אין לי אחות (ואל
תדרשו שאוכיח זאת!). יש לי שלושה אחים שאותם אני אוהבת אהבת נפש, אך אין לי
אחות. בילדותי ניסיתי לסדר לי אח(ו)ת כזו. לא סתם אחות, אלא אחות תאומה

מאת:יעל שמש

תחילה הייתה זו שכנתי ובת כיתתי, ענת. לאחר
ששמענו על התופעה של תאומים סיאמיים, שקלנו, ענת ואני, את היתרונות ואת
החסרונות של התופעה והגענו להחלטה מושכלת שהיתרונות עולים על החסרונות.
לפיכך הדבקנו את כפות ידינו בדבק פלסטי זול וכל שנותר לנו היה להמתין כמה
שעות עד שהדבק יתקשה דיו ונוכל להיחשב תאומות סיאמיות. אך לרוע המזל נאוה,
אמהּ של ענת, גילתה חשדנות כלפי שתי הילדות המתעקשות לאחוז זו ביד זו, חשפה
את המזימה שלנו והכריחה אותנו לשטוף ידיים. כך נגזר עלַי שלא תהיה לי
תאומה סיאמית.

ניסיון פחות שאפתני (אך עקשני יותר) לסדר לעצמי אחות תאומה היה עם ורד,
חברתי הטובה ביותר משך כל תקופת ילדותי בעומר. מדי פעם לבשנו בגדים זהים,
עדות להיותנו תאומות, ולא הצלחנו להבין מדוע איננו מצליחות לשכנע את האחרים
שתאומות זהות לפניהם. והרי הבגדים באמת זהים!

בשלב מסוים למדתי ליהנות ממעמדי במשפחה כבת יחידה, גם אם יש הגזמה בדברי
אחי איסי: "לכל אחד מאִתנו יש רק אחות אחת, ולך יש אחים כמו זבל". ובכל
זאת, אולי משום שאין לי אחות ביולוגית, אני יודעת להעריך חברות בין נשים.
כן, אותה אחוות נשים מהנה ומעצימה (sisterhood) שספק אם גברים יכולים
להבין. בסביבות גיל שלושים סברתי שבגילי המופלג, כפי שראיתי אותו באותה
תקופה, כבר לא רוכשים חברים חדשים. אך מפעם לפעם התחולל קסם וחברה חדשה
נכנסה לחיי. מאז שהתחלתי לרוץ והצטרפתי ל"אנדיור", כשאני נושקת לגיל
חמישים, החלו הקסמים הללו בחיי להתרבות, והתעשרתי בחברות חדשות, אחיות
לריצה ולחוויותיה. מעבר לכך שאני מסתייעת בידידותַי להגיע לאימונים ולחזור
מהם (תודה מיוחדת לחגית, לעדנה ולכרמית), החברוּת עם אחיותַי לריצה מתגלה
פעמים רבות כמעצימה: כך למשל חברתי כרמית הייתה זו שעודדה אותי כאשר פקפקתי
אם יש בכוחי לרוץ את חצי מרתון ירושלים משום החשש מפני הטופוגרפיה של
העיר. היא גם זו ששכנעה אותי להשתתף במרוץ ספרא, ודרבנה אותי לרוץ מהר
מהקצב הרגיל שלי, כך שמגיע לה קרדיט על הגביע שזכיתי בו, באותו המרוץ. אני
עודדתי את חברתי עידית סעד לרוץ במרוץ גבעת שמואל, כך שאני לוקחת בהנאה
קרדיט מסוים על הגביע שהיא זכתה בו. זאת ועוד, אני עודדתי את עידית שוהם
לרוץ באימון הקבוצתי האחרון שהתקיים ביער בן שמן, ותגובתה הנלהבת לאחר מכן
מילאה אותי שמחה. החברות החדשה עם סוניה היא מקרה משעשע משום שלמדנו באותה
שכבה ויש לנו חברה משותפת. אלא שבילדותנו לא עלינו זו על הרדאר של זו, ולא
היינו חברות. הריצה היא זו שקישרה בינינו, ובגיל חמישים גילינו לפתע זו את
זו. אז כן, בונוס לא צפוי מבחינתי לחוויות הריצה הוא אותן אחיות לריצה,
חברותַי החדשות.

אחים מסוג אחר הם בעלי-החיים, שפרשן המקרא והפילוסוף ר' יוסף אבן כספי ראה
בהם את "סוגנו הקרוב" ו"אחים". מיום שאני זוכרת את עצמי חיי משורגים בחיי
האחים הללו, בעלי החיים, החולקים אתנו את העולם, ולעתים גם את המיטה.

גם כאן הריצה מספקת מפגשים מרגשים. לפני שבוע, במעלה עלייה באימון קבוצתי
ביער בן שמן, כמעט נעתקה נשימתי. לא, לא בגלל קשיי העלייה, אלא בגלל שלפתע
פגשתי שועל! קטן, חום-אדמדם, עם מבט סקרן בעיניו. אולי משום שהוא עדיין לא
הספיק לקרוא את "הנסיך הקטן" הוא לא ביקש שאאלף אותו ולא הציע לי את
ידידותו. עם זאת הוא גם לא ברח מפניי והסתפקתי בכך.

שבוע לאחר מכן, באימון האחרון שהתקיים ביער בן שמן, פגשתי פרות, ועוד פרות,
סמוך לשביל שבו רצנו ושאותו החלטתי לכנות "שביל הפרות". הן פשוט עמדו סמוך
לנו, הביטו בנו בתמיהה כמו שואלות: "בשביל מוווּ אתם רצים? למה מוווּ?".
זמן קצר לאחר מכן נגלו לפנינו כמה סוסים.

אך לא רק הריצה ביער מספקת מפגשים עם חיות. גם הריצה באזור אורבני לחלוטין,
כמו אצטדיון הדר יוסף. אין איש מקרב הרצים באצטדיון שאינו מכיר את
הסיקסקים המצחיקים, שמשום מה (עצלות גנטית?) אינם בונים קן אלא מטילים את
הביצים על הקרקע ודוגרים עליהן כשהם מנסים להגן על יצירתם מלהפוך למרמס
כפות רגלי הרצים. החיבה שאנו רוחשים לסיקסקים אינה הדדית. הם משוכנעים
לגמרי שהם בעלי הבית של האצטדיון (ובעיקר של הדשא) ושאנחנו פולשים מסוכנים.
כאשר אנו מתאמנים על הדשא אומר לנו המאמן, טל בר דוד: "רוצו עד קו פח
האשפה, כדי לא להרגיז את הסיקסקים". ואכן, הזכר ניצב לצד הנקבה הדוגרת,
וצווח מלוא גרונו על מי שמעז להתקרב לטריטוריה שלו. לעתים הם גם יוצאים
במשותף להתקפה חזיתית. באחד האימונים, בעודי רצה על מסלול הריצה, ראיתי
מתאמן שרץ על הדשא, נרדף כולו, נאלץ להרכין את ראשו שוב ושוב בניסיון
להתחמק מהתקפות הסיקסקים, שפשוט צללו לכיוון הראש שלו ללא מורא. לי עצמי
קרה שסיקסקים צללו לכיווני, מספר פעמים, בשעה שרצתי על המסלול לבדי, בשעת
בוקר מוקדמת (ולא בעונת הדגירה), אך באותה תקופה עדיין לא הייתי מודעת לכך
שהם למעשה תוקפים אותי, ובתמימותי הייתי נפעמת מהקִרבה אליהם ומכך שאינם
חוששים מפני.

מלבד זאת, יש גם שילוב של אחיות לריצה וחיות. בעוד אחיותַי לריצה ואני רצות
ריצת חימום או ריצת שחרור אנו משוחחות בינינו (בזמן האימון עצמו הרי אין
כוח לכך), ולא פעם קורה שאנו משוחחות על בעלי-חיים. למשל, על כך שעידית
שוהם הפסיקה לאכול בעלי-חיים וגם כרמית סיפרה לי במהלך ריצת חימום שהיא חשה
אי-נוחות לאכול חיות, והיא כבר אינה מסוגלת לאכול בשר שמקורו כבעל-חיים לא
טושטש, ושניתן לראות עיניים, כנפיים, ושאר אברי גוף.  

ובל נשכח את חיות המחמד שלנו! אמנם אין הן רצות אִתנו באצטדיון, אך אנו
בהחלט מביאות אותן עמנו, במחשבותינו. כמה אימונים עצובים הוקדשו למצבה של
בייבי, כלבתה האהובה בת השש-עשרה של סוניה. בייבי חיה חיים מאושרים כנסיכה
אהובה במיוחד, אבל הגיל עשה את שלו. בייבי הפכה לכלבה סיעודית, חולה
ותשושה. וכמובן – אהובה עד מאוד. סוניה הייתה מגיעה לאימונים בלב כבד
ודואג, ושואלת את עצמה ואותנו כיצד אפשר לדעת מהו הרגע הנכון לגאול את
הבייבי הזקנה והחולה שלה מייסוריה. אנחנו ניסינו לייעץ אך בעיקר לעטוף אותה
באהבה ובהבנה. לבי יצא אליה. זה שנים רבות שאין לי כלב (החתולים שלי ובן
הזוג, יריב, מטילים וטו), אבל אני הרי יודעת עד כמה כלב יכול להיות לבן
משפחה. לעתים בן המשפחה האהוד ביותר, זה שכולם מסתדרים אתו והוא מסתדר עם
כולם. והנה מגיע היום העצוב שבו לבה הגדול והאוהב של בייבי פסק לפעום, ולבה
של סוניה נשבר. הצער והגעגועים ניכרים בה כאשר היא מגיעה לאימון, ואני
מקווה שהריצה תפרוק מעט מן הכאב שבקרבה. אנו מנסות לנחם אותה, אך כיצד
אפשר? אנו מדברות על בייבי, וּבכך חולקות לה כבוד, ויש בכך מעט מן הנחמה
בעבור סוניה.

עוד לפני מותה של בייבי אמרתי לסוניה שכדאי שתאמץ כלב. היא טענה שזה לא
יהיה הוגן, משום שמשך שעות ארוכות אין איש בבית. "אז חתול!" אני מציעה
בטבעיות, שהרי אני חובבת חתולים. אבל סוניה אינה משוכנעת שהיא מסוגלת לאהוב
חתול.  "הם מכירים אותך? הם מביעים אהבה?" היא שואלת שאלות שמסוגל לשאול
רק מי שאינו מכיר חתולים, ואני מספרת לה על ג'ין-זנב, חתול שאימץ אותנו,
ונקרא כך בשל צבעו הג'ינג'י וזנבו המפואר. אני מתארת לה כיצד הוא מתעקש
שאלטף אותו, נעמד על שתי רגליו, קופץ מעלה, אוחז בכפותיו בכף ידי ומוביל
אותה לראשו, ולקינוח הוא מלקק את אצבעות כף ידי. איני יודעת אם אני מצליחה
לשכנע את סוניה שגם לחתולים יש קסם משלהם, אך היא מקשיבה באהדה לעלילות
ג'ין-זנב.

באימון באצטדיון המתקיים לאחר מותה של בייבי, שוב עולה נושא אימוץ החתול.
הפעם מירב היא זו שלוקחת על עצמה את מלאכת השכנוע, ומסתבר שהיא עושה זאת
בהצלחה יתרה משום שבתום האימון מתברר לי, שהיא הצליחה להשפיע על סוניה
לשקול אימוץ – לא של חתול אחד, כי אם של שניים, שהרי "טובים השניים מן
האחד". אני מתלבטת אם להוסיף את המשכו של הציטוט שלפיו "החוט המשֻלש לא
במהרה ינתק", אבל מחליטה לא להיסחף. די לסוניה בשני חתולים. אז אם אתם שני
גורי חתולים, מתלטפים ואוהבים – מחכה לכם בית חם ואוהב, או למצער, שילמד
במשך הזמן לאהוב אתכם. אני בטוחה בכך!

יעל שמש –  מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.