זה היה הספרטתלון הכי קשה שלי, למרות ששפרתי את שיאי ב-15 דקות. התוצאה לא ממש עניינה אותי, ידעתי שאני מגיע אחרי הבאדווטר וקיוותי רק לשרוד. תקופת האימונים לספרטתלון הייתה שונה, עם מעט מאוד סיבולת והרבה אימוני איכות, קיוויתי שהסיבולת שיצרתי בבאדווטר תחזיק מעמד, אם תרצו תקראו לזה טייפר ארוך.
לכתבות נוספות בנושא:
הישג בלתי רגיל: 7 ישראלים מ-8 מזנקים סיימו את הספרטתלון
היסטוריה: שני שיאי ספרטתלון חדשים נשברו
"יש לכם פגישה עם החיים": יומן מסע מה-UTMB || חלק א'
בגלל הזמן הקצר ביניהם, קצת פחות משלושה חודשים, כל הזמן הייתה הדילמה בין אימונים חזקים לבין התאוששות. במרוץ הזה צירפתי את דודי אלון לצוות המלווים שלי, זה קצת הורגש בהתחלה עם חריקות קטנות, ואז פאבי אשתי ודודי עשו עבודה מצוינת ועזרו לי לצלוח את המרוץ הזה.
שליו ברוש עם משפחתו וצוות הליווי | צילום: פרטי
השנה הוספתי גם לינה באוהל חמצן ועבדתי בשיטה של Train Low sleep high. אימונים בגובה נמוך, ולינה בגובה של 4,500 מטר, במטרה לייצר יותר המוגלובין שיוכל לשאת חמצן לתאי השריר ולהפיק יותר אנרגיה.
בגלל שלא ידעתי מה מצב הסיבולת שלי אבל ידעתי ששיפרתי מהירות ושה-vo2max שלי עלה, אז הרשיתי לעצמי לפתוח קצת יותר מהר מדרך כלל. בשלב מסוים במרוץ הייתי במרחק של שלוש שעות מהקאט אוף והחלטתי להוריד רגל מהגז.
ככל שהתקדמתי והבנתי שהמרוץ בידיים שלי ומנטלית כבר לא היו לי אנרגיות להמשיך, שמחתי עם ההישג שלי.
כמובן שכמו בכל שנה פגשתי את המלווים שלי 800 מטר לסוף – פאבי ובתי לורן שהצטרפו אליי בפעם השלישית, ודודי שעבורו זאת הייתה הפעם הראשונה.
התחבקנו בכינו והתארגנו לקראת המפגש עם לאונידס. המפגש היה מרגש מאוד, כמו בכל שנה, אבל הפעם ממש התרסקתי על הרגל שלו, לא מאמין שסיימתי את המרוץ הזה.
שליו ברוש ובתו לקראת קו הסיום | צילום: דודי אלון, פביאן לדרן
זאת שנה שכל הסטטיסטיקות נשברו
גם שיא מסלול לגברים ליווני פוטיס זיסימופולוס, שזה הניצחון השלישי שלו ברציפות. בשנה שעברה הוא טעה ב-7 ק"מ ונמנע ממנו ההישג. שלוש הנשים הראשונות שברו את שיא המסלול הקודם – קמיל הרון האמריקאית, נורה הונקולה ולפיניאן סאטו הפיניות. הרון סיימה ראשונה בנשים והפכה לשיאנית המסלול.
קרל הגרמני רץ את הפעם ה-25 שלו, יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה. גם הישראלים רשמו הופעה שוברת שיאים כאשר 7 מ-8 רצים סיימו את המרוץ – האחוז הגבוה בין המשלחות הישראליות (87 אחוז) וכמות הישראלים הגבוהה ביותר לשנה אחת.
אז מה כל כך מיוחד במירוץ הזה, ולמה חוזרים לעשות אותו שוב?
בשנה הראשונה אתה מגיע כזר מוחלט, אף אחד לא מכיר אותך ואתה בעיקר מסתכל ולומד. אחרי 5 פעמים (ארבע פעמים כרץ ופעם אחת כמלווה), המקום הופך להיות כמו משפחה קטנה וגלובלית, אתה מתחיל להיות מזוהה עם המרוץ ומייצר הרבה חברויות חדשות.
השנה שמחתי לגלות ששני חבריי הבריטים איאן תומס ולאורה ווטס, שעשו ביחד איתי את הבאדווטר השתתפו גם בספרטתלון. האם אעשה זאת שוב? ימים יגידו.
שליו ברוש בטקס הסיום | צילום: דודי אלון, פביאן לדרן
