כל חודשי האימונים לא הכינו את המשלחת שלנו לקור המקפיא וחודר העצמות שציפה להם בצ'שייר, אנגליה. דורון פרילוק מסכם את האתגר הפיזי והמנטלי הקשה בחייו
מאת:דורון פרילוק
קר. לא סתם קר, כפור כזה שמתחיל ברוח עם מגע של קרח שמלטף אותך בפנים ולאט לאט חודר לתוך העצמות שלך ומסרב לצאת. לפני הטיסה למנצ'סטר המרוחקת שעה נסיעה ממקום התחרות, ידענו שה-X Factor, אלמנט ההפתעה, זה שלא ניתן להתכונן אליו באמת באימונים, יהיה הקור. אבל למה שפגש אותנו בטאף מאדר צפון מערב אנגליה 2012 לא היינו מוכנים בשום צורה. התחרות התקיימה במחוז צ'שייר באחוזה רחבת ידיים ששטחה הוסב למסלול המכשולים האימתני ע"י צוות קדחתני של מהנדסים וצוות לוגיסטי. בריכות מלאכותיות נחפרו ומולאו במים קפואים (שאליהם הוזרמו גלונים של קרח במהלך התחרות), מרבית שטח המסלול הוסב לאדמה בוצית עמוקה ונבנו מכשלים שונים הבנויים מקורות עץ מחוזקות. עד כאן האקספוזיציה.
עם הכניסה לשטח התחרות, קיבלה את פנינו ערימת נעליים של מתחרים מהיום הראשון. טאף מאדר העולמית תורמת את הנעליים (לאחר ניקיון יסודי, כמובן) לאוכלוסיות מעוטות יכולות ברחבי העולם.
מלבד המצווה המבורכת, ערימת הנעליים מכוסות הבוץ הקפוא היא תמרור אזהרה מלחיץ במיוחד לכל המתחרים שעושים את דרכם לנקודת ההרשמה. חתום על טופס הוויתור והשתדל שלא להקיא
ליד העמדה הזו מוצב שלט מלבב נוסף: "כיצד להרשם: 1) חתום על טופס הויתור Death Waiver) (2) לך לתור על פי שם משפחה 3) מספר החזה שלך נרשם על המצח 4) השתדל לא להקיא". אנחנו נכנסים לשטח התחרות, מעין מתחם מגודר שמזכיר פסטיבלי מוזיקה אירופאיים על כל הסממנים שבהם: במה מרכזית, דוכן נקניקיות, בירה ושתייה חמה ושני דוכנים טאף מאדריים במיוחד: דוכן תספורות מוהאק ודוכן ספריי צבע מוהק (לעדיני הנפש שבין המתחרים). עבדכם הנאמן לא ידע על קיומו של הראשון ולכן הוא הסתפק בפס כתום של צבע על ראשו.
את חצי השעה הקרובה בילינו בניסיונות בלתי מוצלחים שלא להפוך לקרטיבים אנושיים, וכדי להסיח את הדעת מהקור פנינו לתחרות הטלת חבית בירה למרחק. משם, הסחת דעת נוספת: הכרוז מזמין אותנו לבמה המרכזית לתחרות השמלות המסורתית. כעשרים גברים לקחו חלק בתחרות הזו, שבה זכה בסופו של דבר דווקא גבר בלי שמלה: נציג משטרת התחתונים היה זה שגרף את הפרס השנוי במחלוקת: מנוי שנתי לכל תחרויות טאף מאדר. ספק רב אם הוא יחליט לממש את הזכייה.בשלב הזה נגמרו המשחקים. הכרוז מזמין נציג של "אנדר ארמור" העולמית להעביר לנו חימום של 5 דקות, והפלא ופלא, פתאום אנחנו שוב מרגישים, גם אם באופן חלקי, את כפות הרגליים שלנו. "הגיע הזמן לתחרות!", מכריז הכרוז בחגיגיות מוגזמת, ואנחנו ניגשים לעבר קו הזינוק. כדי להגיע אליו צריך לקפוץ מעל "חומת ברלין" – קיר בטון ידידותי הרבה פחות מהרייכסטאג. כמה דקות אחרונות של חום גוף, אדרנלין שזורם בקצב לא נתפס, 3,2,1 ואנחנו יוצאים לדרך. דרך שכוללת מסלול סטנדרטי וקליל של 22 מכשולים וכמעט 20 קילומטרים של בוץ. כמה בוץ? מספיק כדי שאאבד את שתי הנעליים שלי כבר אחרי מאה המטר הראשונים. אדם, חברי למשלחת, קולט שנשארתי מאחור ורץ לעזור לי להחלץ מהדייסה החומה. לאחר "נשיקת הבוץ" אנחנו מגיעים למכשול השני (שעליו כבר שמעתם בפוסטים הקודם) חוקן ארקטי" (Arctic Enema). המכשול מתגלה כהרבה יותר קשה ממה שציפנו. מלבד השיתוק שהגוף נכנס אליו ברגע המפגש עם מי הקרח (כאשר הטמפרטורה בחוץ ממילא מתחת לאפס), הריאות מתכווצות לגודל של מנדרינה לא בשלה דבר שמקשה מאוד על הנשימה והיכולות להשתמש בשרירים. אנחנו יוצאים מהקונטיינר וממשיכים הלאה.
קדימה ל"מייל הבוץ"
הלאה זה אומר "מייל הבוץ". לא, כי פשוט עד עכשיו רצנו על פרקט סינטטי. המכשול מתגלה כטבילה מרעננת בביצה עד גובה החזה בתערובת ספק מים ספק בוץ. אנחנו יוצרים שרשרת אנושית ומחזיקים ידיים כדי לא ליפול לתוך הבורות שפעורים בביצה. המכשול הבא מדמה שוחות במוצבים של מלחמת העולם השנייה כאשר עליהם מוצב מטוס קרב עתיק וברקע מושמעים קולות של מכונות יריה ליצירת אפקט מפנק עוד יותר. לא בטוח שלזה התכוון צ'רצ'יל כשדיבר על דם, יזע ודמעות.
אנחנו זוחלים דרך השוחות הבוציות ומגיעים “לרשת העכביש”. חבלי סיריים אשר שזורים שתי וערב ומתנשאים בין שני עצי אלון לגובה של כ-15 מטרים. המבטים של בנות המשלחת מעלים הרבה מאוד שאלות על כך שעשיתי להם את זה. רק עכשיו אני נזכר שיש לי בכלל פחד גבהים. אנחנו מטפסים על הרשת לעבר הצד השני וממשיכים בריצה. קולות הנעליים ספוגות הבוץ שהולמות בקרקע מהדהדות באוזנינו ואנחנו מנסים לספוג כמה שיותר מקרני שמש החודרות מבעד לצמרות העצים. כשני קילומטרים מפרידים בינינו לבין המכשול הבא ואנחנו לוקחים רגע להסתכל מסביב ולהנות קצת מהיופי שמסביבנו. נו, כבר אמרו שיופי זה בענייני המתבונן.
אחרי "נשיקת הבוץ" השנייה אנחנו שוב – לא היה את זה כבר? ב"חומת ברלין", אותה אנחנו עוברים עם סולם גנבים שמנסה לגבור על בעיית הבוץ שבמעלה הקירות. כשאנחנו מבינים שמולנו עוד מכשול של כניסה למים הבנות כבר מתחילות ממש לרטון. באוויר כבר מתחילה לרחף המילה היפוטרמיה, ופאראמדיק על סירת הצלה צועק לנו שנמשיך להזיז את הידיים כדי שהיא תשאר באוויר ולא תתקוף גם אותנו. אנחנו עוברים מתחת לגשר ומגלים שורה של שש חביות כחולת המחוברות אחת לשניה עם קורות עץ. אני יכול לכתוב הרבה מאוד מילים על התחושות שהגוף עובר בתוך מים בטמפרטורה שכזו. אבל מספיק לראות את פרצופה של רייצ'ל בסרטון המסלול שלנו, בחורה קשוחה בהחלט בימי שגרה, כשהיא מבינה שהיא הולכת לצלול בתוך מי הקרח האלו. אני צולל ועובר מתחת לשורת החביות הראשונה, מושיט לה יד מתחת למים ועזר לה לעשות את זה.
קופצים למי הקרח
אין זמן לחגיגות כי קצת אחרי זה מחכה לנו דה ז'ה וו נעים לקפטן הוק. במרחק של כ-8 מטרים מתחתינו נמצא אגם מלאכותי המלא במי קרח שנצבעו בצבע שחור. אדם, יונתן ואני מביטים למטה בהלם. מתורגלים בהרגשה של מי הקרח על הבד המנדף, אנחנו סופרים בקול רם לאחור וקופצים. מתורגלים אמרתי? הפגיעה במים שורפת בכל הגוף ומעוצמת הנפילה אני מוצא את עצמי עמוק עמוק בתוך האגם כשמסביב קוביות קרח צפות ומים שחורים כדיו. אני מנסה לגייס כוח ולדחוף את עצמי לקרקעית ומשם שוחה אל הגדה. הגוף, במפגן מחאה נגדי, מתקשה מאוד למלא את ההוראות.
אחרי ריצה קצרה אנחנו זוחלים שוב בצינורות תעשיתיים שהוחדרו לבטן האדמה ומחוברים כשביניהם ביצה המאלצת אותך לזחול כשרק מספר סנטימטרים נותרים לך להוציא את האף ולנשום אוויר. המכשול זכה לשם (הראוי) "בואה" על שם נחש החנק. לאחר המכשול טרייסי לא מפסיקה לרעוד. אנחנו מסמנים את האות X עם שתי הידיים באוויר (זאת ההנחיה של מארגני התחרות במצב חירום) וכל המתחרים סביבנו עושים אותו הדבר. תוך פחות מדקה מגיע אלינו רכב חילוץ. טרייסי מתכסה בשמיכת אלומניום ולאחר כדקה מחליטה שהיא רוצה להמשיך. טאף מאדרית או לא? אנחנו ממשיכים בריצה אבל הבאה לרעוד היא היא פאלון. שוב עוצרים. שוב X. רכב חילוץ, שמיכת אלומניום. הפעם אף אחד לא שואל אותה. הפארמדיק מודיע לה שהיא עוברת לאוהל המרפאה הקרוב.בהמשך פגשנו את "מכווצ'ץ' האשכים": כבל ממתכת התלוי בין שתי גדות אגם ענק. המעבר מתבצע בעזרת הכבל כשפלג הגוף התחתון, מהמותניים ומטה, נמצא בתוך המים. "חומת ברלין 2" מתגלה כאותם קירות רק בגובה כמעט כפול. המכשול הבא, "לוג-ג'אמין" הוא מבוך מסועף של בולי עץ שהנוחו אחד על השני במלאכת מחשבת כדי ליצור פסיפס שכמעט בלתי אפשרי לעבור דרכו. אנחנו מטפסים על, מתחת ובין הבולים, רצים עוד כ-2 קילומטרים ומגיעים למכשול הבא. "Hold your Wood", משחק המילים של המכשול לא מתורגם מספיק טוב לעברית אך השורה התחתונה היא שעל כל מתחרה לקחת בול עץ השוקל כ-10 ק"ג ולבצע הקפה של כ-800 מטרים בתוך מעבה היער איתו. אנחנו עוצרים באוהל המרפאה שלידנו לאחר המכשול, אני נכנס וממוצא את עצמי באוהל ממוזג (חם כמובן) כאשר במרכזו כ-30 איש ישובים במעגל ומכוסים בעשרות שמיכות ופניהם מביטות מטה. אחרי חיפוש ממושך אני מוצא את פאלון החיוורת, יושבת בהבעת פנים קפואה, תרתי משמע. לאחר שיחה קצרה איתה (ובעיקר עם הרופא) מיידעים אותי שהיא חטפה היפוטרמיה ושהיא תפונה לאוהל המרפאה המרכזי ליד קו הסיום. אנחנו מחליפים מילות עידוד ויוצאים חזרה לכפור.
פאנקי מנקי. לא מה שחשבתם
אנחנו עוברים את בולי העץ הענקיים המונחים בשיפוע מעל שתי גדות אגם, חלקנו בהליכה (אמיצה) עם ידיים מושטות לשני הצדדים וחלקינו בזחילה\חיבוק של בולי העץ מחשש לנפילה למי הקרח. משם היעד הבא הוא "מבוך הבוץ" פרי היצירה של מהנדסי טאף מאדר שהסבו ריבוע של כ300 מ"ר למבוך בוץ אימתני. התנועה בבוץ קשה מאוד ומי הקרח משתקים את השרירים. יונתן חוטף התכווצות קשה בהמסטרינג ואנחנו יוצאים מהמבוך תשושים לעבר ה"פאנקי מנקי", שם עלינו להיאחז במוטות הקצרים שתלויים מעל לבריכה המלאכותית. חצי מהמוטות מכוסים בוץ (עדות לנסיונות של מתחרים לעבור דרכן) בעוד החצי השני נקי כולו. המתנדב האחראי למכשול מודיע לנו שמתוך אלפי המתחרים, סיימו את המכשול עד כה בערך חמישה אנשים. יאללה, אנחנו מוותרים מראש וממשיכים הלאה.
"הצלופח החשמלי", הפגישה הראשונה שלנו עם חוטי החשמל של טאף מאדר הטעונים ב-10,000 וולט של חשמל. ברזנט שחור מעוטר במים ובוץ כשעליו תלויים עשרות חוטי חשמל מגובה של כחצי מטר עד לקרקע. המטרה: לסיים שחייה כמה שיותר מהירה וכמה שפחות חשמלית. אני גולש במורד הברזנט ומצליח להמנע מהחשמל, אך בזחילה אני כבר הרבה פחות בר מזל. מכה אחת בגב התחתון מרגישה כאילו 150 דבורים עוקצות אותי בבת אחת. לא נעים. בדרך אנחנו עוצרים באוהל מרפאה וכולנו לוקחים שמיכות אלומיניום. כדי להוסיף קצת נועם ואופטימיות להמשך, השמש בדיוק מתחילה להיעלם מאחורי העננים והקור מתחיל להיות… איך נאמר, דומיננטי עוד יותר מקודם. יש שלט שמודיע שנשארו לנו עוד שלושה קילומטר. הם הולכים להיות ארוכים."להיתלות מצוק" הוא אחד המכשולים הקלים יותר. טיפוס בבגובה של כ-20 מטרים בשיפוע של קרוב ל-90 מעלות. אנחנו מגיעים לפסגה וממשיכים לרוץ. "עוד שני מכשולים וסיימתם!" צועק לנו אחד המתנדבים. אנחנו מנסים להגביר את קצב הריצה, ירידה תלולה אחת והנה נגלים לפנינו שני המכשולים האחרונים וקו הסיום. הראשון הוא ה"אוורסט"- רמפה אימתנית בגובה של כשמונה מטרים מעל הקרקע. על המתחרים לרוץ כמה שיותר מהר ולנתק את עצמם בקפיצה אנכית ברגע שהרמפה נעשית תלולה מדי. בקצה הרמפה מחכים המתחרים שכבר הגיעו למעלה ומושיטים להם ידיים תומכות. רייצ'ל מנסה פעמיים ובשלישית מצליחה לאחוז בידיים ומוצאת את עצמה למעלה. אני עושה שלושה נסיונות עד שהברכיים שלי מבהירות לי שזה הזמן לעקוף את זה בעדינות ולהמשיך למכשול האחרון.
ולקינוח – מכת חשמל
"תרפיה באמצעות מכות חשמל"- הדובדבן שבקצפת הטאף מאדרית. זוכרים את הפוסט הראשון שבו סיפרתי לכם על המכשול? נראה שעברו שנות אור מאז שכתבתי אותו. והנה הוא מולנו, מקבל בברכה את החבורה התשושה והקפואה שלנו. סופרים לאחור ומתחילים בריצת אמוק לעבר קו הסיום שמחכה מעבר ל-10,000 וולטים של כאב. אני מנסה לסוכך על הפנים ורץ בלי לחשוב יותר מדי. לא ברור לי כבר מה הרגשתי כשחציתי את התרפיה הזו. כן ברור לי שבצד השני שלה העניקו לי המתנדבים את סרט הראש, שאותו מקבלים רק אלו שסיימו את האתגר. עכשיו כל מה שנשאר זה לשתות את הבירה שהבטיחו לנו.
רועדים מקור אנחנו ממשיכים לאסף את חפצינו ולעבר המקלחות שמתגלות כמקלחות שדה קפואות. אנחנו מוותרים על התענוג ונכנסים לאוהל המלתחה להחליף בגדים וטועים לחשוב שמגבת מלון קטנה תסיר משהו מכמויות הבוץ המדאיגות שיש לנו על הגוף.
כשהתראיינתי לאחד העיתונים בארץ לפני התחרות דיברתי על טאף מאדר כ"ריצת שחרור" אחרי אולטרה מרתון סובב עמק שהשלמתי באוקטובר. נו, זו התקופה שבה עוד הייתי נאיבי. טאף מאדר צפון מערב אנגליה 2012 הוא בהחלט האתגר הפיזי והמנטלי הקשה ביותר שעשיתי עד כה. לאחרונה נתקלתי בכתבה של ישראלי לשעבר מאוסטרליה שסיים את טאף מאדר סידני. אחרי שהשלמנו את האתגר בקור הרצחני של אנגליה, סידני ב-28 מעלות נשמע כמו קייטנת אגד.
מה נותר לומר אחרי כל זה? בעיקר הרבה מאוד תודה. תודה לנותני החסות שלנו Wix.com, אנדר ארמור ישראל, מגנוקס (אשר שמר על השרירים שלנו רעננים), למעסה של המשלחת שי יחזקאל שבלעדיו כנראה לא היינו מסיימים את התחרות נטולי פציעות וכמובן לאנשים הנפלאים בשוונג אשר חברו אלינו מהרגע הראשון למרות הטירוף שבדבר. תודה למועדון קרוספיט תל אביב שנתנו בית חם לאימונים ואפשרו לנו להתכונן לאתגר הקשה ביותר בעולם. תודה לכל מי שסייע לנו לגייס כספים לבית מייקל לווין לחיילים בודדים. 7,000 ש"ח גייסנו עד כה ועוד היה נטויה. ותודה כמובן לכל חברי המשלחת, שאני מאושר וגאה על הזכות להוביל אותם לחוויה המשוגעת הזו. אם כבר מדברים על שיגעון, אז כנראה שהטירוף האמיתי הוא לא להירשם לטאף מאדר, אלא לסיים את האירוע הזה וכבר לחשוב על המשלחות הבאות. שתיים כאלו (לפחות) ייצאו מכאן בשנת 2013, ובשביל זה נצטרף את העזרה שלכם בהשקעה בפרויקט שלנו. כאן תקבלו פרטים נוספים. עד אז, מקווה שנהניתם ממה שקראתם, ושאולי בטאף מאדר הבאים אמצא לצידי גם אתכם. תראו את התמונה שלמטה ואת אלו שמעליה. אל תגידו שזה לא עושה לכם חשק…
29.11.2012
דורון פרילוק (28), רץ תחרותי מעל לעשור, אולטרה-מרתוניסט וקרוספיטר מושבע. בזמנו הפנוי משלים תואר שני במנהע"ס וייעוץ ארגוני.
