על ה"טריאתלון בהפתעה" שארגן רן שילון לחברי קבוצת אנדיור ברודוס ועל זכייה במדליות מן ההפקר
מאת:יעל שמש
החושד בכשרים – לוקה בגופו
לפני שיצאנו למחנה האימונים האחרון ברודוס ידענו פחות או יותר מה מצפה לנו, לפי תכנית אימונים משוערת שכתב רן שילון ושהייתה נגישה לכול באתר "אנדיור". אולם בנוגע ליום ראשון, היום האחרון של המחנה, נרשם רק "הפתעה". "איזו הפתעה זו כבר יכולה להיות? הייתכן שרן פשוט עדיין לא החליט כיצד למלא תוכן את יום השיבה הביתה ולכן רשם הפתעה?" שאלתי את עצמי. "החושד בכשרים – לוקה בגופו" אמר ריש לקיש, כך שמכאן ואילך יהיה לי הסבר מניח את הדעת לכל מיחוש, לכל כאב ולכל ליקוי בגופי כתוצאה מהאימונים האינטנסיביים לאולטרה מרתון. ההסבר פשוט: חשדי הופרך, והתברר שרן אכן תכנן לנו הפתעה. את ההפתעה גילה לנו יום קודם לכן, בשבת. כאשר הגענו לתדריך עמו בנוגע למה שעוד מחכה לנו, פגשנו לצדו בחור חביב בשם מנוליס.
עם יריב לקראת התחרות
עוד כתבות בנושא
מנוליס, כך התברר לנו חיש מהר, הוא ממארגני הטריאתלון האולימפי העתיד להתקיים למחרת היום בפעם הראשונה בתולדות רודוס בעיר פפקוס. בלא ידיעתנו רשם רן את כל הטריאתלטים שבנו לטריאתלון הזה. ולאלו המסתפקים בריצה, כמוני, נאמר שגם הם יוכלו להשתתף בקטע הריצה. איש-איש כפי רצונו ואין אונס. מנוליס שמח מאוד בהזדמנות להכפיל, אם לא יותר מזה, את מספר המשתתפים בתחרות באמצעות התגבורת הישראלית הרעשנית של חברי "אנדיור". ואשר לחברים ב"אנדיור" – התגובה הראשונית הייתה שונה מאדם לאדם – כמה שמחו והתרגשו וכמה בעיקר חששו, בייחוד אלו שעדיין לא השתתפו בטריאתלון אולימפי, כמו נדב או חגית. נראה לי שבדיעבד כולם שמחו בהישג שהשיגו, בלי להתכונן ובלי להתכוון לקראתו שבועות לפני כן.
אני עצמי שמחתי על שיזדמן לי, כך סתם מן ההפקר, לצפות בטריאתלון זו פעם ראשונה בחיי, ואף לרוץ בו בלי הלחץ של השגת תוצאה, שהרי אני רצה "בהתנדבות", והתוצאה שלי לא תימדד. רק חששתי פן נאחר את הטיסה חזרה לישראל. חששתי שמא רן מסתכן סיכון מיותר, גם אם מחושב.
קסם על ים ברודוס
לפפקוס הגענו במוניות, והתקבלנו בשמחה ובחום של המקומיים. תפסתי לי כיסא נוח מוצל בחוף הים, וניסיתי לשקוע בבדיקת עבודה סמינריונית (שהוחזרה לסטודנטית בניחוחות של ים). ההתקדמות שלי בבדיקת העבודה לא הייתה מרשימה כי כל העת הוסחה דעתי ורציתי להתעדכן כיצד החברים מתקדמים. כאשר השחיינים החלו להתקדם לחוף השלמתי עם העובדה שאני בנופש גם מעבודות סמינריוניות ועמדתי לצד רן. "הנה זיו, הנה תמר, והנה חגית" זיהה אותם רן אחד-אחד לפי סגנון השחייה, ואילו לי הם נראו ככתם מטושטש במרחב. בזה אחר זה יצאו השחיינים והשחייניות מהמים. מקצתם, בחיוך גדול, התעכבו כמה שניות להחליף מילה או שתיים עם הצופים בחוף, ומקצתם, בארשת רצינית וממוקדת, היו מרוכזים לגמרי בצורך להגיע למתחם האופניים ולהמשיך בתחרות כמה שיותר מהר.
בציפייה לתחרות ברודוס
"כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דליה"
זמן-מה לאחר שיצאו השוחים מן המים יצאנו – דליה, סוניה ואני – לריצה במסלול של התחרות. הריצה הייתה לאורכו של כביש ארוך ובחזרה, ולאחר שחזרנו לנקודת ההתחלה היה עלינו לרוץ את המסלול פעם נוספת כדי להגיע לעשרה קילומטרים. הכביש לא נסגר לתנועה. רצנו יחד, זו לצד זו, והיינו צריכות להיזהר מכלי הרכב ומעט גם מרוכבי האופניים, שהופתעו לגלות רצות כאשר הם עדיין היו בשלב האופניים. אני מקווה שלא גרמנו לראשונים שבהם התקף לב קל. אף שריצה בשעת בוקר מאוחרת יחסית, בחום חודש יוני (תגלית: ביוון מזיעים לא פחות מאשר בישראל!) אינה נשמעת כאידאלית, עברה עלינו הריצה בצוותא בנעימים. דליה סיפרה לנו על ההכנות האחרונות שלה לקראת מרוץ ה-100 ק"מ הממתין לה מעבר לפינה, באולטרה מרתון מפלי הניאגרה בקנדה.
כעת ארשה לעצמי את החירות להפליג בזמן ולהבהיר שבעת כתיבת שורות אלו דליה כבר סיימה את המרוץ למאה בהצלחה (יותר ממחצית הרצים לא סיימו אותו) וחזרה להתאמן אתנו שלושה ימים לאחריו. טירוף? גם בעיניי. ובכל זאת, כאשר שמעתי מפי אחת החברות את ההצהרה "כשאהיה גדולה אני רוצה להיות דליה!", חייכתי בחצי הסכמה.
ובחזרה ליוון: אף ששלושתנו לא היינו רשומות לתחרות, נהגו בנו המתנדבים בתחנות באדיבות רבה, הציעו לנו מים ואחד מהם אף צילם אותנו למזכרת.
עם דליה, סוניה ורן והמדליות שאינן מגיעות לנו
הדרן עם עידית וזכייה במדליה מן ההפקר
סיימנו לרוץ עשרה קילומטרים, אך כאשר השלימה עידית שוהם, שהשתתפה בטריאתלון, חמישה קילומטרים של ריצה ועמדה לצאת לסיבוב השני של הריצה, הצטרפתי אליה לחמשת הקילומטרים האחרונים שרצה ונהניתי מחברתה. הפעם לא פטפטתי על דא ועל הא, כדי לא להסיח את דעתה מהתחרות, שהרי הזמן שלה כן נמדד. השתדלתי לסייע, ואני מקווה שלא הכבדתי. עידית סיימה שנייה מתוך כל הנשים.
הפתעה נעימה נרשמה כאשר המארגנים (או המתנדבים) חילקו מדליות בנדיבות גם למי שרק רץ. אולי לא הוגן, אך בהחלט מחמם את הלב. הם נפרדו מאתנו בידידות ובהצעה לחזור ב-26 באוקטובר לתחרות איירון-מן.
איזה יום מושלם היה זה! ואפילו הספקנו להגיע בזמן לשדה התעופה! בעודי שרויה תחת הקסם, התקשרתי לאימא שלי לספר לה על היום המרגש ולעדכן אותה שהגענו לשדה התעופה של רודוס. ענה לי איסי, אחי הבכור, ועדכן אותי שאמנו יושבת שבעה על אחיה האהוב והיחיד. הוא נפטר יום לפני כן בארצות הברית. הוא אמנם היה חולה, אך לא ציפינו לסוף מהיר כל כך. התברר לי שעוד במוצ"ש נודע לאמי על פטירת אחיה, אך היא נתנה הנחיה שלא יודיעו לי דבר, כדי לא לקלקל את יומי האחרון ביוון. כאשר התקשרתי אליה במוצ"ש ענה לי אחי הצעיר אלון, חיפה על כך שאינה עונה לטלפון בעצמה ולא הסגיר דבר מהדרמה ומגודל השבר. לוּ ידעתי, הייתי מטפסת על הקירות וסובלת מכל רגע שבו איני לצד אמי. יוצא מכאן שהקסם הזה שחשתי לאורך כל היום האחרון ביוון, עד הגעתי לשדה התעופה, נחווה רק בזכות ההתחשבות וגדלות הנפש של האישה המופלאה הזו, שהתמזל מזלי שהיא אימא שלי. "עת לבכות ועת לשמוח" אמר קהלת, ואמי אפשרה לי לשמוח גם בשעה שהייתי אמורה לבכות. הבכי הגיע כמובן בשדה התעופה, עם הידיעה על פטירת דודי, אך בזכות שיקול הדעת של אמי נצרב בתודעתי מחנה האימונים כולו כמלא אור ושמחה.
2.7.2014
יעל שמש
מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן,
פעילה למען בעלי-חיים
היכנסו לבלוג של יעל שמש ב-Shvoong – טבעונית למרחקים ארוכים