מארי קיין, מי שנחשבה בשנות העשרה שלה לרצה למרחקים המוכשרת ביותר אי פעם שגדלה בארצות הברית, לא היתה הראשונה שהתלוננה על שיטות האימון ובעיקר על הגישה של המאמן אלברטו סלזאר. אבל אין ספק שהעדויות של קיין, בסרטון וידאו שפורסם על ידי "ניו יורק טיימס" זעזעו מיליוני אנשים בעולם והטילו רפש לא רק במאמן שהורחק בתחילת אוקטובר לארבע שנים במסגרת פרשת שימוש בחומרים אסורים, אלא גם בחברת "נייקי" שעמדה מאחורי אותה קבוצה בכירה שבה קיין התאמנה וסלזאר אימן.

יש לרדת שזה מצוין, ויש להזיק שזה רע מאוד. מארי קיין | צילום: thinkstock

עוד כתבות בנושא 
מארי קיין: "חתכתי את עצמי והיו לי מחשבות אבדניות"
איך בודקים אחוזי שומן ומה משקף מדד ה-BMI
האם בדיקת משקל באמצעים דיגיטליים עלולה לייאש ספורטאים?

אם עד היום שמו של סלזאר נקשר בעיקר לחומרים אסורים ולגישה קשוחה, קיין גרמה לנו לשאול את עצמנו מהו הגבול אליו אפשר להגיע כשהמטרה היא להביא את הספורטאים הטובים בעולם למקסימום היכולת שלהם? הרי על דבר אחד אי אפשר להתווכח, מקסימום היכולת זו המטרה המשותפת של כל מאמן והמתאמנים שלו. איך עושים את זה? כאן ככל הנראה צצות הבעיות.

לפי מה שקיין מספרת, ולא רק היא אלא רצות נוספות שהיו חברות בעבר בקוצב כמו למשל איימי יודר בגלי שייצגה את ארצות הברית במשחקים האולימפיים, אלברטו סלזאר היה אובססיבי בנושא משקל הגוף שלהן. העובדה שהוא מדד אותן בתדירות גבוהה, והעיר על כל יום שבו המשקל לא היה מספיק נמוך לטעמו, גרמה להן לנזקים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים.

צ פ ו | מארי קיין בראיון לניו יורק טיימס

במקרה של קיין למשל, שהגיעה אל סלזאר כנערה מתבגרת, היא טוענת שהפסיקה לקבל מחזור בגלל המשקל הנמוך שאולצה לרדת אליו, כשהאמונה של סלזאר היתה כמובן שככל שהמשקל נמוך יותר מגיעים לתוצאות טובות יותר. בתאוריה זה נשמע הגיוני, אבל כשמדובר במשקל נמוך מדי מאבדים אנרגיה ונוצר אפקט הפוך. וכשנשים מאבדות את המחזור החודשי שלהם הן נחלשות מאוד כמו במקרה של קיין, שסבלה מאוסטאופורוזיס וכנראה שזה תרם לחמישה שברים בעצמות שלה.

מה שמעניין הוא שימים ספורים לאחר שסיפורה של קיין פורסם בתקשורת האמריקאית ומשם הגיע לכל העולם, גם התקשורת הבריטית החלה להתעסק בנושא החשוב הזה וב"דיילי טלגרף" התפרסמו מספר כתבות בנוגע למי שהיה מאמן נבחרת בריטניה באתלטיקה למשחקי לונדון 2012, צ'ארלס ואן קומוני ההולנדי. לפי הדברים שפורסמו, הוא מעולם לא חסך בביקורות כלפי אתלטיות, בעיקר אתלטיות משום שמנשים מצפים יותר לרדת במשקל ברמות הגבוהות בספורט, בעוד שאצל הגברים במקביל למשקל מינימלי עובדים אולי קצת יותר על חיזוק שרירים.

גם לה קראו שמנה, בסוף היא זכתה במדליה אולימפית. ג'סיקה אניס-היל | צילום: Richard Phipps

לפי העדויות, ואן קומוני נהג, בדומה לאלברטו סלזאר, לשקול את האתלטיות בפומבי ולהעיר הערות מעליבות כשהוא לא היה מרוצה מהמספרים שראה על הצג. אחד הסיפורים הידועים היה שהוא העיר אפילו לג'סיקה אניס-היל, מי שזכתה במדליית זהב אולימפית בקרב 7. התגובה של ואן קומוני, שמאמן כיום את נבחרת הולנד, היתה: "במשך 40 שנים שבהן אני מאמן אתלטיקה אמרתי לכמה אתלטים שהם שמנים, כי זה מה שהם היו".

כמובן שבתקשורת הבריטית ראיינו גם אנשי מקצוע, בעיקר מתחום הפיזיולוגיה, שהתייחסו לדברים האלה ונקטו בצדן של האתלטיות. מהדברים של אנשי המקצוע ניתן להבין שבמקרים רבים בניסיונות של המאמנים להוציא מהספורטאיות את המקסימום טמונים סיכונים רבים הקשורים בבריאות של הספורטאיות. למעשה, אפשר להגיד שזה דומה לשימוש בחומרים אסורים. זה יכול לעבוד, זה גם יכול לא לעבוד – מה שבטוח שזה מזיק לגוף לטווח הארוך.

"יש קשר מורכב בין רזון לביצועים, במיוחד בספורט שבו הרזון אמור להועיל כמו בספורט סבולת. עם זאת, להיות קליל יותר זה לא בהכרח אומר להיות מהיר יותר, ושמירה על משקל גוף נמוך לאורך תקופות ממשוכות יכולה להשפיע באופן משמעותי ושלילי על הבריאות ועל הביצועים הספורטיביים", אמרה ד"ר ג'ניפר פלטו והסבירה שהערות ביקורתיות על משקל הגוף נקשרו לתסמיני הפרעות אכילה אצל ספורטאים ושבספורט עלולה להיות מודעות נמוכה לגבי ההשפעה של משקל נמוך על בריאותו של הספורטאי. "אצל נשים המחזור עלול להיות אינדיקציה טובה לאם נצרכת מספיק אנרגיה", היא אומרת, "הבנת הסימנים והתסמינים של תת תדלוק חשובה למודעות של הספורטאים והמאמנים. באופן כללי עלינו לנסות ולהגיע למקום שבו כולם מודעים להשלכות של תת-תדלוק".

הפיזיולוג ריצ'רד בלגרוב מאוניברסיטת לובורו הוסיף: "לכל גוף יש צורה וגודל שונה, אבל בספורט העילית רוב סוגי הגוף דומים לפי הספורט. הגנטיקה היא זו שקובעת כמה משקל מתאים לכל אחד לשאת וכמה מהר הוא יכול לאבד אותו". ולכן המסקנה שלו: "להעלות מישהו על המשקל בכל שבוע זה לא תמיד אומר הרבה למאמן. אם קצב חילוף החומרים שלך מאט, גופך חייב לפצות יותר וזה אומר שאחרי הכל אתה לא מאבד משקל רב".

ועם הדברים האלה אנחנו חוזרים כמה חודשים אחורה, להרצאה מרתקת שהעביר במכון וינגייט שגיא הלוי, שהוא התזונאי שעובד עם לונה צ'מטאי סלפטר, עליה אפשר להגיד בקלות שהיא חתומה על אחד מגרפי ההתקדמות המרשימים ביותר בעולם האתלטיקה, בטח בריצות למרחקים ארוכים. בהרצאה הלוי סיפר על תרומתו לירידה הדרסטית של צ'מטאי סלפטר במשקל ובאחוזי השומן בין השנים 2016 ל-2018, אז הגיעה לנתונים של 48.6 ק"ג ו-11.2 אחוזי שומן. כבר אז הוא הוסיף ואמר שהמטרה שלו ושל דן סלפטר היא להגיע למספרים יותר נמוכים, כי ברמה הגבוהה ביותר בעולם הם עוקבים אחרי המתחרות שלה ויודעים שהיא צריכה "להשיג" את אותם המספרים במטרה להשיג את אותן מתחרות גם על המסלול.

למען האמת זה נשמע קצת מלחיץ, הרי ברור שהאימונים של לונה צ'מטאי מפרכים ומצד שני ככל שהיא השתפרה כך היא גם נדרשה לאכול פחות. אבל כאן הלוי שפך אור על השיטה והגישה שלו ושל סלפטר, שהוא גם בעלה של לונה כך שהדבר האחרון שאפשר לחשוד בו זה בחוסר אכפתיות כלפי בריאותה של אשתו רק כדי לרשום עוד הישג.

הלוי הסביר שכדי לעשות את זה בדרך הנכונה צריך מאזן אנרגיה שלילי ונכון, אספקת נוטריאנטים חיוניים כדי לחפות על מאזן אנרגיה שלילי וניהול עמוסים שזו כמובן העבודה של המאמן. הוא הסביר שדן סלפטר ידע מתי ללחוץ ומתי להרפות ואיך לנהל את המנוחות בין האימונים. בכל פעם שמאזן האנרגיה השלילי התיש את לונה, בעלה ומאמנה דאג לקחת שלושה צעדים אחורה ולאפשר לה להתאושש כדי להחזיר מלאי מספיק של גליקוגן ושיקום חלבונים, לדבריו של הלוי.

הוא הסביר שככל שהעצימות גבוהה יותר במצב כזה, תהליך פירוק השריר הוא משמעותי יותר והמטרה שלהם היתה למזער את התהליך הזה. כדי לעשות את זה, הם מבצעים לעתים קרובות מדידות של הרכב הגוף ובמקרים רבים משנים לפי הנתונים את מאזן האנרגיה. הלוי הודה שיש בתהליך הזה ניסוי וטעייה, אבל החכמה היא להיות במעקב צמוד כל הזמן אחרי המספרים ולבצע את ההתאמות הנכונות כדי להביא את הספורטאי למקום הנכון והכי חשוב, מבלי לפגוע בבריאותו.

גם היא ירדה משמעותית במשקל, אבל היה מי שדאג לה. לונה צ'מטאי סלפטר | צילום: צלמי שוונג

אז אולי עם כל הכבוד לקבוצה המפוארת של נייקי מאורגון שבארצות הברית, שהתפרקה בעקבות השעייתו של סלזאר, ואולי גם לנבחרת האתלטיקה הבריטית, כנראה שהפתרון לבעיה שהוצגה כאן הוא מעקב צמוד יותר ואולי גם אכפתיות מבריאותו של הספורטאי גם לטווח הארוך ולא רק לשנים שבהן הוא אמור "לשרת" את מדינתו או את המועדון שאותו הוא מייצג.

ומה שמטריד זה שאם בתוך שבוע אחד שמענו על סיפורי התעללות ואפילו הרעבה משתי מדינות מערביות ויותר מזה, מהמאמנים הכי מקצוענים שאפשר לחשוב עליהם, מה זה אומר על מה שקורה בעולם האתלטיקה? אולי בגלל שמשתמשים פחות בחומרים אסורים מחפשים את הפתרונות האחרים שאחד מהם הוא מצב של תת-משקל, מה שעד היום נקשר בעיקר לענף ספורט אחר שהוא ההתעמלות האמנותית?

כנראה שעוד נשמע על זה, אבל המסקנה החשובה ביותר נכון להיום מכל הסיפור הזה היא שאין שום סיבה "לשחק" עם גוף של בן אדם, בטח של ילדה מתבגרת, רק כדי לראות עד כמה רחוק אפשר להגיע (ואם לא אז לפחות ניסינו…).