האימונים וההכנות לקראת תחרות איש ברזל תמיד מרגשים ומעלים סימני שאלה עמוקים בקשר להמשך התהליך עד המטרה. מור שלזינגר נמצאת 14 שבועות מהישראמן והיא החלה למנות את סימני השאלה תוך כדי ריצה 

מאת:מור שלזינגר

14 שבועות לפני תחרות ישראמן אילת.
אני פוסעת בדרך לא מוכרת, ולצד חדוות הגילוי והסיפוק העצום יש הרבה ספקות וסימני שאלה. שלוש פעמים כבר יכולתי למרחק חצי איש ברזל, ועדיין אני מרגישה טירונית בדרך אל המרחק המלא. בחיי המקצועיים, אני מנוסה יותר מאשר בספורט, צעדתי אין ספור פעמים בדרכים לא מוכרות ויכולתי להן. במשרד שלי, ממש לידי תלוי השיר "אם" של רודיארד קיפלינג שעוזר לי לגייס את תעצומות הנפש הנחוצות להתמודדויות השונות שבדרך. וגם הפעם, גם בספורט, אני נעזרת בשיר הנפלא הזה ובקטעים נבחרים ממנו שעוזרים לי להתמודד עם הספקות וסימני השאלה.

"אם תוכל לשמור על שקט וקור רוח
עת מסביב לך שוררת מבוכה
אם בין מפקפקים תוסיף להיות בטוח
אבל גם לספק תדע לתת ליבך."

יש שאלות שאת התשובה להן מגלים רק בסופה של הדרך, זריחה של תחילת אימון

מישהו מצא את הדופק שלי?
יש לי יחסי אהבה מלווים בפחד עם הריצה. אני אוהבת לרוץ. אוהבת את השקט, השלווה, את חדות המחשבה ואת התחושה הזנית שמתלווה לריצה. ויחד עם זאת, יש לי היסטוריה כואבת של פציעות ריצה, שגורמת לי לחשוש מכל שינוי בריצה.

בשלוש השנים האחרונות הקפדתי לרוץ אך ורק ריצות קלות, את אימוני האיכות עשיתי על האופניים, וזה עבד. פתאום, עכשיו, הופיעו לי בתכנית כל מיני משחקי קצב, ריצות טמפו ושאר דברים שאני לא מורגלת אליהם בעליל. עם הרבה חשש אני מנסה, ומגלה שהשמיים לא נופלים. גם אני יכולה. ואז פתאום, אני לא מצליחה להעלות דופק בריצה. ניסיון להתעקש ולהעלות את הדופק גורם לריצה קלה להתגלות כמשימה קשה במיוחד, ואני מדווחת על כך בחשש למאמן.

שנינו יודעים מה המשמעות של תחושה שהאימון קשה, למרות שהדופק לא עולה. צמד המילים המאיים במיוחד: "אימון יתר" מרחף בחלל האוויר. "את ישנה טוב? איך התאבון? איך מצב הרוח? מה דופק מנוחה?" מבול של שאלות מוטח בי בעצמה. אבל הכל טוב, חוץ מהריצה שהפכה קשה… באופניים אין שינוי, אני מסוגלת להחזיק כל דופק, רק בריצה הוא משתטח אפיים ארצה ומסרב לעלות, אלא אם כן אני מתעקשת לנפוח את נשמתי.

אני בטוחה שהכל בסדר (באופן מפתיע ובלתי אופייני), אבל המאמן מודיע ובצדק שעדיף להיות זהירים. אני מגיעה בחיל וברעדה לבדיקת המאמץ השנתית, ומגלה שהכל בסדר, אבל הדופק עדיין מתנהג מוזר. הימים עוברים, הדופק ממשיך להתנהג מוזר, מסביב נשמעים קולות מפקפקים. אני מקשיבה אבל מנסה לא לתת לזה לפגוע באמונה שלי. שבועיים אחר כך אני חוזרת על בדיקת המאמץ והכל תקין (אנחת רווחה).

המאמן מתגלה כמשקיען במיוחד ומגיע לרוץ איתי, לבדוק מקרוב מה קורה עם המתאמנת הבעייתית שלו. נחמד לרוץ עם עוד מישהו לשם שינוי, מהר מאוד אנחנו שוקעים בשיחה והזמן טס. בשלב מסוים המאמן שואל אם יש לי מושג מה הקצב שלי. לא אין לי מושג, ואני לא רוצה לדעת. טוב לי, למה לקלקל.
בשחרור, אני שואלת בהיסוס מה היה הקצב, וכשהתשובה מגיעה, אני כמעט ונופחת את נשמתי שוב, הפעם מרוב הפתעה. מה, אני רצה כל-כך מהר? מאיפה זה הגיע? המאמן המלומד מסביר שכנראה השיפור גדול כל כך מפני שעד היום לא התאמנתי מסודר בריצה. בנינו בסיס טוב, המערכת האירובית כבר תומכת בקצבים האלו, עכשיו רק נותר ללמד את הרגליים לעמוד בהם. וואללה? איזו הפתעה. בשלב הזה בריצה אני מרגישה שאני פשוט מרחפת באוויר מרוב אושר.

"אם חלומותיך יהיו לך לעבד
אם מחשבות לך – כאמצעי בלבד
אם ניצחון תפגוש או מפלה נוקבת
ובשניהם – בני בלע – תנהג מנהג אחד."

חדר כושר, מה אני עושה פה?
חדר כושר תמיד נראה לי ממלכה גברית שכזו. עם כל המכשירים המפחידים, משקולות וברזלים בכל מקום שאין לי מושג מה עושים איתם, וגברים מסוקסים שכל אחד נראה לי "מר עולם" לפחות! די ברור לי שאני אמורה לבקר שם, אבל הביקור הזה מפחיד אותי מאוד. תכנית חדר כושר נראית לי בלתי מובנת בעליל. באותה מידה אפשר היה לכתוב אותה בסינית, והייתה לזה בדיוק אותה ההשפעה. אני משתדלת להדחיק את המחשבות האלו הצידה, אבל כל העניין הזה די מלחיץ.

בשלב הזה אני מגייסת לעזרה את חברי הטוב: "לא נעים לי". אני קובעת עם מדריך, שיחכה לי השכם בבוקר בחדר הכושר,יתרגם ויפרש את התכנית. וזהו, הלך עלי. הוא קם מוקדם, במיוחד בשבילי, אי אפשר לברוח, אי אפשר להבריז, "לא נעים לי".

לאט לאט אני מתחילה להבין מה קורה שם, לברזלים המוזרים יש שמות (לחלקם שמות של אנשים כמו "סמית"), ולתרגילים שמות מוזרים עוד יותר (מה חשב האיש שהמציא את ה"דד ליפט"? ומה עושה "סופרמן" בחדר כושר?). אני מוצפת תחושת ניצחון אדירה כשאני מצליחה לעשות תרגיל שנראה לי מורכב במיוחד, ויום אחרי זה תחושת מפלה עצומה כשאני לא מסוגלת לקום מהכסא וללכת. השבועות עוברים, ואני מגלה את התשובה לשאלה "מה אני עושה פה?", ואפילו מתחילה ליהנות מכל הברזלים האלו (רק אל תגלו למדריך שלי).

"אם לבבך יוסיף, לפעום בלא מנוח
וגם בכבד העול, בעול יהי מושך
ולא יחדל גם עת אבד ממך כל כוח
כל עוד זה רצונך קורא אליו: המשך"

והשאלה הגדולה מכולן: "האם אני אוכל לסיים את הישראמן?"
בתכנית האימונים השבועית שלי, בפינה השמאלית העליונה מופיע מספר שמשתק אותי כל פעם מחדש: הספירה לאחור. מדי שבוע המספר הזה יורד, וככל שהוא יורד, כך מפלס החרדה שלי עולה.

המספר הזה, שעון החול, מזכיר לי שעם כל כמה שאני נהנית מהדרך, מההתמודדות, ומהשיעורים והתובנות שהיא מזמנת לי, אני גם רוצה להתמודד עם מה שיש בסופה, עם הישראמן. פתאום זה נראה לי בלתי אפשרי. מה הקשר בין מה שאני עושה כרגע למרחקים העצומים שאני אצטרך להתמודד איתם ב-29.1.2010?

אני מעזה וחולקת את הספקות שלי והחששות עם המאמן. הוא חוזר ומבטיח שהכל בסדר, בנינו בסיס טוב ואנחנו בדרך הנכונה. הוא מוסיף ומספר שרוב האנשים חווים את זה בדרך לאיש הברזל הראשון שלהם. ואני מתעודדת ומתמלאת בטחון, אבל רק קצת. כנראה שיש שאלות שאת התשובה להן מגלים רק בסופה של הדרך. ובינתיים מה שנותר זה להמשיך קדימה כל עוד אני רוצה, ואני רוצה!

תרגום השיר: משה הנעמי (זינגר)
צילום: מור שלזינגר
לפרק הקודם