הנה הגיע עוד יום שבת, וככל שבת אתם יוצאים לריצת הנפח השבועית שלכם. באמצע הריצה, ממש משום מקום, מופיע כאב קל בברך. בדאגה מסוימת אתם מתחילים דיון פנימי עם עצמכם: "מה זה הכאב הזה? זה כלום, בטח יעבור עוד מעט". אתם ממשיכים, אבל הכאב עוד שם. "אולי אעצור? מה פתאום לעצור! יש תכנית. זה רק כאב קל". אבל הכאב ממשיך והדאגה גוברת. חלקנו נעצור, חלקנו נדחק בעצמנו ונסיים את הריצה. ואז נקום בבוקר עם כאב משמעותי ונבין שמשהו קרה. שאי אפשר להתעלם. לעתים זהו מחירו הגבוה של כוח ה"יהיה בסדר" הישראלי. למה אנחנו עושים זאת? כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אנחנו מעדיפים לא לחשוב על האלטרנטיבות. האלטרנטיבות תדרושנה מאתנו מחיר מסוים, כזה שלא בטוח שאנו ערוכים ומוכנים לשלם. יהא זה ויתור על המרוץ הקרב ובא, או חמור מכך- ויתור על פעילות גופנית. לעתים לתקופה קצרה. במקרים אחרים – לצמיתות.
ישנם מצבים בהם הנזק הוא בלתי הפיך | צילום: צלמי שוונג
עוד כתבות פסיכולוגיה בשוונג
כיצד הצבת מטרה חדשה בריצה מחזירה אותנו ל"מסלול"
מה המשמעות שריצה יוצקת לתוך החיים שלכם?
על מה אתם חושבים בזמן ריצה כל כך ארוכה?
פציעות ספורט
הן חלק מהספורט. חלק מבאס מהספורט. זר לא יבין זאת, אבל לעוסקים בפעילות גופנית באופן קבוע, הספורט הפך כבר לחלק מההגדרה והזהות העצמית שלנו. איך תדעו אם אתם כאלו? קל מאד – נסו לדמיין: איך זה יהיה לקום מחר בבוקר בידיעה שלא תוכלו יותר לעשות ספורט לכל החיים? או אפילו רק לחודשיים? שבועיים?
עבור רובינו, פציעות ספורט הם עניין זמני למדי, ועם כל הכאב והצער, זו תקופה חולפת, שבהסתכלות לאחור תהיה כמו "עוד מכה קטנה בכנף". אבל לא תמיד זה כך. ישנם מצבים בהם הנזק הוא בלתי הפיך, וישנם מצבים בהם גם אם הנזק הפיך, לא נוכל לחזור לפעילות הגופנית כפי שביצענו אותה בעבר. מצבים אלו הם בהחלט בגדר אירוע משברי. לא סתם משבר- משבר שמערער את אחד היסודות הבסיסיים של כל אחד מאתנו- הזהות העצמית שלנו.
משבר שמכניס אותנו למערבולת רגשית ולעתים גם מתמשכת. יש הטוענים כי תהליך ההתמודדות עם מחלה כרונית או פציעה מתמשכת, הוא תהליך שבו אנו נעים קדימה ואחורה, בין הזהות העצמית שלנו לפני המשבר, לבין הזהות שלאחריו. תהליך זה לא מסתיים, ודווקא מאתגר את התפיסה שאנשים מסתגלים לפציעה "פעם אחת ולתמיד".
במאמרה משנת 1993, תיארה החוקרת קארן יושידה מודל שכזה, לו קראה "מודל המטוטלת". לתפיסתה תהליך השיקום והבנייה המחודשת של הזהות העצמית הוא כתנועת המטוטלת – תנועה המתאפיינת במעברים חדים בין קצוות של חוויה רגשית, עד לרגיעה יחסית והתמקמות במקום טוב באמצע.
מתחילה לחלחל הבנה שיש בנו חלק "נכה" ויש חלקים בריאים | צילום: pixabay
המטוטלת החיים שלנו
השאיפה הראשונה שלנו, מיד לאחר הפציעה, היא לחזור ולשמר את זהותנו העצמית הקודמת, הטובה והמוכרת. זו שמבוססת על חוויות העבר שלנו, דפוסי ההתמודדות המאפיינים אותנו, התחביבים והעיסוקים המאפיינים אותנו – כי כולם תורמים, בצורה זו או אחרת, לכבוד העצמי שאנו רוחשים לעצמנו. להצליח לקום כל יום בחמש בבוקר זה לא רק עניין של נוחות בלו"ז, זו גם הצהרה לעצמנו ולעולם על מידת הנחישות, ההתמדה והחשיבות שאנו מעניקים לפעילות הגופנית.
ואכן, לאחר פציעה משמעותית, המטרה העיקרית הופכת להיות לחזור לדפוסי הפעולה הקודמים. אלא שהפציעה כבר שינתה אותנו. וכשאנו מגלים זאת, זה כואב. בתגובה לכאב מופיעה נטייה לסטות לקצה הנגדי של המטוטלת-תפיסת העצמי "המוגבל" בו אנו שרויים כעת כזהות עצמית טוטלית. לפתע אנו חווים נכות מוחלטת, מצפים לעזרה גם מבלי לבקש מפורשות, מאמינים שאחרים אמורים לדעת כיצד הפציעה מגבילה אותנו, וכשאנו נוכחים לגלות שהסביבה לא מבינה זאת, אנו מתמלאים כעס ( או בצורתו המופנמת יותר: דיכאון).
בין שני קצוות אלו ישנם מצבים נוספים. למשל, הניסיון להראות בכל מחיר שאנו כמו כולם, שאיננו מוגבלים יותר מהשאר. "אני אעשה דברים שאחרים לא יחשבו שאני יכול לעשות!" הניסיון לאמץ זהות "סופר נורמלית" שכזו דורש לפעול באופן יוצא דופן, שגוזל יותר זמן ואנרגיה, ומלווה בהתעקשות שלא לקבל עזרה מאחרים. מה לעשות – גם זה לא מחזיק לאורך זמן.
בסופו של דבר מתחילה להתרחש אינטגרציה מסוימת בין חלקי הזהות העצמי השונים. מתחילה לחלחל ההבנה שיש בנו חלק "נכה" ויש חלקים בריאים, ונצטרך ללמוד לחיות עם שניהם. פעמים רבות שלב זה מתבטא בהחלטות לגבי המשך החיים: הבנה כי העבודה בה עבדנו איננה מתאימה עוד, או לכל הפחות מחייבת התאמות מסוימות למצב החדש. למעשה, התמקמות באמצע המטוטלת מתרחשת כאשר אנו מוצאים את האיזון המתאים לנו בין הזהות הקודמת שלנו והזהות החדשה. התמקמות זו כוללת את ההפנמה שהפציעה שם ולא תלך לשום מקום, היא משהו שנצטרך להתמודד עמו למשך זמן. עם הפנמה זו מגיעה גם הבנה כי לפציעה יש משמעויות שמה לעשות, מגבילות את חיינו.
כשאנו חושבים על תהליך ההחלמה מפציעות ספורט, רובנו נוטים לחשוב על השיקום הגופני הנדרש – עיסויים, פיזיותרפיה, תרופות והתייעצות אצל רופאים מומחים לתחום. אבל כל מי שהפציעה אילצה אותו "לחשב מסלול מחדש" יודע כמה הקושי איננו רק גופני, אלא גם נפשי. אז נכון, ברוב המקרים מתרחשת אינטגרציה בין העצמי הקודם והעצמי החדש, אנו לומדים לקבל את המצב, ולחיות עם הזהות העצמית החדשה הנגזרת ממנו. אבל באותם מקרים בהם הפציעה מייצרת לא פחות מ"משבר זהות" שאיננו חולף או מוטמע באורח החיים החדש, פנייה לטיפול פסיכולוגי ומתן התייחסות לקושי הרגשי המתלווה למצב החדש, יכולה להיות אלטרנטיבה מועילה. וגם אם לא טיפול פסיכולוגי – לעתים מספיקה המודעות לתהליך המטלטל שאנו עתידים לעבור.
