פרולוג – מסר שרשמה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה: "דברים טובים קורים כשהולכים לאיבוד", כתבה חברתי החדשה אנדריאה בדף הפייסבוק שלה, ואני מחייכת בהסכמה. הרי אני היא זו שהלכה, או ליתר דיוק – רצה לאיבוד עם אנדריאה באימון הקבוצתי ביער בן שמן

מאת:יעל שמש

שינה לא מספקת אך תירוץ מספק

אני מתעוררת בבוקר יום שישי, 8.6.12, לאחר פחות משלוש שעות שינה. אני יודעת שאין זה "לפי הספר", אך אמש הייתי בעומר בפגישת מחזור עם חבריי מבית הספר היסודי "עומרים". הפגישה עם אנשים שאת רובם לא ראיתי שלושים ושמונה שנים הייתה מהנה, מצחיקה ומרגשת. לא פלא שנכנסתי למיטה רק אחרי שתיים בלילה, בידיעה שבעוד זמן לא רב יהיה עלי להתעורר. עדנה, בנדיבותה, הציעה לאסוף אותי מביתי בחמש וחצי בבוקר כך שעוד לפני הריצה הקבוצתית אספיק לרוץ את התוספת שנרשמה לי בתכנית (לאור השתלשלות העניינים, מצחיק אותי כעת שרצתי את התוספת הזו לפני האימון).

אחוות צמחוניות

"זו את הטבעונית!" קידמה אותי אנדריאה בחיוך רחב ובמבטא דרום אמריקני מתגלגל כשחזרתי מריצה קלה לפני תחילת האימון הקבוצתי. "אני צמחונית. חברה של עידית". כל פגישה עם צמחונים או עם טבעונים משמחת את לבי, בין השאר משום ששנות ילדותי עברו עלי בבדידות אידיאולוגית. מגיל חמש, שבו הפכתי לצמחונית, ועד גיל שלוש-עשרה לא הכרתי אף צמחוני מלבדי. אמנם אמי ניסתה לשכנע אותי שאיני הצמחונית היחידה בעולם, וש"כן, אפילו בישראל יש צמחונים נוספים", אך הללו היו בגדר שמועה רחוקה. הביוגרפיה הזו בוודאי תורמת לנטייה שלי לחוש חיבה בסיסית ומיידית כלפי כל מי שאינו אוכל פגרים של בעלי-חיים שהומתו, קל וחומר כאשר מדובר בדרום אמריקנית שהפכה לצמחונית. לכן מצאתי עצמי רצה לצדה של אנדריאה, אולי אלמד להכירה. סיפרתי לה שחברתנו המשותפת, עידית שוהם, הפכה לצמחונית (עם נטייה חזקה לטבעונות) מטעמי מוסר, ואנדריאה התרגשה לשמוע זאת.

כתום זה האדום החדש

באותו יום שישי היינו קבוצה גדולה של רצים, שרמותיהם שונות. "נא להקפיד לרוץ בעקבות השביל האדום", אמר לנו המאמן אילן פריש בתחילת האימון, לפני שנעלם מעינינו עם חבורת הרצים המהירים. אנדריאה ואני רצנו במקום טוב באמצע ובשלב מסוים התפלאנו למצוא את עצמנו רצות לבד.

עקבנו אחר השביל האדום. נכון שלפתע האדום נראה יותר ככתום אך קיבלנו החלטה משותפת שהכוונה בוודאי לאדום שקצת דהה בשמש. כאשר בהמשך הריצה האדום היה באמת אדום, לפחות כמו "האדום-אדום הזה" נזיד העדשים בפי עֵשו (או שמא העדשים הן דווקא כתומות?), נרגענו והגענו למסקנה שאנו בדרך הסלולה והנכונה, גם אם אנו רצות לבד.

"איזה תותחיות אנחנו!", הכריזה אנדריאה בסיפוק, לאחר שפעם אחר פעם מצאה בעבורנו את השביל האדום, ואנחנו חשנו שאנחנו פשוט על המסלול. נכון שכל הקבוצה נעלמה לנו, אך כמה כיף לרוץ בחברותה, ביער בן שמן היפה והמוצל, הפורח בפריחה ורודה ורעננה, ולנשום את הריחות המשכרים של הצמחייה. הדבר היחיד שהעיב על הנאתי הוא שדאגתי לקבוצה שרצה מאחורינו ונעלמה כליל מעינינו. האם גם הם "תותחים" כמותנו, או שמא חלילה הלכו לאיבוד?

בשלב מסוים מצלצל הפלאפון של אנדריאה. זהו המאמן, אילן, ששואל היכן היא ועם מי היא נמצאת. "אני עם יעל, הטבעונית" היא מדווחת (ואני מצטחקת בלבי על תו הזיהוי הזה שבחרה להצמיד לשמי), "ואנחנו על המסלול האדום, הכול בסדר". כאשר אנו מגיעות לגבעה נישאה מתחדש הקשר עם אילן. הוא טוען שהקבוצה נמצאת מאחורינו ומבקש שנחזור על עקבותינו. "אבל זה לא ייתכן", אנחנו מתעקשות. "לא ראינו אתכם לאורך כל הריצה". שתינו מחליטות להמשיך לרוץ קדימה ופשוט לעקוב אחר השביל האדום. בשלב הרבה יותר מאוחר אנדריאה מגיעה למסקנה שאילן צדק, ובאמת הקדמנו את הקבוצה, ומה שכנראה קרה הוא שכאשר רצנו בעקבות השביל הכתום – עשינו קיצור דרך (בדיעבד, כלל איני בטוחה שזהו ההסבר הנכון). אם כך, אנו חושבות, בוודאי נגיע לנקודת הסיום – מצפה מודיעין – לפני כולם, וכנראה לפני הזמן. אין בעיה. אנו מחליטות שפשוט נמשיך לרוץ בסביבת נקודת הסיום עד שמונה, ואז נחזור לקדם את פני הקבוצה. אולם ככל שעובר הזמן והשעה שמונה מתקרבת, נראה שזה לא בדיוק עומד לקרות.

חוויה מטלטלת בעגלת הטרקטור

לפתע, בלא כל אזהרה, השביל האדום פשוט נעלם. ניסיונותינו למצוא אותו עולים בתוהו. אבל במקומו מצאנו משפחה בדואית על טרקטור. אנו שואלות אותם היכן מצפה מודיעין ואחד מהם מצביע על הכיוון. "תוכלו לקחת אותנו?" שואלת אנדריאה, והם מסמנים לנו לעלות. ממילא כבר הגיעה השעה שמונה והאימון אמור להסתיים. אנדריאה מודיעה לאילן המודאג שאנו חוזרות בטרקטור. אנו מתמקמות בקצה העגלה העמוסה לעייפה, לצד כלוב תרנגולות (ומעדיפות לא להתעמק בשאלה מה הם מתכוונים לעשות בתרנגולות הללו).

בעוד אנדריאה עסוקה בפלאפון שלה, הטרקטור מתחיל לנסוע, מיטלטל בפראות בעלייה והיא כמעט עפה ממנו. צווחה מבוהלת נמלטת מפי. אנו אוחזות בחוזקה בדפנות העגלה והטלטולים של הטרקטור רק מתגברים. כעבור כמה דקות נהג הטרקטור עוצר, מסמן לנו לרדת ואני נושמת לרווחה. אני מעדיפה לרוץ שעות נוספות ולחוש קרקע יציבה תחת רגליי, ולהפסיק לדמיין את הכותרות בעיתוני יום ראשון על הרצות שעפו מעגלת הטרקטור. אני רק תוהה מדוע בכלל לקח אותנו. רק כדי להעלות אותנו עלייה קצרצרה ולהפריח את נשמותינו מקרבנו?! נהג הטרקטור מצביע על הכיוון שבו אנו אמורות להמשיך, אך רוכב אופניים שעובר במקום מצביע על הכיוון ההפוך. מצאנו שביל אדום, אך רוכב האופניים טוען שהמרחק למצפה מודיעין, אם נעקוב אחר השביל האדום, הוא 17 ק"מ. 17 ק"מ? האימון היה אמור להסתיים מזמן!

אנדריאה בודקת ב-google maps. היכן אנחנו?! אילן מדריך אותה לשלוח לו את מקום הימצאנו באמצעות WhatsApp, ומורה לנו להגיע למושב גִמזו, משם יבוא לאסוף אותנו. "אילן בטח אומר שרק לאנדריאה זה יכול לקרות", צוחקת אנדריאה, שכבר צברה ניסיון בלרוץ לאיבוד באימון קבוצתי ביער בן שמן. בפעם הקודמת היה זה עם עידית שוהם, ואנדריאה הצליחה למצוא את הדרך ולחלץ את שתיהן. אף שמתחיל להיות חם, אני נהנית לרוץ, ורק חוששת שמא לא אספיק להגיע בזמן ליום הפתוח באוניברסיטת בר-אילן. והרי אני אמורה לאייש את עמדת המחלקה לתנ"ך בשעות הצהרים (אגב, מומלץ ללמוד אצלנו! יש לנו מחלקה מקסימה!).

"אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת"

ב-9:10 משקיף עלינו מושב גמזו מלמעלה. אנו נמצאות על שביל רחב שיש בו גישה לרכב. אנדריאה משגרת לאילן את מקום המצאנו. איני יודעת מה עבר במוחותינו כאשר החלטנו שיהיה לו נוח יותר להגיע למושב עצמו, והחלטנו לטפס במעלה גבעה המובילה לבית הקיצוני במושב. הבעיה היא שכדי להגיע למעלה צריך היה לצלוח שדה שיבולים וקוצים. "הריצה הזו מתחילה להיות דומה יותר ויותר לטיולים שלי עם יריב, האיש שלי", אני אומרת לאנדריאה. "בטיולים הללו, איכשהו תמיד מגיעים לשדה קוצים או לשאר מכשולים". מאחר שאנדריאה לבושה במכנסיים קצרים ואני לבושה במכנסיים ארוכים, אני מציעה באבירות לפלס בעבורה את הדרך בכך שאצעד לפניה, כדי שתישרט כמה שפחות מהקוצים. כאשר אנו מגיעות למעלה אני רואה לפתע שבמקום מכנסיים אני לבושה בזרעונים דביקים של צמחים, שנאחזו בצפיפות ובעקשנות במכנסיי. אני תוהה אם אפשר יהיה להציל את המכנסיים הללו. הם כבר דהויים ומעט בלויים. ברור לי שהם עשו את שלהם, אך דווקא בשל כך אני קשורה אליהם. עברתי אתם כברת דרך ארוכה. הם ליוו את כל התהליך של הפיכתי לרצה, ואחר כך את הפיכתי לרצה למרחקים ארוכים, וכמובן שהיו אתי גם בריצת המרתון.

אנו מגיעות לבית שבמעלה הגבעה, ו… אין כביש. אני פונה במבוכה לבעל הבית העובד בגינה ושואלת היכן הכביש. הוא מציע לנו להיזהר מהקוצים, אך כאשר הוא רואה את מכנסיי ואת רגליה השרוטות של אנדריאה נראה שהוא מבין כמה מגוחכת המלצתו. לאחר שהתעקש למלא את בקבוק השתייה הריק שלי במים קרים, הוא מכניס אותנו לביתו מדלת אחת, מוציא אותנו מדלת אחרת – והנה כביש. אנדריאה שוב משגרת לאילן את מקום המצאנו. מתברר שהוא הגיע לשביל הרחב והנוח שמשום מה נטשנו לטובת שדה הקוצים. כעבור זמן קצר מופיע בחיוך רחב האביר באוטו הלבן להושיענו, ומנסה להסביר לנו היכן טעינו בניווט שלנו. טעינו או לא טעינו, מבחינתי העיקר הוא שהכול הסתיים. משיחה אתו מתברר לנו, לבושתנו, שרק אנחנו אבדנו. כל אלה שרצו מאחורינו חברו בשלב מסוים לרצים המהירים, שעוכבו בריצות חוזרות ונשנות במעלה גבעה ובחזרה ממנה. ולחשוב שאני חששתי להם, שמא הלכו לאיבוד…

גם-זו לטובה

בדף הבית של מושב גמזו נכתב כי "מושב גמזו היה מקום משכנו של התנא נחום (מורו של רבי עקיבא), שנהג לומר על כל דבר 'גם זו לטובה' על שם מקום ישובו". ברור לי הצד השלילי של הריצה לאיבוד ביער. הדאגנו כמה אנשים ועיכבנו אותם – את אילן, שהתעקש להמתין לנו אף שאנדריאה אמרה לו ש"אנחנו כבר נסתדר, אתה יכול לחזור הביתה" (ומזל שלא סמך עלינו) וכן את חברותיי, כרמית ועדנה, שהמתינו לי. לא די בכך שעדנה יצאה בשעה מוקדמת כדי לאסוף אותי וכדי שאספיק לרוץ את תוספת הריצה שהייתה לי, היא המתינה לי לאחר האימון עוד שעה ורבע. אמנם צלצלתי מהדרך והשארתי לה הודעה שכבר אשוב עם אנדריאה, אבל אולי בגלל שהציוד שלי היה במכונית שלה, היא בחרה בכל זאת לחכות לי. בכניסה למושב גמזו ראיתי אותה לפתע ממתינה לי במכוניתה.

ועם זאת – "דברים טובים קורים כאשר הולכים לאיבוד". וברוחו של 'נחום איש גמזו', שבמושב הקושר עצמו לדמותו הגענו למנוחה (גם אם לא לנחלה) אפשר לומר ש"גם זו לטובה", משום שזו הייתה חוויה משעשעת, שאפשרה לי להכיר את אנדריאה, לשמוע ממנה על החלטתה להפוך לצמחונית ועל שתי ריצות המרתון שרצה – מרתון ניו-יורק (שאותו רצה חולה!) ומרתון ברצלונה. מלבד זאת לימד אותי האירוע הזה להעריך אף יותר את חברותיי, כרמית ועדנה, ואת המאמן, אילן, שלא זנחו אותנו עד לסיום הסאגה.

אפילוג:

שני מסרים שרשמה עידית שוהם בדף הפייסבוק של אנדריאה
1. "פעם גם אני רצתי לאיבוד בבן שמן עם אנדריאה והיינו בלי טלפונים והיא הצילה אותנו! איך ניצלתן היום?"
2. "בפעם הבאה גם אני רוצה ללכת לאיבוד עם שתיכן. תקראו לי!"

יעל שמש –  מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.