זהו מחנה האימונים הראשון שבו אני משתתפת, ונקל להבין את הציפייה ואת ההתרגשות שלי לקראתו. לשמחתי, רבים מחברי "אנדיור" נרשמו אליו, למעלה משלושים
מאת:יעל שמש
התארגנות ומזוודה כבדה
בסך הכול מחנה של שלושה ימים, אך אני יוצאת ובידי מזוודה גדושה, כאילו נסעתי לשבועיים לחו"ל. התחזית היא סוף שבוע סוער. מאחר שאפילו בעין גדי יכול לרדת גשם, צריך להתארגן על בגדי קיץ ובגדי חורף, הן לריצה והן לאחר הריצה. שני זוגות נעלי ריצת שטח, שמא זוג אחד יירטב בגשם, וכמובן – האוכל תופס גם הוא מקום לא מבוטל. בהיותי טבעונית, שאינה אוכלת כל מוצר מן החי, איני יודעת עד כמה אוכל לסמוך על הארוחות באכסניית הנוער אנ"א שבה נשהה. הוסיפו לכך בקבוק תירוש ולחמניות לקידוש, וקבלו מזוודה לתפארת.
יום חמישי (20.12.2012) – הגעה
מאחר שאני מסתפקת בריצה ואיני שייכת לחבורת הרוכבים שיצאה לרכיבה כבר ב 8:00 בבוקר, אני יוצאת מהבית בבוקר יום חמישי בשעה מאוחרת יחסית. אופיר ואני תופסים טרמפ עם כרמית, שאוספת אותי בשעה 10:00. אנו מגיעים לאכסנייה ראשונים, עוד לפני 12:00, ויוצאים לסיור באזור. אחרינו מגיעות מרינה וחוי. לפני שבוע הגיעה חוי למיון בגלל כאבי גב עזים. כל השבוע לא התאמנה אך הייתה נחושה לצאת למחנה האימונים. היא סיפרה כיצד הרופא צחק כאשר אמרה לו שהיא חייבת לחזור לעצמה בתוך שבוע, כי "יש לי מחנה אימונים". הנה מגיעים שאר החברים: הרוכבים (שאכלו הרבה חול ברכיבה שלהם, בשל סופות החול) יורדים מיוזעים מאופניהם. אלה המסתפקים בריצה יוצאים נינוחים מהמכוניות. גם ליאת מגיעה עם הרוכבים, אף שלא רכבה. מאחר שנסעה עם תמר, לארח לה לחברה, הגיעה אתה מוקדם בבוקר, והצטרפה לרכב מלווה. התלוצצנו על כך שהצעירה שבחבורה שודרגה לדרגת "הורה מלווה" ו"מבוגר אחראי". הן הרוכבים מהבוקר והן הרצים שהגיעו זה עתה, יוצאים לריצה משותפת במעלה אלעזר. כדי להגיע לשם אנו נוסעים ברכב. עידית שוהם, קרן לי, אופיר ואני תופסים טרמפ עם אריק הופמן.
צילי וגילי
בנסיעה למעלה אלעזר "נוזפת" בי קרן על כך שבטור הקודם, שבו סיפרתי על האימונים המשותפים שלה ושל עידית לתחרות איש הברזל, תיארתי את עידית בלבד כעדינה ושברירית למראה. "אני רוצה לציין שגם אני עדינה ושברירית", חורצת בבדיחות קרן. ומאחר שאיני מעוניינת להסתבך עם עורכת דין, אני נאלצת לקבל את עדותה העצמית. מכאן ואילך כל אימת שיש לי הזדמנות לכך, אני מקניטה אותה על היותה בחורה כה עדינה ושברירית. כך למשל, כאשר הן מספרות שהן רכבו בשטח גדוש מלח, אני שואלת אותה כיצד בחורה עדינה ושברירית כמוה עשתה זאת. "אבל זה לא היה מלח גס", נחלצת עידית לעזרת חברתה. שתי הבחורות העדינות והשבריריות העבירו חלק נכבד ממחנה האימונים בצילומי קפיצות מרהיבות. הן החליטו שבכל מקום חדש שאליו יגיעו בדרך לתחרות "איש הברזל" הן תבצענה קפיצה כזו, וכך תהיה להן גלריה שלמה של תמונות קפיצות באוויר. האחרונה בסדרה תהיה לאחר שהן תגענה לקו הסיום של התחרות. "אם יהיה לכן כוח לקפוץ", מעיר אחד החברים, וקרן ממהרת להדגים כיצד הן "תקפוצנה" (כמעט בלא לזוז מהמקום), בשרירים תפוסים ונוקשים. "זה מה שנקרא ליהנות מהדרך", אני אומרת לרן שילון, למראה שתי הקפצניות העולצות. אגב, במחנה האימונים הדביקה להן כרמית את הכינוי המתבקש: צילי וגילי. כרמית הגתה, ואני מיהרתי להפיץ את הבשורה.
עידית וקרן, "צילי וגילי", מקפצות ונהנות כל הדרך לאיש הברזל. צילום: אריק הופמן
ריצה במעלה אלעזר
זמן קצר לאחר שאנו מגיעים למצדה, נשמע קול מכריז שהיום העלייה מותרת רק באמצעות הרכבל. הרכבל אינו מעניין אותנו. אנו פותחים בריצה למעלה אלעזר ועולים בשביל השחור. הנוף הצחיח של הגבעות וההרים יפה מאוד בעיניי, אף שהאובך פוגע בראות. אבל נראה לי שבשעת ריצה אני מעדיפה לראות עצים ומים.
טיפוס לאוורסט?
לאחר הריצה במעלה אלעזר אנו חוזרים לאכסניה ומקבלים מפתחות לחדרים. החדר המרווח מפתיע אותי לטובה, מעל ומעבר לציפיות שלי. מהמרפסת צופים בים המלח הסמוך. גם ארוחת הערב מפתיעה לטובה במגוון עשיר. גם טבעונית כמוני מוצאת די והותר מה לאכול, אף שהארוחה חסרה חלבונים מהצומח. מזל שהצטיידתי. היעלים המסתובבים חופשיים בשטח האכסניה ובודקים היטב את הסחורה בפחי האשפה מוסיפים אף הם לקסם של המקום.
תמר עם חברות חדשות. צילום: ליאת נתנאל
לאחר ארוחת הערב אנו שומעים הרצאה מרתקת, מלוּוה בשקופיות, מאת דודו יפרח, אחד מחמישה ישראלים שטיפסו לאוורסט. מההרצאה אני מבינה מדוע האתגר הזה אינו בשבילי. דרגת המזוכיזם שלי נמוכה בהרבה. רק למראה התמונות ריחף הקור בעצמותיי, וכמובן – מרתיעה אותי הסטטיסטיקה המבהילה של הקרבנות – הן הרוגים והן פצועים, שנאלצו לוותר על כמה אצבעות. ואילו אני, מקסימום מקריבה ציפורניים על מזבח תחביב הריצה.
אך בל נשכח שעוד לפני ההרצאה הפתיעו ליאת ועידית את כולנו במזכרת חביבה שחילקו לכל אחד מאתנו – צמיד שהוא בד לניגוב זעה בצבעי ירוק ולבן, שעליו נרשם באמצעות טוליפ "מחנה אימונים, עין גדי 2012". יהיה במה לנגב את הזעה מחר. ליאת הגתה את הרעיון, עידית וליאת ביצעו ו"אנדיור" מימנה. תודה על המזכרת החביבה.
מזכרת חביבה ושימושית. צילום: קרן לי
יום שישי (21.12.12) – ריצה, סנפלינג וטיפוס בנחל צין
בתכנון המקורי היינו אמורים להעביר את היום בנחל תמרים, אך בשל החשש לשיטפונות אנו מדרימים לנחל צין. ליאת ואני תופסות טרמפ עם תמר. בנסיעה הזאת, כמו גם בהמשך מחנה האימונים, אני לומדת להכיר אותה והיא מתחבבת עלי מאוד. אז הנה "בונוס" רציני של מחנה האימונים: הוא מאפשר להכיר אנשים חדשים ולהעמיק את ההיכרות עם כאלה שחשבנו שאנו מכירים. לבקשתה של תמר אני מספרת לה על שלוש הנשים המקראיות הנקראות תמר: תמר כלת יהודה, תמר אחות אבשלום ותמר בתו של אבשלום.
הנסיעה הארוכה מסתיימת בירידה תלולה למדיי, בדרך עפר הנראית מתאימה רק למעבר ג'יפים. המכוניות של החברים עושות דרכן באומץ באותה הדרך, גם אם בחיל וברעדה. אנו נושמות לרווחה כאשר הדרך מסתיימת ואפשר לרדת מהמכונית, לחלץ עצמות ו… להתחיל לרוץ. "רוצו שלושת רבעי שעה וחִזרו", אומר לנו רן, וכך אנו עושים. השמועות המגיעות מהמרכז מספרות על מזג אוויר סוער במיוחד, אך אצלנו השמש זורחת וקופחת על ראשנו. עובדה זו מעוררת בי ספקות לגבי המחשבה שעברה בי, לרוץ את מרתון אילת. הרי איני נהנית לרוץ בחום, ואם בחורף אמתי וסוער מזג האוויר באזור שמשי, מה יהיה ביום חורף קונבנציונאלי בישראל? אבל אם סקוט ג'וריק, הרץ הטבעוני האגדי, ישתתף במרוץ הזה, הסיכויים שאיענה לאתגר של מרתון באילת נוסקים פלאים.
ריצה בנחל צין. צילום: עידית שוהם
לאחר הריצה הגיע תור הסנפלינג. אני מזדרזת להיות בין הראשונים שיעברו את החוויה, כך שאוכל לחזור לאכסניה לפני כניסת השבת. אני כה מרוכזת במטרה, עד שאיני טורחת להפנים את ההוראות של דודו באשר לדרך הנכונה לבצע את הסנפלינג. הרגע שבו אני צועדת לאחור ורגליי ניתקות מהסלע מפחיד למדיי, בשל תחושת היעדר השליטה, וחיש מהר הוא הופך לטראומטי. גופי מיטלטל ונחבט בסלע, והצד הימני האחורי של גולגלתי סופג מהלומה רצינית. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא חבשתי קסדה. גם כך אני מרגישה את המהלומה היטב. הראש כואב והאזור מתנפח. לפחות לא הגרתי את מוחי על הסלעים. אני נוזפת בעצמי על שאיני משמשת דוגמה טובה לחברים. החבטות שחטפתי ודאי אינן מוסיפות לביטחונם העצמי. בעודי תלויה בין שמיים וארץ אני שומעת את דודו מסביר להם שהטעות שלי הייתה ששחררתי חבל ולא התקדמתי עם הרגליים. נו, לפחות הוא השתמש במקרה שלי כדי להבהיר לשאר מה לא לעשות. בחיי שמגיע יישר כוח גדול לכל מי שירד אחריי . בעיקר מגיע צל"ש לתמר ולאבידן, שהיו צריכים להתגבר לא רק על המראה של דמותי נחבטת בסלע, אלא גם על פחד גבהים.
החברות שלי מבטיחות להשגיח עלי ולבדוק אם אני מדברת שטויות, סימן לזעזוע מוח, אבל לא בטוח שזו אינדיקציה כזו מוצלחת. וכי אסור לדבר שטויות ללא זעזוע מוח? בכך לא תמה סאת ייסורי, כי הנה הטלטלתי לצד שמאל, והמרפק השמאלי שופשף קשות. למרות הטראומה, כאשר אני סוף סוף נמצאת באוויר, ללא סלעים להיחבט בהם, אני נהנית מאוד מחווית הריחוף. אבל אני מחליטה לוותר על קיר הטיפוס המחכה בהמשך, בעיקר משום שצריך יהיה גם לרדת ממנו באמצעות חבל ואני כבר חבוטה מספיק. אני נהנית לראות איך כמה מהחברים מתמודדים אתו בדרגות שונות של הצלחה. צל"ש מיוחד לאריק ולליאת, שטיפסו על הקיר במיומנות ראויה לציון. האם בעתיד אתגבר על הטראומה של הסנפלינג הראשון בחיי ואנסה לייצר חוויה מתקנת? ימים יגידו.
מזל שהייתה לי קסדה! צילום: עידית שוהם
חזרה לאכסניה – מרוץ נגד השעון
מאחר שאריק כבר סיים את הסנפלינג ואת הטיפוס, אני מבקשת ממנו להחזיר אותי לאכסניה, כך שאגיע לפני כניסת השבת. בהיותו הבחור הטוב שהוא, הוא נעתר לבקשתי ללא היסוס, וגם דליה, מרינה ואופיר שמחים להצטרף ולחזור מוקדם יותר. אך תחילה צריך להתגבר על דרך העפר. בעלייה תלולה במיוחד אנו יורדים מהרכב, כדי להקל על הנסיעה. אני מבחינה, לא בלי נקיפות מצפון, שרווח לי על שאיני נושאת בסכנה עם הנהג האמיץ שלנו, שנותר לבדו להתגבר על העלייה הנושקת לתהום. כאשר אנו מגיעים לכביש אני נושמת לרווחה. אנו מגיעים בזמן, ואני ממהרת להתקלח ולסדר סידורים אחרונים לפני כניסת השבת. מרינה מתנדבת להביא לי את החמגשית עם המנה הצמחונית. אני נהנית מהירקות המבושלים וכמובן מוותרת על הטבעול, משום שהוא מכיל אלבומין ביצה.
לאחר הקידוש וסעודת השבת ("סעודה ראשונה") רבים מאתנו יושבים או עומדים במדרכה שמול החדרים ומדברים, כאילו היינו "נוער ברזלים". גם כיבוד לא חסר. מאוחר יותר אנו נהנות מחברתה הנעימה של מרינה המגיעה לבקרנו בחדרנו. לפני השינה, כרמית, ליאת ואני שוקעות בשיחת נפש. השהות האינטנסיבית הזו ביחד מחדדת לי את ההכרה עד כמה אני אוהבת ומעריכה את שתיהן.
יום שבת (22.12.12) – טיפוס על הר צרויה
ייאמר לזכותו של רן, שהוא ארגן את המסלול כך שאוכל להשתתף בפעילויות השונות. משום כך בשבת אין כל נסיעה אלא רק טיפוס על הר צרויה הסמוך לאכסניה. זאת רק לאחר ארוחת הבוקר, שהיא מבחינתי "סעודה שנייה" (של שבת). רן שואל אותי אם אני מתכוונת לקחת אתי לטיפוס את בקבוק מיץ הענבים שאתו קידשתי. מובן שלא, אך אשמח להיפטר מהבקבוק. אני מציעה אותו לרן ולהפתעתי הוא נענה להצעה ברצון, וטוען שהמיץ ישמש אותו במקום משקה איזוטוני. העלייה לפסגת ההר היא של 600 מטר. אני עולה אותה לצדה של תמר, המתגברת על פחד הגבהים שלה ועושה את הדרך כמו פנתרה אמתית. רק צר לי שהיא אינה מעזה להתבונן בנוף המרהיב הנפרש לעינינו. אך כאשר אנו מגיעות למעלה ההר גם היא נהנית ממנו. רן מעביר לכל אחד שמגיע לפסגה את בקבוק מיץ הענבים. בשלב זה הוא נראה מעט תוסס, אך טעמו בהחלט סביר. עידית וקרן, הלוא הן צילי וגילי, פוצחות שוב בסבב קפיצות, על ראש הר צרויה. אני יורדת למטה בחברת תמר וליאת. כאשר אנו מגיעות לסיום, ליאת מודיעה שהיא חוזרת "לאסוף את איציק". איציק התלבט אם לצאת למחנה האימונים בגלל פציעה. ליאת שידלה אותו להצטרף ולהתאמן בקצב שלו, והבטיחה לו שבסיום כל פעילות תחזור לאסוף אותו. אני מחליטה להצטרף אליה "לאסוף את איציק" (תירוץ להמשיך להפעיל את הגוף), ואנו חוזרות לטפס על ההר. כאשר אנו מגיעות אליו הוא צוהל לקראת ליאת: "כל החזרה אמרתי לחברים, מעניין אם ליאת באמת תבוא לאסוף אותי". ובכן – באה. על ליאתי אפשר לסמוך.
תמר, חוי, ליאת, יעל וקרן בנחל צין. צילום: עידית שוהם
רגע של תנ"ך: דוד ובני צרויה במדבר עין גדי
שמו של ההר מעורר בי כמובן מחשבות על דוד ואנשיו שנמלטו משאול והסתתרו במדבר עין גדי. במדבר זה חס דוד על חייו של שאול, כאשר שאול נכנס למערה לעשות את צרכיו בלא שידע שדוד ואנשיו מסתתרים בירכתיה. אנשיו של דוד דרבנו אותו לנצל את הזדמנות הפז שבאה לידו, ולהרוג את אויבו המבקש את נפשו ומסכן את כולם. דוד פסע בלאט לעברו של שאול, אולם הסתפק בכריתת כנף מעילו בלא שיפגע בגופו. לאנשיו אמר בתקיפות: "חָלִילָה לִּי מה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (מל"א כד 6).
יואב, אבישי ועשהאל בני צרויה, ליוו את דוד בנאמנות בדרכו. שלא כדרכו של המקרא לייחס דמויות לאב, הם נקראים על שם אמם, צרויה, אחות דוד. לשלושת האחים היה תפקיד חשוב בצבא דוד. יואב היה שר צבאו. אבישי ועשהאל נמנים עם רשימת גיבורי דוד (שמ"א כה). על עשהאל מסופר שהיה "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב 18). למעשה, מהירותו היא זו שגררה את מותו, ואם מסקרן אתכם לדעת למה, פתחו את פרק ג בספר שמ"ב. אני תוהה אם הר צרויה נקרא על שם אחות דוד, שלא מסופר עליה שום דבר משמעותי, או על שם בניה, בני צרויה, שהיו נאמנים לדוד עד כלות.
הדובדבן שבקצפת: טיול בנחל דוד
מיד לאחר שובנו מהר צרויה מתארגנים החברים לתזוזה. הם אמורים לפנות את החדר בצהריים. אך רן הסדיר מראש שאוכל להישאר בחדר עד לאחר צאת השבת. גם אופיר מחליט להישאר, כדי לנצל את הזמן לטיול באזור. כרמית חוזרת עם תמר וליאת, ומשאירה לו את מכוניתה כך שיוכל לחזור ולהחזירני במוצ"ש. הם כמעט שכנים, כך שזו לא בעיה. אני מצטרפת אליו לטיול בנחל דוד, הנמצא ממש ליד האכסניה. כאשר מתברר לי שהכניסה בתשלום, האכזבה מתחילה לטפס בגרוני, אבל אני נזכרת בפתגם של סבתהּ של ליאת: "אם תבקשו, תוכלו להגיע לאיסטנבול". ובקשתי צנועה בהרבה – אני רוצה להגיע רק לנחל דוד, שרגליי דורכות במפתנו. לפיכך אני מחליטה לנסות את כוחה של הבקשה. אם לא יועיל – לא יזיק. כאשר אני מבהירה שאיני משתמשת בכסף בשבת, ושואלת אם אוכל לשלם במוצ"ש, אני מופתעת לטובה לגלות שיש להם סידור לשומרי שבת: ניתן להשאיר את התשלום עבור שמורת הטבע באכסניה, עם החזרת המפתח. ההסדר הזה אפשר לי את ההנאה העצומה של ביקור באחד הנופים היפים ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי: השילוב של חום המצוקים הנישאים, כחול מפלי המים ומקווי המים וירוק הצמחייה העשירה הוא שובה עין. שפני הסלע הרבים המתרוצצים באזור – חלקם מציצים בנו בסקרנות ואינם ממהרים לברוח כאשר אנו מתקרבים אליהם – הם באמת שובי לב.
יותר משלושה כוכבים מפארים את השמים. תמו שלושה ימים גדושים בחוויות ומהנים עד מאוד. אני אורזת את המזוודה ואת הזיכרונות היפים ונפרדת מהמדבר עד לפעם הבאה. מאחר שגם אישי יריב הוא מאוהבי המדבר, אני יודעת בבטחה שעוד אשוב.
5.1.2013
יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
