כשניצן פרידמן הצהיר, בין היתר כאן בשוונג, שהוא מתכוון לחצות את שביל ישראל מדרום לצפון תוך 17 יום, היו כאלו שאולי הרימו גבה. מדובר במשימה מאוד מאתגרת, אפילו עבור רצי אולטרה מאומנים במיוחד 11-10 שעות וכ-60 ק"מ בממוצע ביום. כשישנם שלל בלת"מים שעלולים לצוץ ולעכב את ההתקדמות, אפילו בכמה שעות, מה שיכול להיות קריטי להמשך.
לכתבות נוספות בנושא:
הבארקלי ניצח: אף רץ לא הצליח לסיים את אחד המרוצים הקשים בעולם
ההגרלה האירה פנים: מסתמן – שיא חדש של ישראלים בספרטתלון
בן 87 בדרך להיסטוריה: ירוץ אולטרה מרתון למען צדקה
אלא שניצן, כך מסתבר, לא הסתפק רק בהצהרות. אחרי חודשים ארוכים של הכנות – פיזיות, לוגיסטיות ומנטליות – הוא יצא למסלול באילת ב-25 בפברואר. הוא עמד בתכנית הקילומטראז' שלו בדיוק של פדנט, ועל אף שהקשיים אכן צצו, הוא עבר את כולם והגיע בשבוע שעבר לחרמון אחרי 17 יום בדיוק, בהתרגשות גדולה. כעת, הוא מסכם את החוויה הייחודית בראיון לשוונג.
ניצן פרידמן בשביל ישראל | צילום: פרטי
תכניס אותנו רגע לאותו יום שהגעת לאילת, רגע לפני שיצאת לדרך
"כשהגעתי לאילת בטיסה יחד עם דימה שליווה אותי, זה התחיל לשקוע. הבנתי שמחר זה קורה. חלום של שנה וחצי והרבה מאוד אימונים והכנות יוצא לדרך. מטורף. האמת שמשהו בי היה מאוד רגוע. אני כבר יודע מה לעשות, התכוננתי לזה. אני מוכן. עכשיו נשאר רק לרוץ. כל הציוד האישי שלנו והלוגיסטי למרבית המסע הזה כבר ירד עם חבר מלווה לאילת יום קודם, בערב עברנו על כל הציוד ברכב המלווה, עשינו השלמות אוכל ולמחרת בבוקר כבר התייצבנו ב-5:50 בשלט ההתחלה של שביל ישראל באילת. פה התחילה ההתרגשות האמיתית. זהו. זה מתגשם".
פרידמן יצא למסע של 1,120 ק"מ עם קרוב ל-30 אלף מטר טיפוס מצטבר. הוא תיעד את ההתקדמות שלו כל הזמן ושיתף בקבוצת ווטסאפ ייעודית שנפתחה לאירוע, ורק הלכה וגדלה ככל שהוא התקדם צפונה. "הסיפור האמיתי הוא האירוע הקהילתי והעוצמתי שנוצר כאן סביב האירוע", הוא משתף: "הצהרתי שיש לי חלום, וביקשתי עזרה. אני חושב שזה נגע בלא מעט אנשים שהתחברו לצורך לחלום ולרצון להגשים, לחזק את האמונה הבסיסית שאפשר אם רוצים אנשים התחברו לחלום שלי ורצו בשבילי שאצליח".
התגייסות מדהימה של הקהילה | צילום: פרטי
והייתה גם התגייסות פיזית מעבר למעקב
"לגמרי, חלק החליטו שהם חייבים להיות חלק מזה ולעזור לזה לקרות. רצים שאת חלקם אני לא מכיר באו ללוות אותי במקטעים שונים, מלווים ברכב פינו יום שלם כדי להסיע רצים, לארגן אוכל ולנווט מנקודה לנקודה כדי להעמיד עמדות התרעננות חשובות, ואנשים פתחו את הבתים שלהם לארח אותי לארוחה ולינה. כל ההתארגנות הזאת היא בכלל לא טריוויאלית ומדהימה. מודה שלא ציפיתי שתהיה כזאת היענות וזה ריגש אותי מאוד".
איך השפיעה עליך ההתארגנות הקהילתית הזאת בזמן המסע?
"בהתחלה פחות הרגשתי את זה כי עוד התחממנו והדיווחים בוואטסאפ וברשתות החברתיות היו ספורים. אבל ככל שזה התפתח הרגשתי בנוח להיפתח יותר ולשתף יותר קטעי וידאו שלי, בחלקם כשאני מתחיל כל בוקר ומציג את האתגר להיום ואת האנשים שאיתי, תמיד עם האנרגיה השובבית של הבוקר, ובהמשך גם סרטונים של הרגעים הפחות טובים. של תשישות, חום או סתם חוויות. ככל שהמסע התקדם הרגשתי פחות ופחות לבד במסע הזה. היו לי מלא שותפים לחוויה. זה נתן למסע הזה צבע אחר לגמרי. עצם היכולת לחלוק ולשתף את המקומות והחוויות שאני עובר בהם העצימה את החוויה האישית שלי מהדרך".
ניצן פרידמן בשביל ישראל | צילום: פרטי
באיזה חלק של המסע הכי התרגשת?
"כשרצתי לתל אביב וליקום, דרך מנהרות הירקון, הצטרפו המון אנשים בדרך. את חלקם לא הכרתי וחלקם הגיעו מתקופות חיים שונות שלי. הרגשתי עטוף בעיניים טובות. נקודה שנייה שזכורה לי מאוד הייתה יום קודם כשהגעתי לאנדרטת חללי המח"ל ויוסי יהלום שהוביל לוגיסטית את הפרוייקט חיכה לי שם לבוש כמלצר בבית קפה מאולתר ומושקע שהקים שם כדי לעשות איתי ישיבה קצרה. אחרי 11 יום שאנחנו מתכתבים או מדברים בטלפון, פתאום לראות את החיוך שלו ריגש אותי מאוד. וכמובן… הסיום בחרמון. הרגע הראשון שיכולתי לחבק את בת הזוג שלי ולשחרר הכל בהבנה שסיימתי".
איך היה מזג האוויר המשתנה?
"מזג האוויר היה מדהים בגדול לאורך רוב הדרך. בחרתי בתקופה הנכונה לצאת. היה גשם קל לשלוש שעות בהרי ירושלים וזה מבחינתי התאים בול לחוויה שרציתי באזור היפיפה הזה. בהתאם לרטיבות נזהרנו במקטעים טכניים והורדנו הילוך איפה שצריך. וכמובן… התמודדנו בחיוך עם הבוץ במנהרות הירקון. בהמשך בצפון קיבלתי כמה ימים יותר חמים שהקשו עלי מאוד. זה הצריך ממני להקפיד על משטר שתייה קפדני, להכניס מלחים ואלקטרוליטים נוספים כדי לאפשר לגוף להתאושש ולאזן עם מקטעי הליכה או הורדת קצב. בנוסף, היו מקטעים שפשוט כיביתי את המחשבות על הקושי הפיזי ועבדתי על הראש בלבד לכמה קילומטרים".
ניצן פרידמן בשביל ישראל | צילום: פרטי
היו נקודות שבירה? קשיים גדולים שהיית צריך להתגבר עליהם?
"לא היו נקודות שבירה. כן היו נקודות קושי. היו ימים שהיה עומס פיזי נקודתי שהקשה. כאבים באכילס שהיה עמוס, שלפוחיות שנוצרו, שריר שנתפס חזק. בכל אחד כזה טיפלתי בהתאם כשהגיע. עם הזמן למדתי לתת תשומת לב לכל סימן הכי קטן שהגיע מהגוף ולהימנע מפציעה נוספת בהמשך. הקושי השני שהגיע היו הגעגועים. לבת הזוג שלי, לילדים, לחיים שלי. פגשתי את בת הזוג שלי כמה פעמים לאורך הדרך החל מהשבוע השני, ואת הילדים שלי אחרי כמעט שבועיים, אבל זה היה לזמן קצוב מאוד ועוד הייתי מוחזק במשימתיות של לסיים את מה שהתחלתי".
אילו נקודות היו הכי יפות שנתקלת בהן על המסלול?
"במקטע המדברי הכי נהניתי מיום הריצה במכתש הקטן, נחל תמר, נחל פרצים ונחל רום. כל מקטע שם היה עם יופי יחודי משלו. יער יתיר והפריחה בו היה יום פסטורלי מאוד. יער שווייץ והטיפוס לארבל כשמימין לנו כל הדרך פרושה גלויה ענקית של הכנרת".
נופים עוצרי נשימה | צילום: פרטי
נסה לתאר את ההרגשה שלך בסיום
"וואו, שחרור והתפרקות. החזקתי בפנים חזק במשך 17 יום. שמרתי על "מתח מבצעי" שזה עוד לא נגמר ובהתאם לא נתתי לרגשות מסוימים להשתחרר. כשהגעתי לחרמון ובת זוגתי עמדה שם, חיבקתי אותה חזק ושחררתי. הגעתי הביתה. בכיתי והכל השתחרר".
מה המסקנה העיקרית שהגעת אליה במסע הזה – על עצמך, על הקהילה?
"אין מסקנה אחת, יש ים שיעורים שאת חלקם אני עוד מעבד. ברמה האישית, יצאתי לדרך בידיעה שאני לא יודע לבקש ולקבל עזרה. חלק מהיעד שלי היה ללמוד לשחרר ולסמוך. ככל שהמסע התקדם הייתי פחות ופחות מעורב בפרטים של ההמשך. אמנם קבעתי מאיפה עד איפה נרוץ, אבל מי ירוץ איתי ומי ילווה ברכב לא היה בשליטתי ולפעמים התחלתי בוקר בהיכרות עם אנשים חדשים וזה היה מרענן.ככל שהסרתי ממני את המשקל של הדאגה הלוגיסטית, המסע הפך לחווייתי יותר. ברמה הקהילתית, בוודאות ברור לי שההתגייסות שהייתה, ההתנדבות של אנשים לסייע כדי להיות חלק ותחושת האחווה והחום שקיבלתי זה חלק מהתרבות שלנו כישראלים. זה כנראה לא היה נראה ככה במדינה אחרת".
ניצן פרידמן וזוגתו בסיום | צילום: פרטי
יש כבר יעד נוסף באופק?
"יש אירועי ספורט שכבר נרשמתי אליהם לפני. ביוני אני אשתתף במרוץ בדולומיטים באיטליה עם חברים ובינואר שנה הבאה אני אשתתף במרוץ של 24 שעות בספרטניון בתל אביב. מעבר לזה, נותן לעצמי כרגע את הזמן לספוג ולעבד מהמסע האחרון".
תודות לסיום?
"אני רוצה להודות מכל הלב לכל מי שעזר וגרם לחלום הזה להתגשם. לתומר אלמוג המאמן שלי שעבד איתי צמוד בשנה מאוד אינטנסיבית ועזר לי להגיע מוכן פיזית ומנטלית. ליוסי יהלום, מקים קהילת "אני בפנים" שהתגייסה כדי להגשים לי חלום ספורטיבי. זה היה מבצע לוגיסטי שמורכב מהמון חלקים זזים וקיבלתי שקט מלא שהוא מטופל. לדגנית מקא קראוז, שהייתה הקול שלי בקבוצת הוואטסאפ וברשתות החברתיות עם המון יצירתיות והתמסרות טוטאלית. לבת הזוג שלי, מירית, שמכילה את השיגעונות שלי כבר כמה שנים והייתה הרוח במפרשים שלי לאורך כל הדרך. לכל המתנדבים שהצטרפו בדרך בדרכים השונות ולמארחים שפתחו לי בית לאכול ולישון. ולנותני החסות שלי, סלומון, ספונסר וגרמין על הביגוד, הנעליים, הציוד הנכון והתזונה המדויקת שאפשרה לי להמשיך. המסע הזה היה נראה אחרת לגמרי בלי התמיכה של כולכם".
ניצן יא אלוף שמח להכיר אותך כבן אדם אתה חבר אמת ואיש מיוחד במינו שמח שאתה חלק מחיי ונותן לי השראה למה הגוף שלנו מסוגל ,בהצלחה באתגר הבא