איש הברזל, תומר גמינדר, סיים בשנה שעברה לראשונה את מסלול איש הברזל המלא של תחרות ישראמן 2010, כעת הוא מתחיל את האימונים לקראת ישראמן 2011. "האויב הגדול ביותר שארב לאורך כל התוכנית הייתה העייפות"

מאת:תומר גמינדר

לא להאמין, אבל הינה חלפה לה כמעט שנה ושוב מגיע הזמן להתחיל עם תוכנית האימונים לקראת ישראמן 2011. להבדיל משנה שעברה בה ההחלטה להתחרות במרחק של איש ברזל מלא הייתה ספונטנית, השנה ההחלטה הינה מושכלת הרבה יותר, כאשר גם הדרך וגם היעדים ברורים הרבה יותר מהשנה שקדמה.

ההחלטה להתחרות בישראמן 2010 הייתה סופו של תהליך של חזרה לכושר שהחל כשנתיים קודם לכן, ואשר הגיע למבוי סתום בהעדרה של מטרה ברורה. המטרה הראשונה שסימנתי הייתה מרתון טבריה, ואז ראיתי שמעט אחריו יש את תחרויות האיש ברזל באילת. ההחלטה הייתה לוותר על טבריה וללכת על אילת. לאחר התלבטויות לא קלות עם עצמי החלטתי לא לדלג מעל הפופיק ולהירשם למקצה של החצי. ואז, באקט הסופי של מילוי הטופס, רעדה לי האצבע (עייפות מאימונים?) ויצא שנרשמתי למרחק המלא.

מחפשים תוכנית אימון

תוכנית האימונים עצמה הייתה תוכנית גנרית שהורדתי מהאינטרנט. מניסיוני היה לי ברור כי אילוצי הזמן הנובעים ממשפחה עם ילדים קטנים ועבודה יחייבו ניצול מיטבי של הזמן ואימונים בשעות לא שגרתיות. המשמעות היא שחבירה לקבוצה, למעט האקט הפורמאלי, היא חסרת משמעות, מכיוון שכמעט לא יצא לי להתאמן עם הקבוצה. לכן בחרתי ללכת על תוכנית מוכנה, ולוותר על מאמן.

בחיפושים באינטרנט מצאתי מספר תוכניות, רובן כלליות מאוד, 2-3 מפורטות ברמת האימון, ואחת מפורטת עד לרמת התרגיל הבודד באימון, שגם התאימה ליכולת עימה יצאתי לדרך ולמסגרות הזמן שעמדו לרשותי (כמעט). התוכנית עברה עבוד בסיסי והפכה לתוכנית האב לפיה חיי יתנהלו ב-32 השבועות הבאים (התחלתי את התוכנית מהשבוע הרביעי). כדי למנוע חריגות מהתוכנית, ובהעדר מאמן/קבוצה, ההחלטה הייתה לדבוק במטרה בכל מחיר – לבצע את התוכנית ללא כל פשרות וויתורים עצמיים. וכך גם היה. היכן שיכולתי חברתי לקבוצות נפלאות כמו "רצי רעננה" ו-"רצי יש אומרים", מצאתי שותפים מזדמנים לחלק מהרכיבות, אבל עיקר האימונים נעשה לבד בשעות החושך בבקרים ובערבים, בשיא החום בקיץ ובבקרים הקפואים בחורף, כמו גם בסופי שבוע ארוכים ומפרכים, במיוחד בשבועות האיכות של התוכנית.

האויב הגדול ביותר שארב לאורך כל התוכנית הייתה העייפות – לא התשישות של אחרי האימון, אלא עייפות פשוטה הנובעת ממחסור בשינה. עייפות שנבעה מהצורך לקום ב-4 בבוקר ולפעמים קודם כדי להשלים את אימון הבוקר, ולהתייצב אחרי מקלחת למילוי החובות המשפחתיים, ולאחריהם לצאת לעבודה. ושוב, בסופו של יום, לעזור עם המקלחות והארוחות לפני הבריחה לאימון ערב.

התוכנית הוכיחה את עצמה מעל למשוער. במהלך השבועות לא רק שרמת הכושר הלכה ועלתה כמעט מבלי משים, אלא החשש הגדול ביותר שליווה אותי מפציעה סרב בכל תוקף להתממש. המבחנים השונים המשולבים בתוכנית לאורכה הפתיעו אותי שוב ושוב ברמת הכושר ובזמנים שראיתי. גם המרחקים באימונים הארוכים הפכו יותר ויותר בלתי סבירים, ושוב ושוב מצאתי את עצמי מופתע מהמרחקים אותם אני משלים כמעט ללא מאמץ.

מזנקים לישראמן 2010

לתחרות עצמה הגעתי בהרגשה טובה, מתוך ידיעה ברורה שאין כל ספק שאשלים את המרחק. למרות זאת חוויתי מספר הפתעות, שאולי אם הייתי מקשיב טוב יותר בימי העיון הנפלאים "מדברים איש ברזל" בטיים טריאל, אולי הייתי נמנע מחלקן. טעות ראשונה – צפיתי ים שקט, לכן אימוני השחייה התבצעו בצורה כמעט אקסקלוסיבית בבריכה. בפועל היה ים גלי (לשמחתי הסופה הגדולה חיכתה ליום למחרת כאשר הים ממש סער). כשחיין גרוע נכנסתי לחרדה מסוימת, שגרמה לי לשחות יותר מ-50% מהשחייה בסגנון חזה, שעלה במהירות ומאמץ שלא תכננתי עליהם. שנית – ברכיבה מצאתי את עצמי נילחם ברוחות עזות, ולמרות שהייתי מוכן לבלות שעות על האירובר, לא חיכיתי למצב של 100% עליו. לכך נוסף אלמנט נוסף כאשר בשלב מסוים השתחרר אחד הברגים המחזיקים את האירובר, ואת 40 הק"מ האחרונים נאלצתי לרכב בזהירות שלא ליפול, ובירידות ממש להזדקף אל מול רוח הפנים העזה.

הטעות הגדולה ביותר הגיעה בריצה, כאשר פשוט טעיתי בכיוון בירידה לכביש הערבה, ובמקום לפנות סביב שדה התעופה פניתי לכביש הערבה. את הטעות זיהיתי רק כשראיתי את מעבר המכס – ונאלצתי לשוב על עקבותיי עם כ-5 ק"מ נוספים למרתון. אם לא די בכך, הטעות די שברה את רוחי באותו זמן ועברתי להליכה בחלקים ניכרים, ורק בק"מ האחרונים שבתי לרוץ כפי שצריך. בסיכום, מעבר לטעויות הנקודתיות, ההרגשה הייתה גם שהייתי יכול ללחוץ מעט יותר, ומתוך הכבוד למרחק מעט הגזמתי בשמירת כוחות לשלבים המאוחרים. רגע השיא בתחרות הגיע עבורי 5 דקות לפני הסיום, כאשר חציתי את הגשר בכניסה למרינה באילת, ועליו באו לקראתי שתי בנותיי הגדולות. תפסתי את ידיהן של שתיהן ויחד עימן רצתי את מאות המטרים האחרונים בחיוך שאף אחד לא יוכל למחוק לעולם, ועד היום התמונה עימן בשער הסיום מסמנת עבורי את התחרות יותר מהכול.

מאוחר יותר למדתי שגם אשתי הייתה שם עם בתנו השלישית, רק ישבה בשקט בתחתית הגשר, ואני, בלב כל ההתרגשות, לא הבחנתי בהן.

מתחילים שוב לקראת ישראמן 2011

ההחלטה על הדרך השנה ברורה הרבה יותר. התוכנית הבסיסית תישאר בדיוק אותה תוכנית, וגם השנה אין בכוונתי להסתמך על מאמן או קבוצה שיובילו אותי למטרה. האסטרטגיה של חבירה אופורטוניסטית במידת האפשר לקבוצות ולמאמנים שהוכיחה את עצמה בכל כך הרבה מובנים בשנה הקודמת, כאשר מצאתי אנשים נפלאים לאורך הדרך, תשרת אותי גם השנה. מסגרת זמנים של האימונים השנה תישאר זהה לזו של שנה שעברה, ואין בכוונתי להקדיש זמן נוסף לצורך שיפור התוצאה. עם כל הכבוד לספורט, ברור כי מקומו בחיים משני למשפחה ולעבודה, ובתעדופים של החיים אין מקום לטעויות.

דבקות במטרה – היום אני יודע בוודאות שאין אנשי ברזל. יש תחרות איש ברזל שהיא לא קלה, שרבים יראים אותה ולא כולם מסיימים אותה, אבל אף אחד מהם אינו עשוי ברזל ואף לא בדיל. מה שנכון, הדרך לתחרות היא האתגר האמיתי, ונידרש רצון של ברזל כדי להגיע ליום התחרות בכושר הנכון מחד, וללא פציעות מאידך. ופה ההבדל האמיתי בין מסיימי התחרות לכושלים בדרך. והכי חשוב, איש ברזל הוא מסוג האירועים שהדרך חשובה מהמטרה, ואני מתכוון למצות את ההנאה ממנה ולעשות כמיטב יכולתי שגם הסובבים אותי ייהנו מהדרך יחד איתי, ולא רק ישלמו את תג המחיר.

מה עוד – דגש על שחייה בים הפתוח, דגש על אימוני עליות במסגרת הרכיבות הארוכות, יותר זמן על האירובר במסגרת האימונים על הטריינר. ו… אם בשנה שעברה ויתרתי על השתתפות באירועים כמו ניווט ספורטיבי שאהובים עלי מפחד פציעות, השנה אני מתכוון לשלב יותר אירועים בשביל הנשמה – בין אם מדובר על ניווטים, ובין אם מרוץ "חוצה ארץ" או אירועי אתגר אחרים. אז יש עוד שבועיים של שקט, ואח"כ … נתחיל מחדש את הספירה לאחור.

תוכנית האימון של תומר
לבלוג של תומר בשוונגנט