1. הדבר החשוב ביותר שאפשר לומר על אליפות העולם ההונגרית הוא שהיא כבר השכיחה מאיתנו את תחרות השחייה האולימפית מריו. הצלחתו העתידית של ענף השחייה ברמה העולמית מחייבת שלשחיינים תהיה הזדמנות להתחרות ולהראות את יכולתם על הבמה הגדולה ביותר לפחות פעם בשנה (ומוטב פעמיים), ולא רק אחת לארבע שנים. אליפות העולם בבודפשט סיפקה גם את הבמה, גם את התוצאות, גם התחרותיות וגם את הכוכבים. היא הציבה את חשיבות אליפות העולם בשחייה ברמה קרובה לתחרות השחייה האולימפית.

הכוכב הגדול. קיילב דרסל | צילום: Fernando Frazão

2. יחד עם זאת, המגבלה שיצרה פינ"א (התאחדות השחייה העולמית) על הפצת תקצירי האינטרנט ממשחי האליפות כבר חזרה לנגוס ביד שיזמה אותה – בסנקציה טבעית ומיידית של צמצום החשיפה להם יזכו השחיינים והענף בכלל. בשנת 2017 מדהים (על גבול הטירוף) לגלות שבדף הפייסבוק הרשמי של אליפות העולם 2017, אין אפילו סרטון וידאו אחד; מדהים לגלות שערוץ היוטיוב של פינ"א נסגר ואין סרטון חופשי של אף משחה באתר הסרטונים הפופולרי בעולם. ככה רוצים, בעידן האינטרנט, הרשתות החברתיות והשיתופים, להפיץ את בשורת השחייה בעולם?! רוח הסגירה הרמטית וצמצום החשיפה הקיצוני של השידורים והתקצירים – פרי שיטתו הארכאית של אלכס גלעדי מ-NBC – תפגע קודם כל בשחיינים, ואחר כך בשחייה בכלל.

3. אבל נראה שהשחיינים עצמם – בעיקר הצעירים שבהם (וגם הוותיקים האירופאים שמריחים כבר את סוף הקריירה, כמו צ'ה ופלגריני) – הבינו שאין זמן כמו ההווה. השיעור בענווה שקיבלו אלופים אולימפיים כמו ריאן מרפי, קייטי לדקי, ג'וזף סקולינג ואחרים, הבהיר היטב – אליפויות עולם הן במה אמיתית, שנמצאת בדרך להפוך לבמה לא פחות חשובה מהבמה האולימפית.

4. אם ישכילו ענף השחייה וענף האתלטיקה לאחד את אליפויות העולם שלהם (שממילא מתקיימות כל שנתיים בהפרש של ימים ספורים ביניהם) גיאוגרפית וכרונולוגית באופן שיאפשר רצף שידורים טלוויזיוני אחד, מחירי זכויות השידור המאמירים וגודל האירוע המצרפי, ייטה לכיוון מאסה קריטית שתוכל לייצר רווחיות ממשית גם לספורטאים המשתתפים, ולא רק למארגנים.

אליפות הספרינט

5. היתה זו אליפות הספרינט. לא פחות מ-11 שיאי עולם נשברו, וכולם ללא יוצא מהכלל במרחקים של 50 מ' ו-100 מ' בלבד (כולל משחי שליחים 4 כפול 100). זאת אפילו בלי לכלול את שיאי הטקסטיל של דרסל ב-100 פרפר ו-50 חופשי, שראויים להיחשב כשיאי עולם לכל דבר (ורק תוצאות שהושגו בחליפות האסורות ניצבים לפניהם).

6. בהתאם, הכוכב הגדול של האליפות היה קיילב דרסל. ב"שוונג" אנחנו חופרים על פנומן הבריכה האמריקאי כבר שנה וחצי. בשבוע שחלף, דרסל פרע את כל השטרות, והשאיר גם טיפ.

7. העצמה של דרסל היא קודם כל באתלטיות בזינוק. כבר שם, הוא פותח בין חצי מטר למטר יתרון על מתחריו (ששווה כמעט חצי שנייה); המשך בסיבובים (עוד כשתי עשיריות עד רבע שנייה בסיבוב), ועבור לעצמה טכנית במקטע הסיום בו הוא מפסיק לחלוטין לנשום ב-12 מטרים האחרונים לפני הקיר, באופן שב-100 מ' מפחית מאד את ההאטה הטבעית בסיום, וגורם לו למעשה לשחות מהר יותר (עוד כשלוש עשיריות שנייה). על היכולות והטכניקות האלו יתחילו שחייני הספרינט בעולם כולו לעבוד ברצינות החל מהבוקר. יתרון של שנייה שלמה ב-100 מ' בבריכה ארוכה, הוא יתרון שבשבילו שווה להשקיע מחזורי אימון שלמים. על מפגן המכות הילדותי על המים אחרי כל ניצחון, אפשר כבר לוותר.

השחיין הדומיננטי, ועוד יש לו מה לשפר. אדם פיטי | צילום: CHAN FAN

8. השחיין הדומיננטי ביותר באליפות היה ללא ספק אדם פיטי הבריטי בספרינט החזה, שניצח את יריביו בפערי ענק. גם פיטי בנוי על יכולת אתלטית מתפרצת (אם כי לא בזינוק, שטעון אצלו שיפור רב), ובעיקר עם מה שנקרא Speed Endurance. פיטי, שמצליח להמשיך לטחון את הקצב המטורף שלו גם אחרי 20, 30, 40 ו-50 שניות, ייזכר בעוד שנים כשחיין הדומיננטי בדורו, והוא עדיין רק בן 22. למעמד דומה, אם כי פחות דומיננטי, הגיעה האמריקאית הג'ינג'ית עם סנדלי הגומי הוורודים – לילי קינג. קינג, עם מזג קרב של פיטבול עצבני, הצליחה להחדיר יראה של ממש ללב יריבותיה, ולהכניע אותן ב-50 וב-100 מ' חזה עם שני שיאי עולם (אחד בכל משחה גמר) שהניבו שתי מדליות זהב אישיות.

9. מלכת הבריכה היתה ללא ספק שרה שיוסטרם, שהחליטה השנה לא להתחרות באף משחה שאורך יותר מ-56 שניות. ההתמקדות של השבדית בספרינט בלבד, והחלפת צוות האימון לצוות שמתמחה רק במיאוצים, הניבה פירות מרשימים. שיוסטרם הוסיפה לשיאי העולם שלה ב-50 וב-100 מ' פרפר, גם את שיאי העולם ב-50 וב-100 מ' חופשי. הוסיפו לכך שלוש מדליות זהב אישיות, והיבול האישי של שיוסטרם זהה ליבול האישי של דרסל. לשיוסטרם פשוט אין סביבה נבחרת שליחים כמו שיש לדרסל, שהניבה לאמריקאי עוד 4 מדליות זהב נוספות במשחי השליחים.

"השיטה" והשחייה הישראלית

10. מרבים לדבר אחרי אליפויות כאלו על "השיטה האמריקאית". בסך הכל, מדובר ב"שיטה" פשוטה מאד של מאסה כמותית שמולידה את האיכות. בארצות הברית רשומים 11,000 גברים ו-14,000 נשים לקבוצות השחייה וקפיצה למים בדרגים שונים של ליגות המכללות (ה-NCAA). ישנן 515 קבוצות שחייה של גברים ו-640 קבוצות שחייה של נשים. הקצאת המלגות מוגבלת תקנונית, והיתרון הוא למספר המלגות שמותר להקצות לשחייניות (שעולה בכ-50% על מספר המלגות שמותר להקצות לשחיינים גברים). אפילו אם רק מחצית הרשומים הם שחיינים (והיתר עם קופצים למים ואחרים), עדיין יש כ-12,000 שחייני מכללות בארצות הברית.

אולי השיטה יותר פשוטה ממה שאנחנו חושבים. יעקב טומרקין | צילום: ארן הרשלג

11. בחלוקה על פני 4 שנות מכללה, יוצא שכל שנה ושנה בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, מתחילים כמעט 3,000 שחיינים ושחייניות להתאמן בקבוצות שחייה רציניות לגילאי 18-22 במכללות בארצות הברית (המאמנים הבכירים מרוויחים מאות אלפי דולרים בשנה). בהשוואה כמותית גרידא, אם היקף האוכלוסייה הרלוונטי לשחייה בישראל עומד על כ-2% מהיקף האוכלוסייה הרלוונטי לשחייה בארצות הברית (כ- 6 מיליון מול כ-300 מיליון), כדי להשוות באופן יחסי את המאסה הספורטיבית של שחיית המכללות, צריכים היו בישראל להיכנס בגיל 18, כל שנה ושנה, כ-60 שחיינים ושחייניות למסגרת אימון תחרותית איכותית לתקופה של ארבע שנים רצופות. בפועל, המספר השנתי של השחיינים שזוכים למעמד "ספורטאי מצטיין" בצה"ל מגיע לכדי כ-10% מזה.

12. זו כמעט התורה כולה. אילו היו בישראל נכנסים בגיל 18 כל שנה 60 שחיינים ושחייניות למסגרות אימון תחרותיות ואיכותיות לתקופה של 4 שנים ברציפות, וגם מספר המאמנים האיכותיים היה גדל בהתאמה, היקף המשתתפים הישראלים במשחי חצי גמר וגמר ברמה העולמית היה מכפיל את עצמו כמה מונים. מדוע זה לא קורה? צבא, תקציבים, תרבות, אתוס ספורטיבי מוגבל, אוניברסיטאות שאין להן קשר לספורט תחרותי… צירוף של כל הסיבות הללו, ועוד.

13. בסופו של דבר, ההופעה הישראלית לא הגשימה את התקוות ולא סיפקה את הציפיות. שלושה שחיינים העפילו לחצאי הגמר בארבעה משחים שונים (טומרקין ב-100 מ' גב וב-200 מעורב; אנדי מורז ב-100 מ' חופשי, ויונתן קופלב ב-50 מ' גב). אחד, קופלב, גם עלה לגמר. רק שחיינית אחת שיפרה את שיאה האישי והישראלי – אנדי מורז ב-100 מ' חופשי.

14. מבחן הרבע הראשון, קונספט האימון החדש של נבחרת ישראל – בו מאמן העל דיוויד מארש מאמן מרחוק (עם ביקורים תקופתיים בישראל) ועוזר שלו נטל את המושכות המקומיות, עוד רחוק מלהוכיח את עצמו.

הישראלית היחידה ששברה את שיאה. אנדי מורז | צילום: באדיבות איגוד השחייה

15. לא נראה גם שמספר התחרויות השנתיות של שחייני הצמרת הישראלים נגד יריבים ברמה העולמית גדל. בשעה ששחיינים כמו שרה שיוסטרם, רנומי קרומווידיויו, קיילב דרסל ולילי קינג (ולמעשה כל האמריקאים) מתחרים רבות ותכופות בזירת העילית (אם בתחרויות בינלאומיות ואם בתחרויות מכללות), שחייני הצמרת הישראלים ממשיכים להיות בעיקר ספונים בבריכות האימון. לא נראה ששמירת המרחק מתחרויות (גם אם ללא הכנה מלאה וללא גילוח), מסייעת.

16. עדיין מוקדם להכריז שקונספט האימון החדש אינו מצליח. שינויי עומק אינם מתרחשים ב-9 חודשים. יש לזכור שהשיטה חדשה גם לשחיינים, גם למאמנים וגם למערכות שהביאו אותה. אך מבחן הרבע הוא זמן מצוין להסיק מסקנות, להכניס שיפורים ושינויים, ולבצע התאמות שנדרשות כבר עכשיו.

17. לכשעצמי, דעתי היא שאסור שהשינוי יתמצה רק בניסיון לאתר כוכבים ולהצמיד להם מאמן בעל שם, אלא חייב לתת דגש מקומי חזק על הצורך לחזק את עוצמת והיקף השחייה בקבוצות ואגודות בכל רחבי ישראל (שחלקן לעתים מתקשות לגמור את החודש), גם בבריכות וגם במים פתוחים, וכן לפתוח תקנים, מסגרות ובריכות אימון ליותר שחיינים תחרותיים בגילאי השירות הצבאי, ויפה שעה אחת קודם.