הרוכבת לטור טראנסאלפ, דורה הלר, יצאה עם קבוצת הרוכבים והרוכבות שחצו בחג הפסח את ישראל באופניים, ממטולה ועד אילת. כעת היא לא מתכוונת לשכוח את מה שחוותה, "אם למדנו כאן דבר בשביל הטור טראנס אלפ, זה היה שפיסת קרבון ככיסא נראית אולי סקסית, אבל פוגעת בטווח הארוך בביצועים"
מאת:דורה הלר
רכיבה ממטולה לאילת בארבעה ימים אם אפשר עוד פעם להתיחס להצהרה המסכמת מקטע הקודם: אז זהו, לא הפנמנו. התחלנו את הרכיבה ממטולה לאילת עם חברת israelcycling בתחושה שהנה, הגיע האביב, לקבור את השרוולים החמים ואת המכנסיים הארוכים בארון ונעבור למגני שמש. לפחות הבאנו מעיל רוח, שכן החל מהחימום הראשוני במטולה התחיל הגשם.
מטולה – כפר רופין
טפטופים של גשם ליוו אותנו עד מסעדה, מה שהוסיף לעלייה הזאת אווירה של אירופה. החרמון שלידינו היה מושלג בפעם האחרונה, אך עכשיו ירוק. בכיכר באמצע הכפר היכה אותנו שבר ענן, שתפס את רוב הקבוצה באמצע העלייה והבריח אותנו לחנות מזון שבעליה הרחום הגיש לנו קפה ערבי. שקשקנו כמו כבשים אחרי הגז והתעטפנו בשקיות פלסטיק. ערפל כבד ורוחות עזות הכריחו אותנו לוותר על הקפה בהר בנטל (לא נורא, היינו שם לפני חודש.) ובמקום זאת המשכנו על הרמה עד לירידה של חמת גדר.
שיחקתי קצת תופסת עם רמה ודודי, אבל רוחות הצד הזכירו לי שאופני Segal החדשים שלי קלים מאוד, ואם אני לא יורדת במהירות אני עפה. בארומה של צמח סבלנו בפעם האחרונה מלחמניות כשרות לפסח תוך המתנה לרוכבים הנינוחים יותר. לכפר רופין כבר הגענו בחושך, עוברים בשביל בין השדות, כשחסידות מבוהלות עולות מעצי הדקל. כמו במחנה הקודם לא היה חלבון לצמחונים בארוחת הערב, אבל הפעם היינו מוכנים עם שייק.
כפר רופין – מצדה
הרכיבה הזאת אפשרה לנו לתרגל את כל ההתארגנות היומיומית של התחרות: חלבון, ניקוי אופניים, הכנת בקבוקים, עיסוי, קימה זריזה. תחזית מזג האוויר צפתה גשם ברמת הגולן, ובתחושה שאנחנו הרי מתרחקים משם, באנו כולנו בחולצות קצרות בציפיה לדיווש בבקעת הירדן החמה. עוד לפני שחברנו לרכב הליווי הצבאי החל לרדת מבול שהתעקש ללוות אותנו עוד שעתיים. מעלינו חגו להקות חסידות וציפורים אחרות. רותי שרה "מדוושת!" (על פי שירה של שרית חדד "מקודשת") ומצב הרוח היה מצוין למרות הרטיבות. אני הייתי בתפקיד המאספת וניסיתי כל פעם למשוך חזרה לפלטון את מי שנשאר מאחור.
ספוגים ומעוטרים בפסי בוץ באמצע הגב ומתחת לו הגענו לים המלח. נהגים דוהרים צפרו בעצבנות. אופנוען על הונדה עקף אותנו בטיסה שנגמרה בשבילו מעט מאוחר יותר בדלת של מכונית ספורט אדומה, או יותר נכון במסוק פינוי. התקרית גם הזכירה עד כמה שבירים רגעי ההנאות שלנו, וגם הכריחה אותנו להמתין עד לפינוי הכביש.משם גונן נשאר מאחור ואני נהניתי מהמהירות שאפשר לטפוס בעליות והירידות של בכיש ים המלח והתחברתי לערן, תום ויובל הצעיר והמדהים (באביו ירח שימש נהג ליווי מסור לאורך כל המסלול). המראה של מצדה מהמם כל פעם מחדש, וחיכינו על הדשא של אכסניית הנוער לרוכבים. את הערב עברנו בתיקוני תקלות למיניהם וקיבלנו גם הרצאה מירח, שניסה לחבר את סיפור מצדה לעולם האיתונאות המודרני. אם אפשר היה להעריך את הלילה מעט, היום היה מושלם.
מצדה – מצפה רמון
מהיום הזה חששנו כנראה כולנו. 180 ק"מ עם מעלי עקרבים באמצע וכולו ומגמת עלייה. גונן לא עצם עין. חיים הניח תפילין על רקע הזריחה מעל ים המלח, בעוד שהאחרים מנפחים גלגלים ומכינים כריכים עם חמאת בוטנים. עד חצבה משכתי עם דודי וערן את מי שהיה זקוק לדרפטינג, שם התחילה סדרת פנצ’רים שלי ושל מייק – האחורי שלי, האחרורי שלו, העברתי לו את שלי כדי שיהנה מה-29 מאחור ולקחתי רגיל במקום זה, ואז מייק שוב נתקע עם פנצ’ר אחורי באמצע הפיטולים. באנדרטה הצטיידנו שוב בגלגלים ומשם עברנו בקצב משוחרר לירוחם.
בירוחם מצאנו בתי קפה שיושבים בהם גברים מעשנים שבוהים במשחקי כדורגל בטלוויזיה, וגם פלאפל אלוהי עם חריף הודי. משם כבר היה ברור שצריך לארגן את הקבוצה ולהוביל חלק מהרוכבים, כדי שלא יתחילו לוותר זה אחר זה ולעלות על האוטו. קסוטו ואני הובלנו בדיווש נוח קבוצה של עקשנים למצפה, והגענו בדיוק עם רדת החשיכה – אחרי תשע שעות רכיבה (נטו). העייפות וארוחת הערב הטעימה בפונדק רמון גרמו לחיוכים מאושרים, והחלטנו להקדים למחרת ולהתחיל עם הזריחה. מייק ואני ישנו בבית, מטרים ספורים מהאכסניה.
מצפה רמון – אילת
זה הבטיח להיות היום הקל ביותר: מגמת ירידה ובלי לחץ. אנחנו הכנו אספרסו בבית והצטרפנו לקבוצה המתארגנת. הקידון שלי השתחרר מפנים ולא הצלחנו לפטור את הבעייה, כך שנאלצתי לנחליף מהר שילדה (מזל ש-Segal שלחו זוגות להתנסות והיה זוג בגודל שלי), וכבר יצאנו לירידה המדהימה למכתש, מלווים ביעלים. רוח קלה הקלה על עומס החום ונתנה להנות מהנוף המדברי הפראי. את ארוחת הבוקר אכלנו במאהל שהקימו חברי חאן שחרות בנחל פראן, שהכינו פיתה בדואית וקפה שחור, ומשם טסנו עם רוח גב עד נאות סמדר. מכאן עברנו למגמת עלייה, ועכשיו גם התחילו אותות השבירה מסביב: פה כאב בברכיים, פה בכתפיים, ובעיקר באזורים שבדרך כלל פחות מדברים עליהם בפומבי.
אם למדנו כאן דבר בשביל הטור טראנס אלפ, זה היה שפיסת קרבון ככיסא נראית אולי סקסית, אבל פוגעת בטווח הארוך בביצועים (התחלנו להרהר בקול איך לא קם פלסטיקאי שהציע לרוכבים שתלי סיליקון במקומות המועדים). בהר חזקיהו נפתח הנוף היפה ביותר במדינה: סלעים בשלל צבעים, הרים אדומים ושחורים, מצד אחד מדבר סיני ולמטה הים האדום (הכחול), עקבה ואילת. החיוכים חזרו במחסום שבו סיימו לפני חודשיים מתחרי איש הברזל את רכיבתם המפרכת, ומשם טסנו מטה לחוף הריף. החיוכים התרחבו עוד יותר כשגילינו שהמקלחות לא רק פתוחות לעין כל אלא גם יוניסקס… עם כל האופניים בבטן האוטובוס, עייפים אך מרוצים, חזרנו צפונה.
רייצ’י סיכמה את זה כך:
אכן המסע לא היה קל אבל חוויה שתחרט בזכרוני למשך שנים רבות. לעבור בארבעה ימים מקצה לקצה של המדינה בגשם ובשמש, בדרך לפגוש חסידות, איילות ואפילו נחשים. לא נופים בלבד אלא מפגשים אנושיים ייחודים השייכים לעם המופלא הזה של רוכבי האופניים.
אז שוב תודה לאורי וגונן, למלווים בועז וירח ולילד המדהים – איתמר, לכל הרוכבות והרוכבים, שמחתי להיות חלק מכם. הטיול היה מאורגן באופן מופתי, אוכל חיכה המקומות הנכונים, רכב עם מים לא היה רחוק אף פעם, אחד משלושת המלווים אף היה פיזייותרפיסט שנתן טיפולים בערב (תודה לבועז וכל הכבוד לאיתמר, בנו הצעיר, שישב בסבלנות שעות על גבי שעות. נראה בקרוב אם אתה גם רוכב מוכשר כמו אחיך). מזג האוויר היה גם לצדינו – מה עוד אפשר לבקש? לעבור את הארץ ברכיבה ששמה דגש על המסלולים היפים ביותר זו חוויה של פעם בחיים – אף על פי כן אני כבר מחכה לשנה הבאה.
תמונות: דורה הלר
לבלוג של דורה הלר בשוונגנט
