בכל שנה בעשור האחרון אמיר מאיר רץ לזכרם של חמישה מחבריו מחטיבת גבעתי שנהרגו בשנת 1992, כשהמשאית שבה נסעו בלבנון עלתה על מטען והתפוצצה, בהם גם חברו הטוב אבי אסולין. אמיר עצמו נפצע באירוע יחד עם חמישה חברים נוספים שנפצעו בדרגות פציעה שונות ונחשב למת בעיני חבריו, עד שמיכאל הלברטל, היום פרופסור לרפואה ומנהל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, הגיע לשטח והחליט לנסות להציל את חייו.
לכתבות נוספות בנושא:
האזינו: אתם שאלתם, הפיזיותרפיסט עופר צחר עונה
זיכרון, הנצחה וריצה: טור אישי לסיכום מרוץ ארזי הלבנון
"עד שאביתר בבית": משפחתו של החטוף הובילה את מרוץ הלילה
"אני רץ לרוב לזכר האירוע הזה", מודה מאיר, היום תושב כפר האורנים ונכה צה"ל החי עם פגיעת ראש קשה, "אבל השנה זה קשה עוד יותר בשל העובדה שנפל בחלקי להיות מנטור לפצועי צה"ל, במסגרת יחידה מיוחדת שתהליך ההקמה שלה הואץ בעקבות מלחמת חרבות הברזל. יריב לב ארי, מפקד היחידה שהיה מתאמן שלי תקופה, פנה אליי במהלך חודש נובמבר האחרון, וכל הדברים קרו מאוד מהר. נכנסו לתהליך של הכשרת מנטורים והיום אני עושה דבר שלא חשבתי מעולם שאעשה, וזה ללוות פצועים בהליך השיקום שלהם אחרי שאני בעצמי נפצעתי".
אמיר מאיר ברצים לזכרם | צילום: פרטי
אמיר מאיר ייקח חלק ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במרוץ "רצים לזכרם" המסורתי, שאין בו נקודת זינוק או פודיום. אפשר לצאת אליו מכל מקום במדינה ב-13.5 בשעה 17:30 במטרה להנציח את הנופלים. "המיזם הוא חלק מהחיים שלי", אומר מאיר, "אני איש של אנשים וטוב לי לעשות טוב לאחרים".
חיים של שליחות
אמיר מאיר, יליד הרצליה, בן 52, נשוי לשרון ואב לשלושה, עבר תהליך שיקום ארוך שלאחריו סיים לימודי אופטיקה ועבד כאופטיקאי במשך 16 שנים. אך השלכות הפציעה שספג בלבנון החמירו והוא נאלץ לעזוב את המקצוע, ולפנות לעיסוק אחר שבדיעבד התברר כהגשמת ייעודו האמיתי בחיים.
"הבנתי שמה שעושה לי הכי טוב זה הספורט, הכושר, ורציתי ללמוד את זה כמו שצריך", מספר מאיר, "לא ידעתי בזמנו שאהפוך את העיסוק הזה למקצוע, פשוט רציתי ללמוד וידעתי שאני צריך להעביר את המסר הזה של הספורט הלאה ולהסביר לאנשים שגם מקושי גדול אפשר להתפתח. וגם אדם שלא רץ מעולם יכול לעשות זאת, גם אם הוא מתמודד עם משקל עודף או נכות מסוימת. הבנתי שזו השליחות שלי בחיים".
אמיר מאיר | צילום: פרטי
ב-2012 מאיר התחיל ללמוד קידום בריאות ומנהלי כושר ומנהלי ספורט בוינגייט, ומשם עבר ללימודי מינהל עסקים. סמוך לסיום הלימודים, אחרי שהבין שהייעוד שלו הוא להפוך למאמן כושר וריצה ולבעלים של מכון כושר לאימונים אישיים וקבוצתיים, הוא זרק את מקל ההליכה שליווה אותו במשך שני עשורים והחל לרוץ. תחילה למרחקים קצרים והיום מאחוריו כבר מאות ריצות מרתון ואולטרה מרתון למרחקים של 50, 60, 100 מייל ו-175 ק"מ. השבוע, הוא אפילו ציין את יום הולדתו בריצת 133 ק"מ למען השבתם של 133 החטופים בעזה.
"זה לא קרה ביום אחד", מבהיר מאיר, "זה קרה עם ייסורים רבים והבנה של איך לעשות את זה נכון וגם למה לעשות את זה. אף אחד לא נתן לי את האפשרות שאוכל אי פעם לרוץ, ומאז שאני רץ אני לוקח חלק במיזם רצים לזכרים עם המתאמנים שלי כמאמן כושר וריצה וכמאמן לקידום בריאות".
לפרטים ולהרשמה למיזם "רצים לזכרם" לחצו כאן
אמיר מאיר | צילום: פרטי
מה המשמעות של המיזם הזה השנה, לאור המלחמה וגם הלוחמים הרבים שאיבדה חטיבת גבעתי שהיית חלק ממנה?
"גבעתי זו חבורה של אנשים שלא מתבכיינים. אומרים להם מה המשימה והם הולכים ומבצעים אותה. מדובר בחטיבה מאוד מיוחדת, אבל אני התרחקתי מאוד מאז הפציעה שלי מכל הנושא הזה. בעקבות רצים לזכרם, והריצות הארוכות שהתחלתי לרוץ, הכינו עליי כתבה בטלוויזיה ואז הפגישו אותי לראשונה עם אימו של חבר שלי אבי אסולין שנהרג באותה תקרית שבה נפצעתי. זו פעם ראשונה שראיתי אותה. גם לא הלכתי מעולם לאזכרות. בימי זיכרון הייתי מכונס בעצמי, עטוף בהמון עיסוקים כדי לא להיכנס לדכדוך".
ואיך תהיה השנה?
"אני אחרת. אני מאוד חזק בראש ובגוף. יש לי המון ביטחון וראייה אופטימית ממה שהייתה, וידיעה שלמרות המצב הקשה אנחנו ננצח ויש על מי לסמוך. בטח על החייל הקטן בקצה".
רצת 175 ק"מ בספרטניון במסגרת מרוץ של 24 שעות. בק"מ ה-128 של הספרטתלון הורידו אותך מהמסלול בגלל שלא הגעת לנקודת הביקורת בזמן. למה בחרת לקחת את הספורט הזה לקצה?
"חלומות הם דבר שאתה שם לך בראש ואין מגבלה לשום דבר. אם מתאמנים נכון ועושים דברים כמו שצריך, אני לא חושב שמשהו הוא בלתי אפשרי. תמיד הייתי בקצה, גם כנער וגם כלוחם, רק שההבדל הוא שהיום אני עושה את זה מקצועית לגמרי עם תזונה, שינה ואימונים מאוד מסודרים. אדם צריך את כל המעטפת כדי לעשות את זה כמו שצריך וזה לא קצה מבחינתי. מדובר בחיים שלי".
אמיר מאיר בספרטניון | צילום: תומר פדר
