על חצי המרתון במסגרת
אירועי לילה לבן (28 ביוני 2012) נודע לי מירון עירוני. מעולם לא פגשתי
אותו, אבל לאחר שפרסמתי את הרשימה על החוויות מהמרתון הראשון שלי, הוא כתב
לי בפייס מסר מרגש מאוד ובו סיפר כי ב-28 ביוני 2011 הפסיק לעשן, וכדי לא
לעלות במשקל החל לרוץ ו… נכבש בקסם הריצה (מכירים את זה?)

מאת:יעל שמש

ב-30 במרץ 2012 הוא רץ
בתל-אביב עשרה ק"מ, ואחר כך ניגש לצד הדרך לעודד את רצי המרתון (בהם אני),
התבונן בהם מגיעים לקו הגמר, ונרגש כולו הבטיח לעצמו שבשנה הבאה יהיה אחד
מהם. מאז אנחנו מחליפים מפעם לפעם מסרים ואני מתעדכנת בשמחה בנוגע
להתקדמותו בריצה. והנה ירון מספר לי שנרשם לחצי המרתון במסגרת אירועי לילה
לבן. מעולם לא השתתפתי באירועי לילה לבן. מבחינתי, הלילה נועד לשינה. אך
ריצה בלילה נראית לי חוויה שבהחלט מצדיקה חריגה מתבנית החשיבה הזו. בירור
קצר עם כרמית. כן, היא מתכוונת להירשם. הוחלט אם כך, ואני נרשמת בעקבותיה.
לשמחתנו מתברר לנו שגם עדנה בנרשמות. ביום המרתון שלושתנו נפגשות בבית קפה
למפגש חברות מהנה באמתלא של "סעודת פסטה".

דילמה: הנאה או תוצאה?

זהו לי חצי מרתון שני. הראשון היה בירושלים, ורצתי משך שעתיים ושתי דקות.
כעת אני מקווה לרוץ בפחות משעתיים, אם כי הבהרתי לכרמית ולעצמי שמטרתי
העיקרית היא ליהנות מהחוויה, ואין לי כוונה "להתאבד" על התוצאה. הדילמה
שבין הרצון ליהנות ובין הרצון להשיג תוצאה טובה יחסית עבורי אינה נפתרת עד
רגע הריצה וגם במהלך הריצה עצמה. אמנם מאמני, רן שילון, טוען שאין סתירה
בין לעבוד קשה ובין הנאה, ושככל שאנו מתבגרים בספורט אנו לומדים להפריד בין
הקושי הגופני ובין החוויה הנפשית, אבל אני עדיין לא הגעתי לבגרות הנכספת
הזו… כאשר קשה לי, אני נהנית פחות.

המרוץ – שרויה בעלטה

עדנה,
כרמית ואני מתייצבות יחדיו על קו הזינוק. אנו מאחלות הצלחה זו לזו ויוצאות
לדרך. אוף, מתברר שהג'י-פי-אס אינו עובד! ובגלל החשכה עובר זמן עד שאני
מגלה שגם לא הפעלתי את הסטופר בשעון היד (כלומר, לחצתי על איזשהו כפתור, אך
כנראה שלא על הכפתור הנכון או לא בעצמה הנדרשת). גם אין לי מושג באיזו שעה
בסופו של דבר התחלנו לרוץ. משום כך המרוץ עובר עלי בעלטה, תרתי משמע, בלא
שאדע באיזה קצב אני רצה. בהיעדר אסטרטגיית ריצה, האסטרטגיה היחידה שיש לי
היא לנסות להיצמד לכרמית. זה מצליח לי עד הקילומטר ה-17, שבו היא דוהרת
קדימה ואני נותרת להתבונן בגבה המתרחק. לאחר מכן גם הגב שלה נעלם. הרגליים
קלות למדיי, אבל בעיה אחרת מטרידה אותי: הג'ל שלקחתי מטפס בגרוני, ואני חשה
בחילה. פעם ראשונה שזה קורה לי. "מזל שזה רק חצי מרתון ולא מרתון שלם, שבו
הכרחי לצרוך ג'לים", אני חושבת, תוך כדי החלטה שלא לצרוך ג'ל נוסף, פן
אקיא. אני שותה הרבה במהלך הריצה, ולא ממהרת להשליך את בקבוקוני המים
שמחלקים לנו בדרך. מבחינה שחלק מהמתנדבים נותנים עוד מעצמם, כאשר הם
מוסיפים להושטת המים מילות עידוד כמו "כל הכבוד!", "עוד שלושה ק"מ ואתם
מסיימים!" ומעריכה את המאמץ הנוסף הזה.

אני חולפת על פני בחור שהתעלף. כמה רצים נמצאים סביבו, ומישהו מרים את
רגליו. איני יכולה לעזור, אז אני ממשיכה בריצה, מריעה בלבי לרצים שעצרו כדי
לסייע לו ומקווה שיתאושש מהר.

קול מן העבר

הלחות גבוהה ואני מזיעה, אך תוואי הריצה נעים כל כך. אמנם חשוך, אך אני
שואפת לקרבי בהנאה את ריח הים בקטע הריצה שבקרבת הים ואת ריחות הצמחייה שעל
גדת הירקון. ולפתע, אני שומעת אותו… קול מן העבר, שרק בשלו היה שווה לי
לרוץ חצי מרתון. קול ששמעתי כה רבות בילדותי, אך כיום נדיר שהוא מגיע
לאוזניי, וכל אימת שזה קורה לבי מתרונן. הקול שבו מדובר הוא קרקור צפרדעים.

צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מילדותי בעומר. אף שמדובר ביישוב בנגב, האמור
להיות שחון, פגישות עם צפרדעים, קרפדות ואילניות היו דבר שבשגרה בימות
החורף, וכך גם עם ראשנים, ששחו בתזזיתיות בשלוליות שנקוו. הייתה תקופה שאף
"גידלנו" צפרדעים בבריכה שבחצר ביתנו (הן כמובן היו חופשיות לעזוב את
הבריכה, לו חפצו בכך, אך לא הייתה להן סיבה לעשות זאת). אבל היום כבר כמעט
שאיני שומעת את קרקורן הערב של הצפרדעים. כדי לשמוע אותו עלי לצאת לחיק
הטבע לאזורים עם מקווי מים ולקוות לטוב. אני מתגעגעת לקולות הללו, שכמעט
נעלמו מחיי. בשנת 1999 הייתי מעורבת במאבק למניעת ניסויים בבעלי-חיים
(ויויסקציה) ונתיחות בעלי-חיים (דיסקציה) במסגרת הוראה בבתי-הספר. לאגודה
נגד ניסויים בבעלי-חיים הגיעו תלונות של תלמידים, שנאלצו לחתוך צפרדעים, או
לצפות בחיתוכן. עם אישי יריב גלבוע (שהיה חבר ועד באגודה נגד ניסויים
בבעלי-חיים), ועם עו"ד יוסי וולפסון – נפגשתי עם יוסי שריד, באותה עת שר
החינוך. תומכי הניסויים בבעלי-חיים השיבו מלחמה שערה, אך בסופו של דבר אסר
השר יוסי שריד על ניסויים בבעלי-חיים ועל נתיחה שלהם לצורכי הוראה
בבתי-הספר והדגיש את חשיבות החינוך לחמלה. במהלך המאבק הזה פורסם ב"הארץ"
מכתבה של הזואולוגית והאקולוגית, ד"ר תמר רון, שכותרתו "הקשיבו לצפרדעים",
ובו טענה כי סוד קסמה של הצפרדע אינו טמון בקרביה, אלא בפרטי חייה, וקראה
לכולם להקשיב לקרקורן המקסים של הצפרדעים. מאז, כל אימת שמתמזל מזלי לשמוע
קרקור צפרדע, אני נזכרת בהמלצתה של ד"ר תמר רון.

הוא עשה זאת!
כך, במחשבות נוגות על צפרדעים שהיו וכבר כמעט אינן, ומחשבה משמחת על רגע
החסד שבו שמעתי הלילה את קרקורן המקסים, אני מסיימת את המרוץ מזיעה ונרגשת,
ופוגשת בכרמית שהגיעה מעט לפניי. יחד אנו חותרות דרכנו לאזור הקרטיבים
(אין כטעמו של קרטיב לאחר מרוץ!). בעודנו מבצעות תרגילי מתיחה אני שומעת את
הכרוז מכריז את שמו של ירון עירוני, שסיים את הריצה, ואני צוהלת ומתרגשת
בשבילו: הוא עשה זאת! מאוחר יותר התברר לי שהוא סיים למרות כאבים עזים ברגל
שאותם חש החל מהקילומטר השלושה-עשר. בדיוק שנה מאז היום שבו פסק לעשן –
הוא רץ חצי מרתון. אם רק ישמור על עצמו ולא ייפצע, הנחישות שגילה בריצת חצי
המרתון היא מנבא טוב ליכולתו לסיים את המרתון, ממש כפי שתכנן. האמינו לי,
אני מבינה בנחישות דבר או שניים ומזהה אותה אצל אחרים כאשר אני נתקלת בה.

מה בנוגע לשעון העצר שלא עבד? רק עם פרסום התוצאות התברר לי שרצתי בקצב 5:30, בזמן 1:56:17 שעה. אני מרוצה משיפור התוצאה.

יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.

הבלוג של יעל שמש- כאן