באופן די מוזר היה מרוץ ראשל"צ המרוץ הראשון שלא התרגשתי לקראתו. נרשמתי ברגע האחרון, רק משום שביום האחרון של ההרשמה נודע לי שביום המרוץ לא יתקיים אימון קבוצתי של "אנדיור". בחרתי לרוץ חצי מרתון כתחליף לאימון הקבוצתי, וכך גם התייחסתי למרוץ
מאת:יעל שמש
בלא התרגשות וּבלא ציפייה
הבהרתי למאמני, אילן פריש, שימות הקיץ החמים אינם מיועדים מבחינתי לשיפור תוצאה. מלבד זאת, חלף רק שבוע מאז שרצתי 39 ק"מ במרוץ מהר לעמק. "זה לא מרוץ מטרה שלך, אז רוצי בשביל הכיף. אם יתחשק לך להגביר, הגבירי", השיב לי, וכך בדיוק התכוונתי לעשות.
בדיעבד אני שמחה על כך שלא עלה בדעתי שיש לי סיכוי לזכות בגביע במרוץ זה, משום שכך הייתה כל ההתנהלות שלי רגועה. ערב לפני כן נפגשתי עם בנות הגרעין שלי ועם שניים מבני הגרעין שהסתננו לפגישה, פגישה שכולה נוסטלגיה וצחוקים וכמובן הרבה אוכל, כולל אוכל טבעוני משובח. לא הקפדתי לאכול "נכון" וללכת לישון בזמן לכבוד המרוץ שבפתח. כך זכיתי ליהנות מחברת חברות וחברים יקרים, שלפני 30 שנה היו חיינו שלובים זה בזה. התרגשתי לשמוע מזהבה שבהשראתי היא החלה לרוץ בשדות הקיבוץ. הצעתי לענת להצטרף לריצות של זהבה, ולזהבה המלצתי להצטרף לקבוצת ריצה.
פצועות ונחושות וגיבור אמִתי
הגעתי למרוץ עם כרמית, שגם דאגה לאסוף בשבילי את ערכת הרץ. הגענו מוקדם, ושמחנו לפגוש במגרש החנייה חברים נוספים מ"אנדיור" – איציק ואיתן ודיאנה ודרור. דיאנה המהירה סיפרה שהיא פצועה, שכואב לה אפילו כשהיא הולכת, ולכן היא מתכוונת לרוץ לאט במרוץ הזה. דיאנה? לאט? קשה לי לדמיין זאת. במתחם המרוץ פגשנו גם את חוי, ידהּ מגובסת בעקבות נפילה מהאופניים בניסיון שלא לפגוע בהולכי רגל שפלשו לשביל אופניים. והנה גם מירב מרום, שלמרות פציעה כואבת – דלקת ברצועה – החליטה שהגיע הזמן להגשים את חלומהּ להשתתף בחצי מרתון, והתייצבה למרוץ מלווה במשככי כאבים ובאישהּ המודאג. לפתע ראיתי מרחוק ספורטאי מתנהל במהירות בכיסא גלגלים. הבנתי שזהו המאמן אבי דה-פילוסוף, שנפצע בתאונת אופניים בנס הרים ונעשה לנכה, אך לא ויתר על המקום של הספורט בחייו אלא הציב לעצמו אתגרים חדשים ומאתגרים, וביניהם – השתתפות באולימפיאדת הנכים. לו רק הייתי קרובה אליו הייתי אומרת לו עד כמה הוא מעורר השראה והשתאות.
משהו מצחיק? חבורת "אנדיור" צוהלת לקראת המרוץ
ריצה עם פייסר וחבטות בלון
כאשר ראיתי את הפייסרים (מכתיבי הקצב) בתחנת ההזנקה, החלטתי לנסות לרוץ עם אחד מהם. התלבטתי קלות אם לרוץ באזור הנוחות עם הפייסר של השעתיים או לאתגר עצמי ולנסות לרוץ עם הפייסר של 1:55. מאחר שבסופו של דבר מזג האוויר היה דווקא נוח למדיי, החלטתי לטובת האפשרות השנייה מתוך מחשבה שתמיד אוכל לחזור בי, להאט ולהצטרף לפייסר של השעתיים. אבל הקצב האִטי בתחילת המרוץ גרם לי לעזוב את הפייסר ולרוץ קדימה. לזמן קצר רצתי לצד אילן וכרמית, אבל הקצב שלהם היה מהיר מדי עבורי. לפתע נתקלתי בפייסר של 1:50. החלטתי לנסות לרוץ אתו ככל שאצליח. רצתי מאחוריו ודווקא נהניתי מהבלון שלו שחבט בפניי, משום שפירוש הדבר הוא שאני עדיין חלק מהקבוצה. אבל לאחר שעברו 11 ק"מ כבר לא הצלחתי ליישר קו עם הקבוצה ורצתי לבדי. מצד אחד ציפיתי לראות את הפייסר של 1:55 מגיע אלי, כך שאוכל לנסות להצטרף אליו, ומצד אחר שמחתי שזה עדיין לא קורה. נשאלתי לאחר המרוץ אם אכן הנוכחות של המוזיקה הייתה כה משמעותית במרוץ. ובכן, רק בתחילתו ובסיומו. לאורך המרוץ היא כמעט שלא הורגשה, ודאי לא יותר מאשר במרוצי הלילה של נייקי.
לרוץ בערפל
הערפל הוסיף לקסם של הריצה, אף שגרם ללחות גבוהה ולהזעה מוגברת. מסלול הריצה, שעבר גם ליד חולות ושטחים פתוחים, היה יפה בעיניי. רצתי בערפל, תרתי משמע. בשל רשלנות שלי, לא הבחנתי ששעון הג'י-פי-אס שלי אינו מכוּון על מדידת זמן, וגם לא שמתי לב מתי התחלנו לרוץ. אבל הנתונים שכן סיפק לי הג'י-פי-אס היו מרחק ומהירות ממוצעת. התברר לי שאיני מצליחה לשמור על קצב הריצה. את החצי הראשון רצתי במהירות ממוצעת של 11.4 קמ"ש, אך בהמשך ראיתי שהמהירות ירדה ל 11.3 ובסופו של דבר צנחה ל 11.2. כרגיל, שוב התחלתי מהר מדי. מפעם לפעם עודדו אותנו תושבי ראשון לציון. שתי בחורות חביבות קראו קריאות עידוד, ואחת מהן הציעה לחברתה: "זהו מרוץ המוזיקה, אז בואי נשיר להם שיר". איני יודעת אם פצחו פיותיהן בזמר, משום שבעודן מתלבטות לגבי השיר שבו תבחרנה המשכתי בדרכי.תחרות סמויה
לקראת סיום התפתחה תחרות סמויה ביני ובין אחת הרצות שהתגלתה כיריבה ראויה. "דמייני לעצמך שהיא בקטגוריית הגיל שלך ואתן נאבקות על הפודיום", אמרתי לעצמי בלבי והגברתי קצב. יש צד מהנה בתחרות הלא רשמית הזו, ואני משוכנעת שהביצועים של שתינו השתפרו בעקבותיה. שמחתי לפגוש לפתע את טל בר דוד, מאמן ב"אנדיור". הוא עמד בצד הדרך לאחר שסיים את מקצה 10 הק"מ, קרא בשמי והוסיף מילות שבח. וכמוהו גם ציפי, שהגיעה ללוות את חברתה מירב בקילומטרים האחרונים של הריצה.
סיום
איזו שמחה היא להגיע לשער הסיום ובלא שאפגוש את הפייסר של 1:55. אם אכן רצתי בפחות מ 1:55, שיפרתי את השיא האישי שלי. אך התגנב ללבי חשש שמא הפייסר לא עמד בזמן שקבע לעצמו. לא הייתה לי אפשרות לברר זאת בשלב הזה. פגשתי בהתרגשות את אחי, אלון, שהחל לרוץ לא מזמן ושרץ לראשונה בחייו במרוץ של 10 ק"מ, ואת גיסתי גל, שהגיעה לעודדו. אלון שמח שהצליח לרוץ בפחות משעה, ואני כמובן שמחתי אתו והתגאיתי בו. לצערי, גם במרוץ ראשון לציון לא הייתה התחשבות ברצים הטבעונים והכריכים שחולקו (טונה וגבינה) הכילו כולם ניצול של בעלי חיים. מה מסובך כל-כך בהכנת כריך טחינה?גביעים
במקום ראשון כללי זכתה חברתנו לקבוצה, דיאנה עידו. כן, אותה דיאנה שסיפרה לנו הבוקר שהיא מתכוונת לרוץ לאט בשל הפציעה שלה. התגאינו בחברתנו והרענו לה ממושכות. שמחתי לגלות שבמקום השני הכללי זכתה שירי בן עמי המקסימה, מאמנת הריצה הטבעונית שראיינתי בעבר. הייתי כה גאה בה, ועדיין לא ידעתי שלטבעונית נוספת שהשתתפה במרוץ מגיע גביע, גם אם בשל הישג צנוע בהרבה – מקום ראשון בקטגוריית גיל. אחי אלון הוא זה שמצא את הנתון הזה בשבילי ולא פחות משמח מלגלות שמגיע לי גביע היה לגלות שרצתי 1.53.25 ובכך שיפרתי את השיא שלי לריצת חצי מרתון בשתיים וחצי דקות. בונוסים בהחלט משמחים למרוץ שאליו התייחסתי כאל תחליף לאימון קבוצתי.
12.5.2013
יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
