בכל תכנית אימונים לקראת מרוץ סבולת ארוך ומשמעותי ישנו אימון סימולציה. אימון שמטרתו לבדוק בתנאים קרובים ככל האפשר לתנאי המרוץ את תכנון הקצב, פרוטוקול התזונה, השתייה, הציוד ועוד
מאת:מור שלזינגר
• פרק א' – לפעמים חלומות מתרסקים – כאן
• פרק ב' – צעדים ראשונים – כאן
• פרק ג – הנצחון על הפציעה: הר לעמק – כאן
• פרק ד' – מאיש ברזל לאולטרה מרתון – עולם חדש, זר ומוזר – כאן
ספירה לאחור: 5 שבועות
מאימוני סימולציה דומים שערכתי בשנים קודמות לפני איש ברזל, ידעתי שמדובר באימון מפתח חשוב במיוחד. בתכנית האימונים שלי הופיעה סימולציה כזו של 51 ק"מ שבועות ספורים לפני ה-100 ק"מ בסובב עמק, במסגרת מרוץ טרייל רן ביער חרובית.
שבועיים קודם לכן: רק לא פציעה!
שבועיים לפני ואני בעיצומו של אימון גב לגב לגב, סוג של מחנה אימונים עם עצמי. בשבת בערב אני יוצאת להשלים עוד שעת ריצה. השעה כבר שעת ערב חשוכה, ואני נועלת נעלי כביש ויוצאת לריצה ברחובות העיר. כעבור שעה אני חוזרת הביתה, ומגלה שכאב לא מוכר שהופיע בתחילת הריצה ונעלם, מתנחל לקביעות במעלה השוק שלי. לא טוב! ממש לא טוב! אני נכנסת מיד ל"כוננות פציעה". קרח, מנוחה, הריצה שתוכננה למחרת בבוקר מבוטלת כמובן.
פציעה, הסיוט של כל רץ, של כל ספורטאי, ובמיוחד בשיא האימונים, קרוב כל כך לתחרות מטרה, קרוב כל כך להגשמת חלום. אני לא יכולה שלא להמנע מלהיזכר בפעם הקודמת שהייתי קרובה כל כך להגשמת חלום, לאיש הברזל השלישי שלי, עם ההתרסקות והפציעה שריסקו את החלום הזה. "אולי בכלל אסור לי לחלום" עוברת לי בראש מחשבה מייאשת כל כך, ואני מתקשה לסלק אותה.
שבועיים קודם לכן: כאב שמופיע בעיצומו של אימון גב לגב לגב (צילום: אבי אדלר)
9 ימים לפני: ביקור אצל "הקוסם"
יומיים-שלושה של מנוחה עוברים, והרגל עדיין לא משהו. אני ממהרת להתייצב אצל הפיזיותרפיסט שלי יובל דויד (שקיבל את הכינוי "הקוסם" אחרי איש הברזל הראשון שלי). בדיקה קצרה, ניתוח של הגורם לפציעה (נעלי הכביש שלי), ומייד פותחים בטיפול. מתיחות, לחיצות, דיקור יבש ולקינוח: טייפינג לרגל ואני נשלחת לריצת נסיון. ריצת הנסיון עוברת בשלום, הקלה משמעותית בכאב, אבל בסוף השבוע שאחריו אני חולה במיטה במקום לרוץ. ביום ראשון אני מנסה לצאת לריצה קצרה ומגלה שאמנם יש שיפור אבל קטן מאוד. לא טוב!
אני מגיעה ל"קוסם" לטייפ נוסף, שלאחריו שוב אימון משולב ארוך של שלוש שעות רכיבה + ריצה. האימון עובר בשלום, אבל אני עוד לא מעזה לקוות. ביום שאחרי אני שוב בפיזיותרפיה, מוכנה להודות שיש שיפור, ועדיין חוששת לקוות. עוד טיפול, פחות כואב הפעם, ויובל מציע שבסוף השבוע אני כבר אחזור לתכנית הרגילה, ארוץ נפח, אבל עם תחנות יציאה בדרך – למקרה שהפציעה שוב תרים את הראש.
פחות מ-48 שעות לפני: מעזה לקוות…
ה"קוסם" מציע לנסות ולרוץ בטרייל רן, בידיעה שאני עוצרת אם מופיע כאב לפי פרוטוקול שקבענו מראש. התכנית ברורה: המרוץ מורכב משלוש הקפות של 17 ק"מ. בסוף כל הקפה, אני אקבל החלטה אם להמשיך או לא לפי מצב הרגל. במקרה חירום – אני פשוט אעצור בתחנת המים והרענון הקרובה, ואחכה לאיסוף יחד עם המתנדבים.
אני פותחת בסבב התייעצויות זריז עם האנשים שמלווים אותי לאורך הדרך הזו, שמכירים אותי, את מצבי, ושאני סומכת על דעתם. התייעצתי עם עטרה שמנתחת הכל בצורה השקולה וההגיונית שלה, שואלת שאלות נוקבות ("את יכולה לשים את התחרותיות שלך בצד?"), מוסיפה טיפים ומידע חשוב, וכמובן מחזקת ומעודדת. התייעצתי עם כרמי (המאמן שלי לאורך השנים האחרונות, שמכיר אותי טוב מכולם), שמיהר לשאול: "איך את מרגישה ביחס לזה? פיזית? מנטאלית? משפחתית?". וכמובן גם עם אבי, השותף שלי לארוכות שכבר מרגיש שאני רוצה ללכת על זה ולכן מקפיד להביא את כל השיקולים שמנגד, ולשאול שאלות נוקבות לא פחות ("את באמת סומכת על עצמך שתדעי לזהות מתי לעצור?"). ההחלטה נופלת, אני נרשמת למירוץ ברגע האחרון, ומתחילה להעמיס נוזלים ופחמימות.
בוקר המרוץ: "כל רץ צריך DNF ברזומה"
2:45 לפנות בוקר, שעה הזויה ואני קמה אחרי לילה של שינה טרופה, מלאת חששות. אני יודעת שיש סיכוי גדול שהפעם המרוץ הזה יסתיים ב-DNF, וזה מפחיד. "כל רץ צריך שיהיה לו DNF ברזומה", אני מנסה לעודד את עצמי ויוצאת לדרך.
4:30 תדריך לפני הזינוק, ואני שומעת שהמסלול הפעם הוא המאתגר ביותר מכל המרוצים בסדרה עד היום, והלב נופל למכנסיים (או לחצאית במקרה שלי). "כל רץ צריך DNF ברזומה" אני משננת לעצמי ואנחנו יוצאים לדרך.
סיבוב ראשון: לרוץ בעקבות הסרטים
סיבוב ראשון, ויעל גורלי המקסימה רצה לצידי. לא פשוט לרוץ במסלול טכני שרובו סינגלים בחושך. קבוצת הרצים שזינקו איתנו נעלמים מקדימה בקצב מהיר, ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב לשמור על הקצב שלי. "את כאן בשביל הסימולציה. זה לא המרוץ שלך", אני מזכירה לעצמי, ושומרת על הקצב המתוכנן לסובב. די מלחיץ לרוץ בלילה, ואני אסירת תודה על הנוכחות המרגיעה של יעל לצידי.
הריצה בלילה בסינגלים טכניים דורשת ריכוז עילאי. ריכוז בתוואי השטח, ובסלעים שעליהם הרגל נוחתת, וריכוז בסרטי הסימון שתלויים על העצים לצד הדרך ומסמנים את המסלול. פעמיים כמעט איבדנו את הדרך כאשר מישהו חמד לצון והזיז את סרטי הסימון, או פשוט הוריד את כולם מהעצים שלאורך השביל (אחר כך גילינו אותם זרוקים בערימה מרוכזת איפה שהוא לאורך המסלול). למרבה המזל יעל איתי, מרימה טלפון למארגני המרוץ, ומקבלת הנחיות מדויקות להמשך המסלול, והם כבר דואגים להחזיר את הסימונים.
זריחה קסומה בסיבוב הראשון (צילום: מור שלזינגר)
זריחה קסומה מקבלת את פנינו, האור עולה, ופתאום אני רואה את הנופים היפהפיים שאני רצה בהם, והלב מתרחב. כאן, עכשיו וברגע הזה טוב לי. אם אני אסיים את המסלול או לא, אני עוד לא יודעת. אבל בשביל הרגעים האלו כבר שווה פשוט להתחיל. שני קילומטר לפני סיום ההקפה אני עושה לעצמי בדיקת מערכות. הכל בסדר, הרגל שקטה, הפציעה לא מרימה את הראש, ואני מחליטה להמשיך.
סיבוב שני: מלאך באמצע הדרך
סיבוב שני ואני רצה לבד. מדי פעם מגיעים רצים מאחורי, מהמקצים הקצרים יותר, ואני מפנה להם את הדרך לעקיפה, וממשיכה בקצב שלי. "את כאן בשביל הסימולציה", אני מזכירה לעצמי וממשיכה לשמור על קצב רגוע. קצב שאני יודעת שאני מסוגלת לרוץ בו עוד ועוד. קצב שאני מקווה לרוץ בו את ה-100 ק"מ. אני שומעת עוד רץ מגיע מאחורי, וממהרת לפנות לו את הדרך. להפתעתי הוא לא ממהר קדימה, אלא פותח בשיחה איתי. מתברר שזהו אלון שפר (להלן "המלאך"), שהתכתבנו בעבר מספר פעמים בפורום, ועכשיו סוף סוף אנחנו נפגשים. "המלאך" מספר שהוא באימון גב לגב משלו, ומודיע פתאום שהחליט לרוץ איתי וללוות אותי, והלב שלי קופץ מהתרגשות.
מזכירה לעצמי לרוץ רגוע: "אני כאן בשביל הסימולציה"(צילום: ניר דגא,מערכת SPORTWEB)
אי שם בשעה החמישית לריצה, פתאום שריר התאומים שלי מתאבן. נתפס ולא משתחרר. אני יודעת שאני שותה מספיק, לוקחת מספיק מלחים, ולא בדיוק מבינה מאיפה זה הגיע עכשיו. אלון מנחה אותי להימנע מריצה כשהשריר במצב הזה, שלא להסתכן בקרע בשריר. אני הולכת כמה צעדים עד שהשריר משתחרר וחוזרת לרוץ. כמה דקות אחר כך השריר שוב מתאבן, ואלון שולף מגנזיום ומציע לי. בתחנת הרענון הבאה אני לוקחת בננה, וממשיכה לרוץ. המשבר חלף ואני מרימה טלפון ליעל שמארגנת לי בעזרת מרב (תודה מרב!) עוד מגנזיום שיהיה גם לסיבוב השלישי. אני אסירת תודה על הנוכחות של אלון איתי, על העצות, על הנסיון שהוא ממהר לחלוק איתי, על הליווי, פשוט אנשים טובים באמצע הדרך.
הסיבוב השני מסתיים, ואני חוזרת ובודקת את מצב הרגל. הכל בסדר, אמנם הכל כבר כואב לי עכשיו, אבל לא כאב הפציעה, ואני מודיעה לאלון שהחלטתי להמשיך לסיבוב האחרון. אלון לוקח ממני באבירות את תיק המים ופותח בספרינט לקראת הסיום. כשאני מגיעה לאיזור הזינוק אני מוצאת את אלון ויעל עסוקים במילוי מחדש של שקית המים שלי לקראת הסיבוב השלישי, ואני מתרגשת עד דמעות מהמחווה האנושית הקטנה הזו.
סיבוב שלישי: לרוץ בתוך כבשן
יוצאת לדרך לסיבוב השלישי וכבר חם, חם מאוד. אני מקפידה על שתייה תכופה, קרח בכובע בכל תחנת רענון לפי ההנחיות של עטרה ושטיפת הפנים במים קרים. אני כבר מבינה שהפציעה לא תמנע ממני לסיים את המרוץ הזה, אבל החום זה סיפור אחר לגמרי. 37 מעלות בצל (ואני לא בצל!), ואני מודעת לכך שסכנת ההתייבשות, ויותר מכך מכת חום ממשית בהחלט. הדופק שלי בשמיים, למרות שאני רצה בקצב קל, ומדי פעם אני מכריחה את עצמי לעבור להליכה, להוריד דופק, ואז לחזור לרוץ. בודקת את עצמי כל הזמן, רק לא להגיע למכת חום!
יעל גורלי: אנשים טובים באמצע הדרך (צילום: מור שלזינגר)
6-7 ק"מ לסיום ופתאום רצה מוכרת מופיעה לפני: יעל! התאוששה קצת מהסיבוב הראשון, התנדבה ועזרה כמה שיכלה, ואז החליטה לרוץ לקראתי וללוות בסיום. שוב דמעות של התרגשות מציפות את עיני מהמחווה המדהימה הזו, מהנתינה. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו יוצאים מרצונם לרוץ בחום הכבד הזה, פשוט בשביל ללוות. החום כבד, תחושה של ריצה בתוך כבשן, ואנחנו משלבות לסירוגין הליכה וריצה. תחנת הרענון האחרונה ואבידן המתנדב מקבל אותנו בחיוך רחב. מציע עוד ועוד איזוטוני, מים קרים לשטיפת הפנים ומעודד אותנו שהסיום קרוב.
סיום: הרגע שבו הפכתי לאולטרה מרתוניסטית…
אני מתקרבת לסיום, ולמרות ש"אני כאן בשביל הסימולציה", ולמרות שזה "לא המרוץ שלי" ההתרגשות מציפה אותי ומחלחלת בכל הגוף. עשיתי את זה! למרות הפציעה, למרות המשברים שבדרך, ולמרות החום הכבד עשיתי את זה!
יעל, דפנה, עטרה והאחרים מסביב ממהרים לברך אותי על האולטרה מרתון הראשון שלי. ואני קולטת שככה סתם, על הדרך, עם התראה של פחות מ-48 שעות קודם, הפכתי לאולטראיסטית באופן רשמי.
הרגע שבו הפכתי לאולטרה מרתוניסטית: פודיום עם עטרה (צילום: דפנה פרחי, מערכת SPORTWEB)
על הדרך גם למדתי כמה שיעורים חשובים לקראת ה-100 ק"מ בסובב עמק. אני מרגישה שעכשיו אני מכירה קצת יותר טוב את הגוף שלי בתנאים שכאלו, יודעת לקרוא יותר טוב את הסימנים השונים ולפרש אותם. למדתי שיעור חשוב על תזונה, על תוספים, על שתייה ועל היכולת שלי לתפקד בתנאי מזג אויר קיצוניים. אני מרגישה מוכנה יותר, פיזית ומנטלית לקראת האתגר הגדול שמצפה לי בסובב, וזו בדיוק היתה מטרת הסימולציה הזו.
ולמדתי גם שיעור חשוב על חשיבותם של האנשים שסביבי באתגר שכזה, האנשים שעושים הבדל עצום בחוויה שלי. אני מסתכלת מסביב על האנשים הטובים שמקיפים אותי, האנשים הטובים שבאמצע הדרך, ומרגישה הכי בת מזל שבעולם. יעל גורלי, אלון שפר, עטרה רון וגם עופרי מילר, דפנה פרחי, ועוד רבים אחרים שבזכותכם החוויה הזו הפכה לקסומה ומיוחדת כל כך. תודה לכם!
מרגישה הכי בת מזל שבעולם עם האנשים הטובים שמקיפים אותי (צילום: ניר דגא, מערכת SPORTWEB)
12.9.2012
מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-פורום נשים בספורט.
אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009– מסיימת ישראמן 2010 "ישראמןנגב 2011"
הבלוג של מור שלזינגר בשוונג – משהו טוב קורה
