מאת:עומרי הולצמן
כמידי שנה, מועדון NYRR-NEW YORK ROAD RUNNERS, המועדון אשר מארגן את מרתון ניו-יורק, ועוד עשרות תחרויות במשך השנה, מארגן סידרה של חצאי-מרתון (אחד בכל רובע של העיר) כהכנה למרתון. הראשון שבהם הוא החצי של ברוקלין.
בעודי נמצא בין 2 עונות בליגת המכללות, החלטתי להשתתף בתחרות זו בתור ריצת אימון בקצב קצת יותר מהרגיל. כך מצאתי את עצמי מתעורר ב-5 בבוקר יום שבת, ועושה את דרכי לקוני-איילנד – מקום הזינוק.
המסלול מאוד פשוט, מתחילים בחוף המפורסם של קוני איילנד, ומסיימים בפרוספקט פארק בברוקלין, בדיוק 13.1 מייל או 21.1 ק"מ.
מגיע לקו הזינוק עם קצת חשש בליבי. אחרי תקופה של אימונים לא עקביים בגלל מחלה וסיבות אחרות, והעובדה שהתחרות הכי ארוכה שעשיתי בשנתיים האחרונות הייתה 12 ק"מ בטבריה (תחרות שאני לא אשכח, ולא בגלל הריצה), לא ידעתי באיזה קצב אני יכול להחזיק לכל אורך המסלול.
המטרה לפני הריצה הייתה 5:35 למייל – 3:28 לק"מ (בערך 1:13.30 שע'). למרות שקצת קריר בחוץ (בבוקר היה 6 מעלות), מחליט בדקה האחרונה להוריד את החולצה הארוכה שלבשתי, ולהמשיך רק עם גופייה, מכנסיים קצרות וכפפות. בשעה 8:00 בדיוק, ע"פ התוכנית נשמע צופר הזינוק, וקרוב ל-3500 איש מתחילים את המרוץ. אף אחד לא דוחף, או נדחף בדקה ה-90 להתחלה. כולם עומדים בסדר ע"פ הקצב הריאלי שלהם לתחרות.
מרגיש טוב בהתחלה, ונדחף לקבוצת הרצים שמובילה את התחרות. מייל ראשון – ספליט בשעון:5:10, קצב קצת מהיר מידי, צריך להאט אם אני רוצה להרגיש טוב לכל אורך המסלול. לאחר המייל השני יוצאים מהטיילת של קוני איילנד, ועוברים לרחוב בדרך לפרוספקט פארק. אני מוצא את עצמי ועוד שני רצי כביש מנוסים מובילים את המרוץ, ופותחים פער משאר המשתתפים. ממשיך להרגיש טוב עם עצמי, ושומר על קצב של 5:20 למייל למשך 7 המיילים הבאים. רק אני, שני הרצי האחרים ורוח נגדית חזקה.
כל מייל שאני עובר, עוברת בראש המחשבה כמה עוד אני יכול להמשיך בקצב הזה ולהרגיש נוח איתו. ואז זה הגיע – נכנסים לפרוספקט פארק במייל העשירי, ושם יש את העלייה הכי קשה במסלול. לאחר סוף העלייה, השניים שהיו איתי עד עכשיו מתחילים קצת להתרחק ממני, ואני בפעם הראשונה במרוץ מתחיל להרגיש שממש קשה לי, ומחליט לא ללחוץ יותר מידי מפני שזה כרגע לא מסתדר עם תוכנית האימונים שלי. ואז מתחיל הקטע המנטאלי הקשה – לסיים עוד בערך 4 ק"מ לבד, ללא הרצים שמשכו איתי עד עכשיו.
הולצמן עם הגופיה הצהובה. התוצאה רשמית
מגיע למייל האחרון עם חיוך על הפנים, עוד מקסימום 5:30 דקות הריצה להיום נגמרת. מהר מאוד החיוך הנעלם, ברגע של לוזריות שמתאימה רק לי, מגיע רץ נוסף מאחור אשר לא היה לו סימן לכל אורך המסלול, ועובר אותי. אומר לעצמי מקום שלישי או רביעי זה כבר אותו דבר בשבילי היום, העיקר שנהניתי מהריצה. 200 מטר לקראת הסוף רואה את קו הסיום ונותן את הספרינט האחרון שיסיים את המרוץ היום. הזמן הרשמי – 1:11:06 (זמן נטו – 1:11:04, מכיוון שעברתי את קו הזינוק 2 שניות לאחר ההזנקה) קצב ממוצע של 5:25 למייל, 3:22 לק"מ.
תוצאה לא רעה בשביל החצי מרתון הראשון שאני עושה. לאחר הסיום היה עוד קצת חשש שאולי ייפסלו אותי בגלל שלא מכירים אותי, אבל אז נזכרתי שאני בניו-יורק, ולא בישראל…
תוצאות:
תוצאות
תודה לליאור כהן על הסיוע בפרסום הכתבה
