בשעה שלוש בלילה, כששכבתי ערה במיטה בלילה שלפני חצי המרתון הראשון שלי, עברו לי שתי מחשבות בראש: הראשונה היתה שארוחת הפסטה היתה טעות. המחשבה השנייה היתה האם אצליח לסיים 21.1 ק"מ בפעם הראשונה בחיי?

"הרגשתי גאווה על כל החודשים האחרונים". מאיה רונן | צילום: באדיבות מאיה רונן

דווקא נרדמתי מוקדם בסביבות השעה תשע בערב, בלי פרפרי התרגשות. ואז באחת בלילה, מוזיקה בווליום גבוה מחוץ לבית המלון, שנמשכה ונמשכה ולקחה ממני את השינה והחדירה לי ספקות בלב. בקבלה של המלון הבטיחו שישלחו את קציני הביטחון כדי לברר את מקור המפגע, אך ללא הצלחה.

ניסיתי לחזור לישון עם האזנה לפודקאסטים, מדיטציות, ונזכרתי בפרק ההוא בסיינפלד, שבו ג׳רי רוצה לעזור למרתוניסט להתעורר בזמן למרתון ניו יורק והדברים מסתבכים ומסתיימים בכוס תה אחת חמה במיוחד. בסופו של דבר בסביבות השעה שלוש וחצי השינה שוב דפקה בדלת, ויחד איתה חלום על כך שאני שוכחת להתארגן על כל מה שאני צריכה. הולכת וחוזרת מקו הזינוק כדי להביא את מספר החזה, הג׳ל, הנעליים. לשמחתי כשהשעון צלצל בחמש בבוקר, גיליתי שיש לי מספיק זמן להתארגן בנחת.

 Trust the process 

תוך כדי ששתיתי את הקפה, חשבתי על זה שבעצם בזכות הקורונה, אני כאן. כמו רבים, התחלתי לרוץ עם פרוץ המגיפה. הורדתי אפליקציה של מ"בטטת כורסה ל-5 קילומטרים" ולאט לאט הגעתי אל היעד. אהבתי מאוד את האפליקציה של נייקי עם הריצות המודרכות וריצות שכוללות שיחות של ספורטאי החסות שלהם. באופן כללי, גיליתי עולם תוכן נפלא סביב הריצה. פודקאסטים כמו ״קצב דיבור״ ואחרים מחו״ל, כתבות ומאמרים באתרים השונים, קבוצות הפייסבוק שיוצרות קהילה של רצים. שמחתי לרוץ יחד עם חברות ולהרוויח שעה של שיחה נקיה מהסחות דעת.

ריצה של 10 ק"מ הפכה הרגל, אבל הרגשתי שאם אני רוצה לעשות את הצעד הבא בצורה נכונה ובריאה, כדאי שאצטרף לקבוצה ולאימונים עם מאמנת. כך לפני חצי שנה, הצטרפתי לקבוצה שלי, MOVE ולמאמנת מיכל רג׳ואן, וביחד איתם התחלתי להשתפר לאט לאט. לא היו לי מחשבות על חצי מרתון, זה נראה רחוק מדי, יותר מדי, אבל מיכל הציעה, והחלטתי לזרום כשבראש מתנגנת השורה המופתית של דודו טסה: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".

במקביל, למדתי לבחינות הגמר ברפואה, וגיליתי ששתי הדרכים דומות להפליא. לפני כל אחת מהבחינות הענקיות האלה, כשחברי איתמר ואני ניגשנו לאלפי עמודי הסיכום, לא היה לנו מושג איך לעזאזל נתגבר על כמות החומר הזו ואיך נצליח לעבור את הבחינה. ובכל פעם אמרנו לעצמנו: Trust the process, כלומר אם ניפגש כל יום בשעה שמונה, נשב ללמוד, נהיה מרוכזים, אז בסוף נצליח. בגדול, היכולת שם, מה שחשוב כדי לממש את הפוטנציאל זו ההתמדה. הריצה התאימה לאופי שלי כמי שאוהבת יעדים מדידים ותחושה של התקדמות והישג. מבחן ועוד מבחן ועוד מבחן. קילומטר ועוד קילומטר ועוד קילומטר. אם תעשי, תצליחי.

 "אף אחד לא נולד מרתוניסט" 

כך גם הרגשתי עם ההכנה לחצי המרתון. לא פספסתי אימון בקיץ המיוזע והלח, רצתי בחופשות המשפחתיות, הקפדתי על שעות השינה, התמסרתי לתוכנית שמיכל כתבה לי, ופעלתי לפי גישת "נעשה ונשמע". הכוח של הקבוצה היה משמעותי. ויראליות חברתית היא דבר מוכח. אם את רוצה להיות אדם שמח, תקיפי עצמך באנשים שמחים. אם את רוצה לטייל יותר, תקיפי את עצמך באנשים שמטיילים. אם את רוצה לרוץ, תקיפי עצמך באנשים שרצים. מה שנחמד בקבוצה הוא שלא משנה באיזה קצב את רצה, לאיזה מרחק ובאיזה סגנון, הקבוצה תמיד תפרגן ותתמוך.

כל אחד היה בכל שלב בזמן כזה או אחר. אף אחד לא נולד מרתוניסט, וכולם התחילו מהקילומטר הראשון והאיטי שלהם. העובדה הזו היא כר נרחב לעצות, עידוד ותמיכה. בנוסף, זה נותן השראה, לראות את כל אחד מהחברים והחברות מתאמנים ופועלים למען השגת היעד. מיכל, המאמנת המצוינת, יודעת בדיוק איך להניע לפעולה כל אחד, באיזה תזמון להגיד כל מילה, ולדחוף קדימה ליעד שהוא בר השגה עם תכנית ברורה שעובדת.

זה היה נפלא להגיע בכל יום שני ורביעי לגבעת המופעים בשעה רבע לשש בבוקר ולראות את מגרש החניה מלא באנשים שבאו לרוץ ולרכוב על אופניים, לא משנה אם קר או חם או יורד גשם. כל קבוצה והוויב שלה. הבקרים האחרונים בגבעת המופעים כבר היו קרים ממש, וחששתי שזה גם מה שמצפה לנו בטבריה. למרבה ההפתעה, מזג האוויר לרצי חצי המרתון היה מושלם מהשנייה הראשונה, ואפשר היה לרוץ עם מכנסיים קצרים וגופיה, בלי לתכנן שיטת שכבות.

בדרך לנקודת הזינוק, פגשתי את דר' אסנת לבציון-קורח, מנהלת בית החולים "שמיר-אסף הרופא". מספר שבועות לפני כן היא השתתפה בתחרות חצי אשת הברזל שנערכה בטבריה והפעם רצה חצי מרתון. בניגוד לאופי הביישני שלי, ניגשתי אליה ואמרתי לה שהיא מעוררת השראה. סיפרתי לה שאני מתחילה סטאז' באסף הרופא בחודש פברואר, ואמרתי לה שאני מקווה שאצליח להמשיך לרוץ גם כרופאה. היא הבטיחה לי שזה לגמרי אפשרי ונתנה לי חיבוק להצלחה.

אחרי קצת תמונות קבוצתיות הגיע זמן התכל'ס, לרוץ. לשמחתי, אורי בעלי הצטרף אליי לריצה. השוני באופי בינינו מתבטא גם בתפיסה שלנו לגבי ריצה. אני אוהבת כשיש לי תכנית מדויקת וברורה לכל ריצה וריצה. הוא מעדיף ללכת בדרך הלא סלולה, לאן שתיקח אותו, ובלי לתכנן מראש. זה ככה גם בחיים עצמם, ואולי בגלל זה השילוב בינינו עובד כי אנחנו מאזנים אחת את השני.

"נהנתי לרוץ ולהתבונן בנוף המרהיב של הכנרת". מאיה רונן | צילום: מערכת שוונג

בכל מקרה, בריצה הזו בטבריה הוא הבטיח שהוא יעשה מה שאני אומרת… יחד איתנו רצה גם לירון, חברת קבוצה שלי. בדקות הראשונות כל מה שחשבתי עליו היה על לדבוק בתכנית המקורית ולא להיסחף עם האנרגיות של תחילת המרוץ ומאות הרצים שסביבי. חבריי מערוץ הספורט, אורי ואיתן, הם רצים מנוסים, ובשבוע האחרון הזהירו אותי שוב ושוב לא להתפתות לקצב מהיר מדי בהתחלה כדי שלא אשרף בסוף. יש לי משמעת טובה, ואפילו שהגוף הרגיש מצוין, לא נתתי לו לדהור קדימה. נהנתי לרוץ עם אורי ולירון, ולהתבונן בנוף המרהיב של הכנרת שהיה פרוס וצמוד אלינו לאורך כל המסלול.

 לחייך לאורך המטרים האחרונים 

בהמשך כבר ראינו את חברי הקבוצה המהירים יותר, עושים את הדרך חזרה, והעידוד שלהם הרים את מצב הרוח. בקילומטר ה-15 לירון הרגישה שהיא מסוגלת להגביר קצב, וממש שמחתי בשבילה. אני הרגשתי עייפות מסוימת ברגליים, וחששתי שאם אגביר, לא יישאר לי דלק כדי להגיע עד הסוף. הריצה הארוכה ביותר שלי עד לטבריה היתה 19 ק"מ, ומבחינה מנטלית היה לי מעניין להתמודד עם הלא נודע. מצד אחד, שיא אישי עם כל צעד, ומצד שני – האם אני באמת מסוגלת לעשות את זה? לא היתה לי הלקאה עצמית לגבי חוסר היכולת להגביר מהירות. נזכרתי במה ששמעתי באחת הריצות של נייקי מגדול הרצים למרחקים ארוכים, אליוד קיפצ׳וגה: Be kind to yourself. זה כלל טוב לחיים.

בקילומטר האחרון כבר הבנתי שאין ספק, אני עושה את זה. הגברתי את הקצב ברגליים, וכשראיתי את קו הסיום פשוט חייכתי לאורך כל המטרים האחרונים. הרגשתי גאווה על כל החודשים האחרונים, ועל עוד יעד שהצלחתי לכבוש. ההורים שלי ושני הילדים שלי חיכו לי בהתרגשות, וכשאני מסתכלת על התמונה שלי רגע אחרי הסיום, אני רואה דבר אחד: אושר.

סיימתי בזמן של 2:31:02, ואני שמחה על כך שהיכולת להשתפר בריצה היא אינסופית. אני יכולה לעשות יותר אימוני כוח, לתת יותר דגש על התזונה וכמובן להתמיד באימונים, ולהגיע לחצי המרתון הבא טובה יותר. העובדה שהצלחתי לרוץ 21.1 ק"מ נותנת לי אנרגיה גם לקראת התחלת העבודה בתור רופאה. לזכור שהקילומטר הראשון מרגע שקמת מהספה הוא הקשה מכולם, וכך גם תהיה התקופה הראשונה בבית החולים. אם לימודי הרפואה היו חצי מרתון, אז ההתמחות היא מרתון. הפער עצום מבחינת הדרישות והמאמץ. אבל העיקרון זהה – Trust the process.
בסוף תגיעי ליעד הנכסף.