בירושלים דווקא, אך בע"ה עוד תבואנה שנים כאלה.

עם ליאת, שמחות ונרגשות בסיום הריצה