מרוץ אייל 2024 שנערך אתמול (שבת) הייתה חוויה יוצאת דופן, מעצימה ואפילו מרגשת. בשנים האחרונות נכחתי באינספור מרוצים בארץ, אלא שלכולם הגעתי בתפקיד – בין אם ככרוז מאחורי המיקרופון, ובין אם ככתב המסקר את האירוע. הפעם, הגעתי גם כרץ מן המניין, הן במקצה התחרותי ל-5 ק"מ, והן לראשונה יחד עם ילדיי הקטנים למקצה העממי. החיוך שלהם ושלי בסיום, היה שווה הכל.
לכתבות נוספות בנושא:
ג'מאל עבד אלמג'יד וכרואן חלבי ניצחו במרוץ אייל 2024
למען החטופים גם במרוץ אייל, אימה של דורון שטיינברכר הזניקה
שילוב מדהים בין ים לריצה: מרוץ חופים נתניה הוא המרוץ שלא תרצו לפספס
דג מחוץ למים
מי שמכיר אותי יודע שהייתי שחיין תחרותי במשך שנים רבות, אז מה הקשר לעזאזל לריצה? ידוע ששחיינים לא ממש אוהבים לרוץ, הם רואים בזה מטלה של טרום עונה, ו…למה בכלל צריך להזיע כשעושים פעילות מאומצת? כך גם אני הייתי עד שפרצה לחיינו מגפת הקורונה אי שם ב-2020. הבריכות נסגרו ואני נאלצתי לקנות נעלי ריצה ולרדת לעשות הקפות מסביב לבלוק כדי לשמור על כושר. להפתעתי, התאהבתי, וגם כשהבריכות נפתחו המשכתי לרוץ.
גיא דר במרוץ אייל | צילום: SportPhotography
וכך יצא, שאחרי אינספור תחרויות שחייה, המרוץ אתמול היה למעשה המרוץ התחרותי הראשון שלי (אם לא מחשיבים את אליפות גבעתיים לבתי ספר או את הבגרות בחינוך גופני, בשניהם הייתי לא רע אם לומר את האמת). את זהבה שמואלי המארגנת ואימו של אייל ז"ל שלזכרו המרוץ אני מכיר כבר הרבה מאוד שנים, אז הבחירה הייתה קלה. זינקתי ל-5 ק"מ בלי הרבה ציפיות, אבל עם הרבה סקרנות איך יהיה.
מוזיקה לנשמה
התנאים המעולים לרצים כמו מזמינים אותך לרוץ מהר. הזנקה משמחת ומרימה (תודה ליובל חץ), עמדות די ג'יי כל כמה קילומטרים עם מוזיקה מעולה שעושה כיף באוזניים, עדשות צלמים בכל פינה שגורמות לך לרוץ "פוטוגני" כמיטב יכולתך, וגם עמדות מים פרוסות עם ילדים שהיו כל כך נלהבים לתת לי בקבוק, עד שלקחתי למרות שבכלל לא הייתי צריך (בואו, כולה 5 ק"מ).
הריצה בשדות במרוץ אייל | צילום: רונן טופלברג, SportPotography
המסלול עצמו היה מעט מאתגר מבחינת התוואי, אבל ממש לא משהו יוצא דופן. מעט מאוד מקטעים שטוחים, בעיקר עליות וירידות, כולל חלק קטן מתוך העלייה המפורסמת של מרוץ אייל, בה גם מוכתרים "מלך ומלכת העלייה". לקראת הסיום, כשאני חושב לתומי שאני רץ מהר, עקפו אותי בזה אחר זה עמית כהן ואלמוג אלעזרי מהמקצה ל-10 ק"מ. מילת עידוד לאלמוג, אלוף ישראל בטריאתלון, שנבלעה ברוח שהוא מייצר בקצב של 3:15 דקות לק"מ, ויאללה לקו הסיום.
לפנק לפנק לפנק
בדיוק כמו שהבטיחו חברים שמגיעים למרוץ אייל כל שנה, הפינוקים לרצים בסיום היו כיף גדול. חטיפים מלוחים, חלווה, פירות, יוגורטים, משקאות חלבון ועוד גרמו לי אפילו להרגיש קצת לא נעים. הרי רצתי רק קצת יותר מ-23 דקות, לא שרפתי מספיק קלוריות בשביל לאכול כל כך הרבה! אמנם בקבוקי המים בקו הסיום היו של ליטר וחצי ללא כוסות, מה שאילץ אותי לקוות שמי ששתה לפניי לא סובל מהרפס או משהו, אבל זה באמת מתגמד לעומת הכל-טוב שהרעיפו עלינו.
מפנקים במרוץ אייל | צילום: רונן טופלברג, SportPotography
ישחקו הילדים לפנינו
ואז הגיע החלק לשמו באמת הגעתי למרוץ – החלק העממי. אשתי והילדים (בני 7 ו-4 ועוד אחת בת חצי שנה בעגלה) הגיעו נרגשים כשהם יודעים שזה המרוץ הראשון בחייהם. 2 ק"מ זה לא מעט, ומודה שמעט פקפקתי ביכולת שלהם לעבור את זה, אך הם הפתיעו לטובה. סימונה שטיינברכר, אימה של דורון החטופה בעזה, הזניקה את המקצה המשפחתי עם מילים מצמררות שגרמו לי רק לחבק את ילדיי חזק יותר ולשאת עוד תפילה בלב לשובה של דורון וכל שאר החטופים במהרה.
בדיוק כמו שקיוויתי, התלהבות ההמון סחפה גם אותנו. משפחות רבות וילדים רבים בגילם של ילדיי דרבנו אותם וגרמו להם להבין שזה אפשרי. ראויה לציון משפחה אחת חמודה במיוחד שהתחפשה לכוח פיג'יי (כולל השיר והכל) והעלתה חיוך על פני כל מי שחלף לידה (תודה לכם על זה).
כוח פיג'יי במרוץ אייל | צילום: רונן טופלברג, SportPotography
לקראת הסיום הגברנו קצב וחצינו יחד את קו הסיום בידיים מורמות. הצלחנו! עשינו את זה! הסיפוק ניכר על פניהם של הילדים. זה לא היה להם קל, אבל הם לא ויתרו, ואני – רק אבא גאה שתמיד מנסה לחנך לספורט ורואה את הפירות מתחילים להיקצר.
כדי לחתום את החוויה עבורם (חוץ מהחטיפים כמובן) חיכה להם מופע קרקס חמוד באצטדיון לפני טקס הסיום, ואפילו מתקנים מתנפחים שזה תמיד מוסיף לכל אירוע. מודה שאני מחכה כבר לקחת אותם בפעם הבאה, ויש לי הרגשה שהם מחכים לא פחות.
המופע בסיום מרוץ אייל | צילום: רונן טופלברג, SportPotography
