אני מבינה שיש לי בעיה עם להעז, לצאת עוד יותר מאזור הנוחות והביטחון ולרוץ מהר יותר. הרהורים ביום הולדת חמישים
מאת:יעל שמש
מתנה ליום ההולדת
הרשימה הזו נכתבת בי"ז באייר, או כפי שאני מעדיפה לציין את היום – לב בעומר, יום הולדתי, והפעם יום הולדת עגול – חמישים. שם הרשימה אינו מעיד על חששותיי שגיל חמישים מציין את התפרקות הגוף שלי לגורמים. עם כל תרגילי החיזוק שרן שילון מעמיס עליו, בנוסף לתזונה הטבעונית שלי, אני צופה שהגוף רק ילך ויתחזק. ויש תרגילי חיזוק! בימי שני – אימון חיזוקים באצטדיון בהדר יוסף (ותודה לענת הראל ולטל בר דוד), בימי ראשון וחמישי – תרגילי חיזוק בבית.
לאחר המרתון הראשון שלי, מרתון תל-אביב 2012, שקלתי מהם היעדים הבאים שלי. החלטתי על יעד רחוק – מרתון ירושלים 2013, ולצדו עוד כמה יעדים. כתבתי לרן שלכבוד יום הולדתי החמישים אני מרשה לעצמי להיות חמדנית ולבקש מתנה משולשת:
1. שיפור מהירות. 2. שיפור ביצועים בעליות ובירידות (בכל זאת, "לשנה הבאה בירושלים") 3. יכולת התמודדות עם ריצה בתנאים של חום.
בשביל מתנה – דרושה עבודה
ב-8.5.12 השתתפתי באימון אינטרוולים באצטדיון. מטרת האימון – שיפור הסיבולת והמהירות. האימון כלל ריצות של 400 מטר במהירות גבוהה, עם בדיקת זמנים, ומנוחה "ארוכה", כהגדרתו של רן, של 30–40 שניות אחרי כל סיבוב (לגימה אחת מבקבוק המים, וכבר חלפו להן ארבעים השניות). "עבודה חזקה", מתרה בנו רן, "עבודה שבמהלכה אתם דועכים בחצי השני של האימון. אל תנסו לשמור על כוחות ולדעוך לאט יותר. לאחר כמה אימונים כאלה, שלב הדעיכה יגיע מאוחר יותר".
אימון בהחלט אינטנסיבי וקשה. "אני גמורה", קיטרתי בפני רן במהלך האימון, קיטור לא ספורטיבי במיוחד, והוא השיב בקנטור: "רצית לרוץ מהר, לא? איזה כיף זה!". אף שהאימון הסתיים ב 7:30 בבוקר, הזענו כהוגן. כרמית, עידית ס' ואני השתדלנו לרוץ יחד. כרמית פרעה את הסדר הטוב ולעתים קרובות שעטה קדימה. רצנו כשאנו מדרבנות זו את זו ובמנוחות הקצרצרות שבין סיבוב לסיבוב מחליפות בינינו מבטים מיואשים-מבודחים. לא בפעם הראשונה אני חושבת על כך, שהחברוּת הזו עוזרת לצלוח את האימון הקשה ולהתייצב ברצון לאימון הבא, שמן הסתם יהיה אף הוא קשה. הפעם בהחלט התנשמתי והתנשפתי, כך שרן לא העיר לי, כפי שהעיר לי בדיוק לפני חצי שנה, באימון שעליו יסופר בסעיף הבא.
"מהר יותר"
אימון באצטדיון הדר יוסף ב-8.11.11, תחת עיניו הפקוחות והקפדניות של רן שילון. עדיין לא מלאו ארבעה שבועות להצטרפותי לקבוצה המתאמנת בהדרכתו, ואני חשה זנב לאריות. בבוקר זה רן הכריז על "טסט" והוציא אותנו לריצה מהירה של שמונה או של עשרה ק"מ, איש-איש לפי יכולתו. משום מה הוא החליט שאני אמורה לרוץ עשרה ק"מ. אני רצה בקצב שאני מאמינה שאוכל לשמר אותו עד סוף האימון. כמעט בכל סיבוב, כאשר אני חולפת על פני רן, הוא מעיר לי: "את לא מתאמצת מספיק", "מהר יותר", "את לא מתנשמת ומתנשפת", "את עדין שומרת על עצמך. מקסימום תתפרקי!" כאשר אני מתקוממת ושואלת: "ומה אז? להפסיק?", הוא משיב: "כן, אם לא תנסי, איך תדעי? וכאן המקום לנסות". לאחר האימון, פניתי בדברים לאחת מחברותיי לקבוצה, היא אותתה לי, כולה מתנשמת ומתנשפת, שאין היא יכולה לדבר כי עדיין לא הסדירה את הנשימה. התגובה שלה הבהירה לי שאכן, לא התאמצתי מספיק.
אני מודעת לכך שיש לי קושי להעז ולצאת מאזור הביטחון (לא הייתי קוראת לו אזור הנוחות, כי לא הייתי בשום אזור נוחות, הדופק שלי היה גבוה). לכן למחרת אותו יום פניתי לרן בכתב לצורך חיזוק מנטאלי.
חליפת מכתבים אלקטרוניים ביני ובין רן מיום 9.11.11
מכתב מיעל לרן: בנוגע לאימון אתמול: אני מבינה שיש לי בעיה עם להעז, לצאת עוד יותר מאזור הנוחות והביטחון ולרוץ מהר יותר. אני זקוקה להתייעצות אתך בעניין זה, כי קשה לי לפתור את הבעיה לבד. ראשית אני צריכה לדעת למה זה נחוץ (אם אדע את החשיבות – יש הרבה יותר סיכויים שאצליח לעשות זאת), ושנית, מטרידה אותי השאלה אם אוכל ללמוד ליהנות מריצה כזו. גם הדרך חשובה לי, ולא התוצאה לבדה.מכתב מרן ליעל: מה חשיבותו של האימון אתמול? בהגדלת נפח הלב וכתוצאה מזה, הזרמה גדולה יותר של חמצן לשריר = מהירות גבוהה יותר באותו מאמץ.
אבל… החוק הראשון של האימון הוא העמסה והתאוששות. השיפור מגיע כאשר אנחנו מוציאים את הגוף שלנו מאזור הנוחות שלו – אנחנו רצים מהר יותר, מרימים יותר משקל ובכלל, נמצאים במקום "הלא נעים". ככל שאנחנו מתבגרים בספורט, המקום הלא נעים פיזית אינו נתפס על ידינו כלא נעים נפשית. קיימת הפרדה בין שניהם. ההפרדה קריטית במיוחד באימונים לריצה קשה כמו ריצת המרתון.
מכתב מיעל לרן: הבנתי את החשיבות. זו אכן מטרה ראויה. אנסה לדמיין לעצמי את התוצאה הזו בזמן המאמץ. זה בהחלט עשוי לעזור.
ובכל זאת נותר לי קושי מנטאלי: החשש "להתפרק", כהגדרתך, ולהפסיק את הריצה (אגב, סיפרתי לאימא שלי שאמרת לי: "מקסימום תתפרקי!", ונראה לי שהיא רוצה לפטר אותך. מבחינתה, שאתה תתפרק, ולא בתה האהובה). בתפיסה שלי זה נראה לי המצב הכי גרוע: להפסיק את המרוץ. אולי בגלל הצורך שלי להישאר בשליטה, ואולי בגלל שנים של אימונים עם גלעד (ינקלביץ', גוף בתנועה, ערוץ הספורט – י"ש), שבהם הוא חזר שוב ושוב על המשפט: You never stop! Never
ובכל זאת נותר לי קושי מנטאלי: החשש "להתפרק", כהגדרתך, ולהפסיק את הריצה (אגב, סיפרתי לאימא שלי שאמרת לי: "מקסימום תתפרקי!", ונראה לי שהיא רוצה לפטר אותך. מבחינתה, שאתה תתפרק, ולא בתה האהובה). בתפיסה שלי זה נראה לי המצב הכי גרוע: להפסיק את המרוץ. אולי בגלל הצורך שלי להישאר בשליטה, ואולי בגלל שנים של אימונים עם גלעד (ינקלביץ', גוף בתנועה, ערוץ הספורט – י"ש), שבהם הוא חזר שוב ושוב על המשפט: You never stop! Never
ושאלת הדופק: אף שאמרת שלא התאמצתי די הצורך, הדופק שלי היה בסביבות 174 לאורך הריצה. כלומר, בטווח האנאירובי, שלפי המלצת האימון שקיבלתי מד"ר יוני ירום הוא בטווח 176-170. האם הייתי צריכה להגיע לדופק בטווח האימון המרבי – מעל 176? אך לפי מה שקראתי/נאמר לי, לא ניתן להתמיד בדופק הזה לאורך זמן של יותר מכמה דקות. האם אני טועה?
מכתב מרן ליעל: יש לנו כאן שינוי תפיסתי – גלעד פונה לקהל אחר מקהל רצי המרתון. לקהל שלו, לא להפסיק זו פריצת הגבול. לקהל הרצים, לבדוק גבולות היא המטרה באימונים. הדרך היחידה למציאת הגבול היא… לעבור אותו מדי פעם. יקרו מספר דברים שם:
– תגלי שהגבול הרבה יותר רחוק ממה שאת חושבת
– תגלי שלא קורה כלום כשעוברים אותו
– ובעיקר תלמדי ליהנות ממתיחת ופריצת הגבולות האלה
– ובעיקר תלמדי ליהנות ממתיחת ופריצת הגבולות האלה
כאשר תתחילי לפרוץ גבולות, את "תתמכרי" לכך ותחפשי לפרוץ לא רק בעולם התוכן שלנו, אלא בכל מקום אחר. כנראה שתגלי שתוכלי להגיע רחוק ממה שאי פעם חשבת שניתן. עניין אחרון, טכני – הבעיה במד הדופק הוא שאת משמרת מגבלה. אם הסף האנאירובי שלך הוא 176 (ואני לא נכנס לאם זה נכון או לא), כל עוד תגבילי את עצמך בדפקים האלה, את תישארי שם. המטרה שלנו היא למתוח את הסף גבוה ככל האפשר.
"לאט יותר"
עד כאן ההתכתבות. בשבוע שלאחר מכן, באצטדיון, רן החליט לחזור על האימון מהשבוע שעבר. לאחר האימון המנטאלי בהתכתבות שעברתי בשבוע שעבר, אני פותחת בריצה מהירה, בלא שאטריח עצמי לחשוב אם אוכל להמשיך לרוץ באותו קצב לאורך זמן. לאחר סיבוב ראשון מעיר לי רן: "לאט יותר", ויש בכך משהו מרגיע. מתברר לי, שהמאמן שאמר לי "מקסימום תתפרקי" הוא גם זה השומר שלא באמת אתפרק.
13.5.2012
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
