לפני מיסוד הקשר של מאמן ומאומנת, החלטתי להתפרע פעם אחת אחרונה, ולצאת לריצה של 25 ק"מ ערב ראש השנה תשע"ב
מאת:יעל שמש
מודה. אני נוטה לפוריטניות ואני לגמרי מונוגמית. משום כך הרעיון של מסיבת רווקים או מסיבת רווקות פרועה, זמן קצר לפני טקס הקידושין והנישואים, כל-כך דוחה בעיניי, גם אם המסיבות הללו אינן מסתיימת בתוצאות העגומות והאלימות שבהן הסתיימה מסיבת הרווקים של מי שהיה מאבטח הרמטכ"ל. אני נזכרת שלפני שנים רבות, סיפרה לי חברה בהנאה על מסיבת הרווקות שבה השתתפה, ועל כך שהיא ושאר הבנות מחאו כפיים לחשפן, שהופיע בפניהן. היא בוודאי זוכרת את המבט ששלחתי לעברה, שהיה מסוג "מי את? מי מכיר אותך? ואיך את קשורה אלי בכלל?", כאילו לא הייתה חברתי הוותיקה ביותר. מעולם לא הצלחתי להבין את ההיגיון שבהתפרעות מופקרת לפני צעד של מיסוד היחסים עם בחיר/ת הלב.
למרות הפתיח חמור הסבר הזה, אני נזכרת בחיוך ובהתרפקות במה שאני מכנה "מסיבת הרווקות הפרטית שלי", שהתרחשה בתחום הריצה. וכאן יש צורך להבהיר את הרקע: שיטתו של המאמן שלי, רן שילון, אינה כוללת ריצות ארוכות מדי לפני המרתון הראשון, למתאמנים חדשים יחסית, אלא הדגש הוא על הקילומטראז' השבועי ועל תרגילי חיזוק, כדי לצמצם את החשש לפציעה. לפיכך כל אימת שאני נשאלת כעת "אז כמה את כבר רצה?", אני חשה אי נעימות על כך שאיני יכולה לנפנף במספר קילומטרים מפואר (מה גם שהריצות הארוכות שלי הן תמיד בשטח, דבר שמאט את הקצב). "אני לא בדיוק יודעת, אבל לא יותר מדי", אני מודה, בשפל קול, אך ממהרת לשלוף את "הריצה ההיא", אותה "מסיבת רווקוּת פרועה" שארגנתי לעצמי, כאשר אני מוסיפה: "אבל הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה בערב ראש השנה תשע"ב, ובה רצתי בין 26 ל-27 ק"מ".
"הריצה ההיא"
זמן קצר לאחר שרצתי 19 ק"מ, ריצה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, החלטתי לרוץ מרחק של חצי מרתון, וכצפוי, לא עמדתי בפיתוי ורצתי 22.2 ק"מ. לאחר אותה ריצה התרחשו שני דברים: הראשון – התחלתי לחוש כאבים שונים באזורים שונים בגוף, והבנתי שאני מגיעה לאזור מאתגר, מבחינה גופנית, ושצריך להתחיל להתנהל בזהירות. השני – החלטתי לרוץ מרתון. השילוב המסוכן הזה הביא אותי להחלטה להתחיל להיעזר במאמן אישי, וכבר סיכמתי עם רן שילון שיתחיל לאמן אותי מיד לאחר ראש השנה.
אך בעיה מסוימת הטרידה את נפשי: עוד לפני שיצרתי קשר עם רן, רשמתי לי כיעד חודשי להגיע למרחק של 25 ק"מ באותו חודש, וחשתי צורך (לא בוגר, אני מודה) לדבוק בתכנית. התעורר בלבי חשד (ועדיין לא ידעתי עד כמה הוא היה מוצדק) שרן לא ישתף אתי פעולה ולא יניח לי לרוץ 25 ק"מ, רק משום שכך החלטתי ושזה רשום בתכנית החודשית שהכנתי לעצמי. היה לי אם כן חלון הזדמנות צר להשיג את היעד שלי, לפני שאאלץ לציית להוראות המאמן. החלטתי להתפרע פעם אחת אחרונה, לפני מיסוד הקשר של מאמן ומאומנת, ולצאת לריצה של 25 ק"מ ערב ראש השנה תשע"ב.
החלום ושברו
בלילה שלפני הריצה דמיינתי את צג שעון ה-GPS שלי מראה את הספרות – 25. התמקדתי בספרות הללו ודמיינתי את שמחתי למראה מספר הקילומטרים הזה, שיופיע על הצג. אולם החלום הזה לא התגשם, כפי שיובהר מיד.
באותה ריצה עמדו בפני כמה אתגרים שהיה צורך להתגבר עליהם, כגון שרידי הצטננות שסחבתי ואילצו אותי לבלוע גושים של ליחה; כאבי שרירים שצצו; כאב עז מעל המותן הימנית שהחלתי לחוש בקילומטר ה-13, וחזר לצוץ בקילומטר ה-19. אך האתגר הגדול מכולם היה שבחלק האחרון של הריצה התברר לי, שהחלום שלי לראות על הצג את הספרות 25 אינו עתיד להתגשם. באחת הפעמים שבהם הצצתי בשעון הוא השיב לי במבט חלול ובמסך ריק וחף מכל מספר… הסוללה התרוקנה והשעון הפסיק לעבוד! התסכול החל לכבוש לו מקום בקרבי: מה אעשה כעת? האם להפסיק לרוץ, שהרי מה הטעם, אם איני יודעת כמה רצתי ואיני מגשימה את חלומי לראות על הצג את המספר 25?
"ואחד (או שניים) לשנה הבאה"
לזכותי יאמר שמיהרתי לגרש את התסכול והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לעבוד על האופי, ולדבוק בתכנית לרוץ 25 ק"מ, גם אם ברור לי שלא אזכה לראות את ההישג הזה על צג השעון. הפעם האחרונה שבה הצצתי בשעון, כאשר הוא עדיין עבד, גילתה לי שכבר שברתי את השיא שלי ורצתי 22.5 ק"מ. מאחר שאני יודעת מהו אורכו של כל סיבוב בפארק, יכולתי לאמוד בקירוב את המרחק שעברתי. ליתר ביטחון הוספתי על המרחק המשוער עוד ועוד, וכך קרה שרצתי בין 26 ל-27 ק"מ, רק כדי להיות בטוחה שאכן עמדתי במטרה שלי והגעתי ל-25 ק"מ.
המצחיק הוא, שלפני שהתחלתי לרוץ שאלתי את עצמי אם אוסיף על היעד המקורי – 25 קילומטר – קילומטר אחד נוסף ("ואחד לשנה הבאה"), אם ארגיש שנותר בי כוח לעשות זאת, ובסופו של דבר החלטתי לא לעשות זאת, כדי לא לסכן עצמי, ואף נזפתי בעצמי על השאיפות הילדותיות שלי. אך רק בגלל שהשעון התקלקל, ואני רציתי להיות בטוחה שאכן הגעתי ליעד – הוספתי את הקילומטר הנוסף, או שני הקילומטרים הנוספים, לשנה הבאה, או לשנתיים הבאות.
בסופו של דבר, העובדה שהמשכתי לרוץ אף שהבנתי שלא אזכה לראות את ההישג על צג השעון, הייתה בשבילי הישג גדול אף יותר, וריגשה אותי יותר מכל מספר שהיה מופיע על גבי הצג.
בסופו של דבר, העובדה שהמשכתי לרוץ אף שהבנתי שלא אזכה לראות את ההישג על צג השעון, הייתה בשבילי הישג גדול אף יותר, וריגשה אותי יותר מכל מספר שהיה מופיע על גבי הצג.
תגובת המאמן לעתיד, רן שילון
לאחר אותה ריצה שלחתי אימייל לרן שילון והתוודיתי בפניו על "חטא הנעורים" שלי, אותה ריצה שהזדרזתי לרוץ לפני מיסוד הקשר בינינו, וקיבלתי ממנו את התשובה החביבה הבאה: "יש לך מזל גדול!
למה?
כי אם היית משתפת אותי בהחלטה הזו, הייתי מתחנן שתוותרי עליה.
הסיבה – הסיכוי הגדול יחסית לפציעה.
אז:
1. אם עדיין לא עשית זאת, נא היכנסי לאמבטיית קרח/מים קרים למספר דקות, כדי למנוע דלקות.
2. נוחי בימים הקרובים.
3. ו.. כל הכבוד 🙂
4. יהיה לנו מעניין. אני בטוח.
שנה טובה".
אפילוג – על הדבש ועל העוקץ
נכון שאני מתהדרת באותה ריצה עד היום, אך גם נכון שאני "מתהדרת" בציפורניים שחורות, ש"זכיתי" בהן בעקבות אותה ריצה וטרם הצלחתי להיפטר מהן. סליחה, לא מדויק. מציפורן שחורה אחת נפטרתי, כי היא פשוט נעתקה ממקומה…
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
