המרתון הראשון ממש מעבר לפינה, ומאחר שמעולם לא נתקלתי ב"קיר", ואין לי מושג איך גופי ונפשי יתמודדו אתו אם וכאשר יגיע, אני שואלת את השאלה שאולי אסור לשאול
מאת:יעל שמש
בשעה שאני כותבת את הרשימה הזו, יום המרתון, שיחול ב-30.3.12, כבר כל-כך קרוב, ממש מעבר לפינה, ואם לדייק: נותרו תשעה ימים, ואני שואלת עצמי שאלה שאולי אסור לשאול בשלב הזה: האם אני מוכנה? הרי לא רצתי אף ריצה באמת ארוכה, מעל 30 ק"מ. למעשה. מאז אותה ריצה שעליה דיווחתי ברשימה "מסיבת הרווקות הפרועה שלי", שבה רצתי כ-26 או 27 ק"מ, לא הגעתי לאותו המרחק. ואותה ריצה התרחשה מזמן, בערב ראש השנה, ממש לפני שלקחתי את רן שילון כמאמן והוא קיצץ את כנפיי מבחינת אורך הריצות.
כאשר אני שומעת אחרים מספרים על ריצות ההכנה שלהם, שהיו מעל ל-30 ק"מ, ועל הריצה המסכמת, שהייתה בת 33 עד 37 ק"מ, אני מקנאה בהם על כך שמבחינה זו הם בוודאי חשים הרבה יותר מוכנים ממני. לי בכלל לא הייתה ריצה מסכמת (לא נראה לי שאפשר להתייחס לחצי מרתון ירושלים כאל ריצה מסכמת).
אני מנסה להרגיע עצמי בכך שיש לי מאמן מנוסה, וכולם אומרים שהוא יודע מה שהוא עושה. דליה מיכאלי, מאומנת אחרת שלו, שאני מתבוננת בהתקדמות שלה בפליאה ובהערצה (כעת היא מתכוננת לאולטרה-מרתון, ואת מרתון ירושלים האחרון רצה כריצת הכנה), תיארה את חווית המרתון הראשון שלה, לפני כארבע שנים, כחוויה חיובית, בלא שתיתקל בקיר, אף שלפני כן לא רצה ריצות שאורכן מעל 25 ק"מ.
אני מעודדת עצמי גם בכך שאני מזכירה לעצמי את מה שסיפר יוסי מלמן בספרו, אוטוביוגרפיה של ריצה, על בנו שהתכונן והתכוון לרוץ חצי מרתון, ובסופו של דבר רץ מרתון שלם, ללא הכנה מוקדמת. באחד הפורומים ברשת מצאתי תיאור מקרה מוזר, של אדם המספר כי התכוון לרוץ רק 10 ק"מ, אך בטעות רשמו אותו למרתון מלא. הוא ביקש לתקן את הטעות, אך דבר לא נעשה, כך שהחליט "לזרום" עם המצב, התייצב למסיבת הפסטה ורץ מרתון מלא, בלי שיתכונן לקראתו.
ולמה ללכת רחוק, גם אני, בהיותי בת 10 או 11, הייתי אמורה לצעוד בצעדת הנגב 20 ק"מ, אך בגחמה רגעית של אחי הגדול וחבריו, "התפלחנו" למסלול המלא (שנאסר עלינו, בשל גילנו הצעיר) וצעדנו 40 ק"מ, משלבים קטעי ריצה ומגיעים לסיום בצהלה גדולה, ורק נפגעים מכך שהמבוגרים אינם מאמינים לנו שרגלינו הצעירות והקצרות גמאו את כל ארבעים הקילומטרים.
אבל רגע, אני נוזפת בעצמי על האנקדוטות עמן בחרתי לעודד את נפשי, מה לי ולאותם מקרים של מי שלא התכוון והתכונן, ובמקרה "התפלק" לו מרתון מלא או צעדה באורך 40 ק"מ? אני הרי כן התכוננתי לריצת מרתון, הכנה שנמשכה חצי שנה. אמנם היא לא הייתה בהתאם למה שציפיתי (כאמור, בניגוד לציפיותיי, לא רצתי ריצות ארוכות של שלוש שעות ויותר, ריצות שתלכנה ותתקרבנה למספר הקילומטרים שיש לעבור במרתון), אבל כן בהתאם למה שקבע המאמן ולציפיותיו.
ביצעתי את כל האימונים באדיקות, למעט שני אימונים: אחד – משום שבאותו יום שבו הייתי אמורה לרוץ שעה וחצי, תפס אותי גשם שוטף לאחר ריצה של עשרים דקות, וכאשר כתבתי לרן שאני מחכה לאימון חלופי על מסלול הריצה הוא הורה לי לנוח. אימון אחר שהחמצתי, ועליו צר לי במיוחד, הוא אחד מאימוני ההכנה לריצת המרתון באצטדיון הדר יוסף. האימון התקיים ביום תענית אסתר, ובגלל שצמתי נאלצתי לוותר עליו. אבל אני מניחה שלהחמיץ שני אימונים בתקופה של חצי שנה זה בסדר גמור, במיוחד לאור העובדה שנראה שמאז שהחלתי לרוץ ארובות השמים נפתחו, עד שהחלטתי שתחביב הריצה שפיתחתי הוא הפתרון לבעיית מפלס הכינרת, ולפיכך מסיבות לאומיות אסור לי להפסיק לרוץ.
אם כן, האם אני מוכנה לריצת המרתון הראשון בחיי? מעולם לא נתקלתי ב"קיר", ואין לי מושג איך גופי ונפשי יתמודדו אתו אם וכאשר יגיע. נכון שאני יכולה להזכיר לעצמי אירועים שבהם התמודדתי עם מכשולים וקשיים בצורה שמעוררת בי גאווה (למשל, באחד מהטיולים עם חוג מטיילי הר חברון ויהודה, מבית חגי לאדורה, שבשל נסיבות ביטחוניות היה למעשה יותר ריצת הימלטות מטיול, עיקמתי את כף רגלי ובכל זאת המשכתי לרוץ משך כל הטיול-ריצה, מתעלמת מהכאב החד), אבל בשביל זה צריך להיות במצב הנפשי הנכון, להגיע למרוץ ברוח איתנה ולשמור עליה כזו לכל אורכו.
האם אני מוכנה? שיגרתי את השאלה לרן, השוהה ברומא, לאחר שהשתתף במרתון, וכעבור זמן קצר נחתה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי תשובתו הקצרה:
"זה פשוט:
את לא צריכה להיות מוכנה עכשיו, אלא ביום שישי הבא. אחרי שנשב ונעבור על הכול, תהיי מוכנה לחלוטין".
בקרוב מאוד נדע אם צדק.
צילום: אימג'בנק / Thinkstock
25.3.2012
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
