רוצות לעשות שינוי ולהתחיל לרוץ? קיראו את הסיפור של דיאנה כהן מהסדרה "המרתון", על הימים שבהם היה נראה לה שריצה מיועדת ליחידי סגולה וכיצד היא יצרה את השינוי אצלה

מאת:דיאנה כהן

לפני שהריצה נכנסה לחיי הייתי אישה אחרת – בליינית, נהנתנית, אפשר לומר אפילו עצלנית. אוהבת סיגריות ושמפניה, הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה ומתעוררת בשעות הגדולות של הבוקר. אוכלת לא מסודר וללא מודעות למזלי. לא היתה לי בעיית משקל והסובבים אותי, המשפחה והחברים היו אנשים עם סגנון חיים דומה לשלי והכל היה נחמד.

ספורט ובוודאי שריצה היו שייכים לאנשים אחרים .שכנעתי את עצמי כל הזמן שאני לא בנויה לריצה וזה לא בשבילי. זה קשה מדי ועוד שלל תירוצים למיניהם. עם כל זה, בליבי היתה הערצה וסגידה לרצים. כשראיתי רצים  בעיקר גברים חולפים ברחובות, הסתכלתי עליהם בהערצה ולא פעם ברכתי אותם לשלום עם מילת פרגון. לפני כשבע שנים נוספו מעט רצות לנוף ברחובות עירי. אז כבר עצרתי להחמיא ולפרגן, ובליבי חשבתי שבטח אלו נשים מיוחדות והן לא מהסוג הקונבנציונלי.

חשבתי שריצה מיועדת יותר לגברים
ביני לביני, שוב הזכרתי לעצמי שריצה זה לא בשבילי מה גם שאני אישה ואני חלשה. חשבתי שריצה מיועדת יותר לגברים, בעיקר משום שהם בנויים אחרת – חזרתי ואמרתי לעצמי. אני מצדי לא נקפתי אצבע. הקפדתי לא להתאמץ גם כשהלכתי לשופינג, החניתי את הג'יפ על המדרכה של החנות שחלילה לא אצטרך ללכת קצת ברגל.

לימים אחרי הלידה השלישית, הבטן לא ממש חזרה למקום והחלטתי שאני צריכה קצת חדר כושר. אחרי ברור קצר עם חברות הגעתי לשרון לין מאמנת כושר. נפגשנו וסיפרתי לה על עצמי וקבענו אימון. בדיעבד שם התחיל הרומן שלי עם הספורט והריצה. ההתחלה היתה לא פשוטה, קצת התפנקתי קצת התעצלתי, אך בזכות האופי הקשוח של שרון שהחזיקה אותי קצר, הגעתי לאימונים והתמדתי.

מקבוצת בנות שמתאמנות יחד הפכנו גם לחברות הכי טובות. המתאמנות המצטיינות היו רצות בבקרים והתאמנו לקראת מרתון פאריס. אנחנו "הפדלאות" דאז, ליווינו אותן לאורך כל הדרך למרתון. כל שבת המתנו בסקרנות ודאגה לדעת איך היתה הריצה הארוכה שלהן. אני הייתי מעורבת רגשית מכיוון שאחותי כלנית נמנתה עם קבוצת המצטיינות וחיכיתי כל שבת לדיווח על הריצה. הערצנו את המצטיינות, משום שהן היו נחושות, מתמידות, יפות וחזקות. המצטיינות היו בעיני מושא להערצה על הדרך והתהליך. תהליך שאמנם הייתי מחוצה לו פיזית אך רגשית מאוד מחוברת.

על החלום שלי לא העזתי לדבר
למצטיינות קראנו הקבצה א' ואנחנו נקראנו הכיתה "הטיפולית". ליווינו את המצטיינות למרתון פאריס תמכנו ועודדנו אותן. הן היו צמודות לבקבוקי מים והעמיסו פחמימות במסעדות איטלקיות ואנחנו אחריהן, מביטות עליהן בהערצה. בעיני, עדיין ריצה בכלל ומרתון בפרט היתה מיועדת לאנשים מאוד מיוחדים וחזקים, כך חשבתי אז.

והנה הגיע רגע הזינוק וסביבי היו הרבה יותר גברים מנשים מה שאושש את מחשבותי והגביר את הדאגה שלי למצטיינות. קבענו להיפגש עם המרתוניסטיות במספר תחנות ברחובות פאריס. אנחנו התרוצצנו במטרו כדי לפגוש אותן בכמה שיותר מקומות. שם במרתון פאריס זרענו את זרעי המרתון של אותה כיתה "טיפולית". ידענו בלב שיש לנו חלום חדש. על החלום שלי לא העזתי לדבר כי עדיין חשבתי שזה לא בשבילי ואני לא מסוגלת ומרתון מיועד לאנשים אחרים חזקים וחסונים, שהם בעיקר גברים ומעט נשים שהן יחידות סגולה.

חזרנו לישראל. המצטיינות שלנו היו בהיי מטורף מהמרתון וכך גם אנחנו. כך התחיל הרומן שלי עם הריצה וכמובן שהיום אני יודעת שכל אחד יכול – נשים גברים צעירים מבוגרים. את המסר הזה אני רוצה להעביר… כי אם אני יכולה לרוץ כל אחת יכולה.