לולא כרמית לא הייתי זוכה בגביע הראשון שלי כרצה. הרי רק בזכותה נרשמתי למרוץ. יתרה מזאת, היא דרבנה אותי לרוץ בקצב מהיר מזה שהייתי בוחרת בו לו רצתי לבד
מאת:יעל שמש
להירשם או לא להירשם, זאת השאלה
תחילת המעשה באימייל ששלחה לי כרמית עשרה ימים לפני המרוץ ובו שאלה אם בכוונתי להירשם ללמרוץ ספרא – ריצת 10 ק"מ באזור פארק הירקון. השבתי לה שאני משוכנעת שרן שילון לא יברך על כך שאשתתף במרוץ שלושה שבועות לאחר המרתון, אך הבטחתי לברר אתו. בתכנית שרשם לי רן ליום המרוץ היה כתוב: "ריצה קלה בחוף, תיהני". האמת היא שקיוויתי שרן ישיב לי תשובה שלילית בנוגע להשתתפות במרוץ, ואפילו כיוונתי אותו להשיב לי תשובה כזו בכך שכתבתי לו: "ראיתי שתכננת לי ריצה רגועה בים. כרגע ייתכן מאוד שזה גם מה שאני מעדיפה, אבל במקרה שאשנה את דעתי, האם זה בכלל רצוי מבחינתך שאשתתף במרוץ הזה, או שבשלב הזה אתה מעדיף שאמנע מתחרויות?". אלא שרן הכזיב כאשר לא פעל לפי הנחיותיי הסמויות והשיב לי: "להערכתי, אין כל בעיה שתירשמי".
הכדור אם כן חזר לידיי ועמו ההתלבטות: האם כדאי שאמיר ריצה קלה ומהנה בחוף הים, שנראתה לי מפתה במיוחד, במתח של מרוץ? קראתי ברשת מעט על המרוץ, והוא קיבל נקודות זכות בשל המטרה הטובה העומדת מאחוריו: גיוס כסף למען ילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא בתל השומר. החלטתי להירשם.
דילמה: לנסות לרוץ מהר או בקצב נוח?
האמת חייבת להיאמר, שהסיבה העיקרית להחלטתי להירשם למרוץ לא נבעה ממניעים אלטרואיסטיים, אלא מכך שכרמית נרשמה אליו. התרגשתי מהמחשבה שארוץ (או לפחות אנסה לרוץ) לצד כרמית, וריצה עם חברה היא חוויה שעדיין לא חוויתי בארבעת המרוצים שהשתתפתי בהם עד כה. אולם גם חששתי מכך שניסיון שלי להדביק את הקצב של כרמית, שהיא מהירה ממני (גם אם תטרח להכחיש זאת, אל תאמינו לה) עלול לגרום נזק לגוף שאולי עדיין לא התאושש כל צרכו מריצת המרתון.
קראתי בכמה מקורות שגם אם נדמה לרץ שהגוף חזר לעצמו, יש לאפשר לו זמן התאוששות של כמה שבועות, ואחד המקורות אף הזהיר שבמרוץ הראשון לאחר המרתון יש להתכונן לפגיעה באגו, משום שהקצב בו יהיה אטי מהקצב הרגיל של הרץ (תגובת רן: "את קוראת יותר מדי"). שיגרתי שאלה לרן בנוגע לאסטרטגיית הריצה: האם כדאי שאתאמץ ואנסה להדביק את הקצב של כרמית, או שארוץ ריצה לא מאתגרת, בקצב שאחוש בו נוח. תשובתו – "מרוץ כזה רצים מהר. הוא כואב ברגליים, הדופק בשמיים ומתנשפים בקולי קולות". ובכן, תשובה זו אכן הבהילה אותי, אך גם שימחה: יש לי אישור לנסות לרוץ לצד חברתי כרמית.
עם הגביע בסיום. ציון לשבח למארגנים
המרוץ
ביום המרוץ כמעט ביטלה כרמית את השתתפותה בשל כאבי גב מצמיתים. ובכל זאת החליטה בסופו של דבר לבוא ונוכחה לדעת – כאשר רצנו כחימום – שהריצה דווקא מטיבה עם הגב ואינה גורמת לכאבים. הפור לשמחתי ולדאגתי נפל – גם כרמית תרוץ.
הריצה לצדה של כרמית הייתה מאתגרת, מבחינתי, ודרשה יציאה מאזור הנוחות שלי. רצנו זו לצד זו, בתחושת אחווה, אף שכמעט לא שוחחנו בינינו, שומרות על הכוחות ועל הנשימה. בקילומטר התשיעי בא לי אשר יגורתי מפניו כאשר כרמית אמרה: "נגביר", והשאירה אותי מאחור, משיבה לה בלבי: "הגבירי את. לי אין כוח לכך". ובכל זאת טרחתי לשמור על קשר עין אתה, כך שגם בדהירתה קדימה היא המשיכה לדרבן אותי והיא האחראית לתוצאה שקבעתי –51.59 דקות, שבהחלט שימחה אותי, וזיכתה אותי בעלייה לפודיום, בקבלת גביע ובשמיעת המילים שהיו כמוזיקה ערבה לאוזניי: "במקום הראשון יעל שמש מאנדיור". מסתבר שלעתים דווקא יש רווח מההזדקנות (סליחה, ההתבגרות) והחלפת הקידומת. תחי האפליה המתקנת!
בשבח הארגון
למארגני המרוץ מגיעים שבחים על ארגון למופת, שכלל פינוקים גסטרונומיים לפני המרוץ ובעיקר אחריו (אני הסתפקתי בסלט פירות וקרטיב, אבל היה שם הרבה יותר מכך), חימום מאורגן לפני המרוץ, חלוקת בקבוקי מים לאורך המרוץ ו… מערכת הפקדת חפצים יעילה ומסודרת. לאחר הטראומה שחוויתי במרתון תל-אביב בעניין הפקדת החפצים, שנבעה מכך שלקח לי חצי שעה לאתר את התיק שלי בתום המרוץ, חששתי מחוויה דומה, ואני שמחה לומר שהתבדיתי. רק ניגשתי לדוכן החזרת הציוד ומיד קיבלתי בחזרה את החפצים המופקדים.
אימא, הבאתי לך גביע!
להפתעתי, אימא שלי נענתה להצעתי שאשאיר את הגביע בדירתה. להפתעתי, משום שאמי היא מינימליסטית המעדיפה להסתפק בציוד ההכרחי ביותר, כדי לא לצבור פריטים שצריך לנגב מהם אבק, וגם – כפי שהיא טוענת, טענה המכאיבה לאוזניי ודוקרת את לבי – כדי לא להשאיר לשלושת אחיי ולי טרחה רבה בסידור הדירה "אחרי 120". ובכל זאת, את הגביע הסכימה למקם בדירתה, ואף הודתה בחיוך שתתגאה בו בפני חברותיה. היה שווה להתאמץ!
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים
