שני הספורטאים הישראלים, גיל טראוגוט ודויד לויאל, חזרו מתחרות האולטרה מרתון, סוויסאלפין – SWISSALPINE בשוויץ, שנערכה ב- 25 ליולי 2009, וכללה מסלול של 78 ק"מ בגובה של 2600 מטרים. היה להם קשה, מאוד, אבל לא בלתי אפשרי
מאת:גיל טראוגוט
לפני כחודש פרסמנו כאן באתר את סיפורם של שני ספורטאים ותיקים ומיוחדים בדרכם, גיל טראוגוט ודויד לויאל, על ההכנות שלהם לקראת האולטרה מרתון בשוויץ, הסוויסאלפין. מרוץ המתחיל בגובה של 1500 מטרים, ב- 30 הק"מ הראשונים, לאחר יורדים מטה לגובה 1100 מטרים ומשם מטפסים מעלה ל- 2700 מטרים כ- 20 ק"מ, ושוב יורדים לגובה ההתחלתי. לא מסלול פשוט.
המסע לדאבוס
הגעתי בטיסה לעיר על ימת בודנזה בגבול בין שוויץ וגרמניה לפגישה בתערוכה שנערכה במקום. התכנית הייתה ללון באזור ולמחרת בבוקר לעשות את הדרך ברכבת לדאבוס שם התחרות מתקיימת (כרטיס רכבות חופשי לנסיעות בתחומי שוויץ מצורף מטעם מארגני התחרות).
דוד, שהגיע ישירות לדאבוס, התמקם כבר במלון שנמצא בגובה של 2600 מ'. בטלפון הוא סיפר לי על קור, שלג וראות אפסית. אני ישבתי ברכבת והבטתי בפסגות האלפים המושלגות שנמצאות מרחוק, והפנמתי את ההבדל בין דימיון למציאות. עוד 6 ימים לתחרות ואני קוויתי לטוב.
הגעתי לעיר דאבוס הממוקמת בגובה של 1500 מ', משם עליתי לרכבל שלקח אותי לפסגה. דוד חיכה לי שם, ונראה עדיין המום ממזג האוויר שקבל את פניו יום לפני. אחרי התארגנות מהירה ומבלי להספיק להתרגש מהנוף ומכמויות השלג העצומות, סיפר לי דוד, שאתמול היה ניסיון כושל של הקבוצה לצאת לאימון בשל תנאי מזג האוויר והיום יתקיים אימון טכני בלבד.
אחה"צ ירדנו ברכבל לתחנת ביניים בגובה 1900 מ', שם תרגלנו ריצה בירידה במהירות גבוהה מאוד, ריצה בעניים סגורות, ריצה בעלייה ועקיפות. קיבלנו פרופורציה על מה שמחכה לנו, ונראה שהמירוץ עומד להיות יותר קשה ממה שחשבנו.
במשך השבוע עד ליום התחרות ביצענו אימונים שכללו את הקטע הפיזיולוגי הקשה ביותר בתחרות, טיפוס מגובה 1300 מ' לגובה 2600 מ'. ריצה בשביל עיזים בשיא הגובה כשמימין תהום של מאות מטרים. האימון התנהל בשלג, בבוץ ובתוך שלוליות מים אדירות, והצריך רמת רכוז גבוהה לאורך שעות ארוכות. יום לפני הזינוק בצענו אימון קצר של 30 דקות ובערב התכנסנו לתדריך אחרון לפני התחרות. דברנו על נושא המזון והשתיה, קבלנו תחזית מזג אוויר מעודכנת, שגרמה לנו לחוסר שקט, גשם חזק ביותר במהלך הלילה, שלג בפסגות, ולקראת הבוקר רגיעה.
בקו הזינוק טמפרטורה של 16 מעלות בגובה 1500, ובגובה 2600 צפתה לנו טמפרטורה של כ- 6 מעלות. קבלנו הסבר לבעיתיות של השנוע שלנו ברכבל לתחרות וממנה, מכוון שזמני הרכבל הרשמיים הם 8:30 בבוקר עד ל- 16:30 אחה"צ קבלנו אשור לתפעל את הרכבל בבוקר ואשור לחזור בשעה 19:30 לכל המאוחר מה שאומר לסיים את התחרות ב- 19:00 בכדי שנספיק לחזור לרכבל ולא נאלץ לשון ברחוב.
יום התחרות
ירדנו ברכבל לאזור התחרות כפי שתוכנן על מנת להספיק למסור שקית דברים אישיים שתמסר לנו במידת הצורך בק"מ ה- 40 ולהפקיד דברים לאחר התחרות.
הזינוק התחיל ב- 8:00, וכבר במטרים הראשונים הבנו שלריצה מהסוג הזה יש חוקים משלה, הייתה תחושה של חוסר חמצן וקושי בתנועה נוחה וחופשית, החלטתי להפעיל את שעון הדופק בשביל לקבל אינדקציה למהירות, מכוון שלא הייתה לי תחושת מהירות בשל החוסר בחמצן ורצינו לרוץ מספיק לאט, השעון הראה לנו קצב של 10 קמ"ש. מצד אחד הבנו שהקצב מהיר מידי ומצד שני היינו כמעט אחרונים, הלחץ התחיל לתת אותותיו.
בקשתי מדוד להוריד קצב ולא להתייחס לאחרים מכוון שלדעתי חלק מהם רצים מהר מידי ואנחנו נעקוף אותם במהלך התחרות. בימים של השהייה בגובה והאימונים שהתנהלו ברובם על מסלול התחרות נשארו ה- 40ק"מ הראשונים לא ברורים. גרף התחרות הראה מגמת ירידה ואנחנו היינו רגועים. רוב הקטע היה מסלול קשה ביער מסולע, הרבה עליות לא תלולות במיוחד ומעט ירידות תלולות וקצרות, מה שבסופו של דבר הסביר שאמנם שורה תחתונה ירדנו בקטע הזה כ- 300 מ' במצטבר אבל למעשה רצנו יותר זמן בעליות מאשר בירידות.
אחרי כ- 4:30 שעות הגענו לק"מ ה-40 שם חכתה לנו שקית אם דברים אישיים וגם הפיזיוטרפיסט של המחנה, שהתנדב לעזור לנו בתחנה להוציא דברים מהשקית ולידע אותנו על מזג האוויר בגובה. על סמך האינפורמציה הזאת החלטנו לא לוותר על השרוולים והמעיל שסחבנו עלינו בק"מ הראשונים.
חסלתי את הבייגלה והתפוצ'יפס, קצת בשביל הטעם והרבה בשביל המליחות בכדי שנרצה לשתות. דבר לא ברור מאליו במהלך תחרות כזאת. הבנו שלמרות ששתינו כ- 300 מיליליטר בכל תחנה היינו במצב של חוסר שתיה והחלטנו להתעכב יותר על הנושא ולשתות משקה איזוטוני בעדיפות על מים.
יצאנו לדרך אחרי 40 ק"מ ראשונים שמסתבר הייתה למעשה רק תחילת התחרות. עלייה תלולה וקשה של 20 ק"מ מגובה 1050 עד 2600 מתוכם 13 ק"מ עליה קשה ביותר ורצופה, ריצה בגובה, קור, גשם ורוח, תהום מסוכנת, שלג, בוץ וסלעים, פשוט מסוכן.
בסוף העליה הראשונה כשהגענו לגובה 2600 בתחנה גדולה ולמעשה תחילה של המסלול הרצוף בגובה חולקו מעילים נוספים בכדי שנוכל להתמודד טוב יותר אם הירידה בטמפרטורות הנמוכות, הרוח והקור. אחרי 11:21 שעות הגענו לקו הסיום בתחושה אדירה של הישג, למרות שעל פניו הזמן איטי אך עד שלא משתתפים בתחרות כזאת קשה להבין ולא פחות להסביר, שהזמן הוא מרכיב יחסית שולי. המתחרים בתחרות הזאת היו השמנת העולמית של תחרויות ריצה בהרים אם ניסיון של עשרות שנים. הכרוז במהלך התחרות הכריז על בואנו מישראל וזה ריגש אותנו מאוד.
לסיום, אני יודע שישנם לא מעט חבר'ה בארץ אם יכולות מדהימות שירצו להשתתף בתחרות ולכן רציתי מעט להסתייג בכדי לא לגרום לאנשים להתלהב ולאחר מכן שיגרם להם נזק מסוים. זאת התחרות הקשה והעוצמתית ביותר הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה נפשית שהשתתפי בה, יש צורך לקיים אימונים מתאימים לתחרות כזאת ולהכין את עצמך לקשיים שעלולים להתמודד איתם.
