לא פלא אחר כך, שכשהילדים גדלים הספורט לא נראה להם משהו מוזר ומנוכר. אבל אצלנו, עד שהילד כבר מתחיל להראות סימנים של כישרון הוא נאלץ לוותר על חלומות המדליה האולימפית שאולי יביא לישראל, ולהתגייס לצבא.

בצבא הוא מקבל על עצמו את המציאות של להיות אזרח במדינה במלחמה וזה נראה לו צודק. לפעמים שספורטאי ישראלי כן מצליח, אז נצבט לו הלב והוא כועס,ומטיח במוצלח את השתמטותו. בלי להבין שאמנם הוא לא סחב אלונקה בבוץ וירה למטרות ועשה מסעות קשים, אלא העביר את הימים עם שניים עד שלושה אימונים ביום, בשביל רגעים גורליים ספורים. ולפעמים, שלספורטאים הישראלים בכלל לא הולך והם מנסים לשלב בין עבודה ומשפחה לספורט, זה נראה הגיוני. אם כבר מלחמה, אז מלחמה עד הסוף.

מוזר, אני לא מכירה אף מדינה שקושרת כל כך בין הספורט למלחמה. בארץ זה נראה לי מובן מאליו, ומחוצה לה מאד לא קשור. הייתי רוצה שנוכל לעשות בארץ את הריצה בשביל הריצה. לחגוג אותה בלבד. להנציח אותה בלבד. להתחרות בשביל ההישגים ולא בשביל ההנצחה. ובנוסף, לאפשר לספורטאים האמיתיים והמוכשרים שיש לנו לנצח ולהפסיד בלי להתנצל. להבין שהם פשוט סוג אחר שלחיילים אמיצים.

פה, כל מה שמעניין זה מזג האוויר, וזו ממש לא המצאה. אם לא היתה מלחמה בארץ כנראה שזה גם מה שהיה מעסיק אותי. על אף הקור הנורא אף אחד לא מתלונן, הם הרי מתורגלים. ביעילות האופיינית כבר פינו כמעט את כל השלג,וגם אם לא-יש תחרות ביום ראשון. מינוס חמש מעלות, שמיים בהירים, שמש זורחת, כולם במצב רוח טוב על קו הזינוק, בדיוק כמו בשבוע שעבר. כאילו שהזמן עמד מלכת כי באמת שום דבר לא השתנה. כך הימים עוברים בזמן מלחמה. ובשבילם כאילו כלום לא קורה. הטמפרטורות יעלו וירדו, וירד עוד קצת שלג, ואז כולם יסעו לעשות סקי.

אני ממשיכה לרוץ איתם בתחרויות, אבל בתקופה האחרונה קצת יותר מסגירה מאיפה באתי בעצם. אולי כמו כל הישראלים גם אני ניחנתי בתכונה הזו, של קצת להיות קשוחים,לעשות דווקא, ולמרות ועל אף, להמשיך. אבל אז הבנתי שלא משנה כמה קשוחים נהיה, תמיד יהיה לנו תיק של זכרונות ומלחמות על הגב. נכון שנשארו לנו כמה מירוצים שחפים משכול ואני לא מתנגדת לעניין ההנצחה במירוצים, אני כואבת את המציאות הזו. זו תהיה התגשמות חלום, אם פעם נוכל להפריד את הספורט מהמדינה, מהפוליטיקה ומהמלחמה.